ד"ש עם סיר

כבר שנים אני שובר את הראש על סוד ההצלחה של חג הסוכות. בניגוד לשאר החגים, מעולם לא פגשתי מישהו שלא אוהב את החג הירוק הזה. 

יש כמובן כאלה שאדישים אליו, אבל איך אפשר לשנוא את סוכות? כמעט כל סמל יהודי מצליח לעורר אנטי אצל מישהו. לא רק תרנגול הכפרות המזעזע. לא רק עמודי העירוב המכוערים. גם דברים תמימים והרבה יותר אסתטיים. פמוטים. מזוזה. סופגנייה. שעון שבת או ארגז כלים של מוהל (סליחה. באמת דוגמה פחות טובה) - מצליחים להוציא מאנשים מסוימים תערובת עמוקה של זעם ובוז, שהיא עצמה סמל יהודי עתיק, שאי אפשר להתכחש לו.

אבל סוכה? איך אפשר להגיד מילה אחת רעה?

•  •  •​

אפשר היה כמובן למצוא סיבות טובות להשמיץ גם את החג הזה. עומס, למשל. למי יש כוח לחג נוסף מייד אחרי יום הכיפורים וראש השנה? 

אם ממש מתעקשים, אפשר גם לומר מילה רעה על השירים הבאמת איומים של סוכות. חובבי הספורט האתגרי שבכם מוזמנים להיכנס לרשת, להוריד רצף של שירי סוכות ולנסות לשרוד את העינוי הסיני הזה. 

"שלומית בונה סוכה" הוא אכן שיר חביב, ותודה רבה לנעמי שמר. אך מי ייתן דין וחשבון על שורת המחץ "ידיי עסוקות בחג הסוכות", שלא לדבר על "קרש, מוט, סוכתנו בל תימוט". אם היינו מתעקשים לצלוב את החג הזה, אפשר היה לשפד ללא רחם את הפסקול שלו. אבל אנחנו פשוט לא רוצים להרוס. החג הזה ממס את מנגנוני האנטי העמוקים שלנו ומוציא מאיתנו רק טוב. מה שמשיב את השאלה הבסיסית למקומה - למה ואיך זה ומה פתאום?

יש הטוענים שהכל בזכות העובדה שסוכות מפריך את הנוסחה היהודית "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בוא נאכל". ואני מודה, יש בזה משהו. 

סוכות הוא חג בלי צוררים ורשעים. אין פרעה ואין המן, ואפילו לא אנטיוכוס קטן לרפואה. יש רק אושפיזין וכולם צדיקים וגדולים מהחיים, ובעיקר לא באמת באים, מה שהופך אותם לאורחים האידיאליים. 

הבעיה היא שעם כל הכבוד לסטריאוטיפ, סוכות הוא לא היחיד. גם בראש השנה אין באמת אויב, וגם בשבועות אין צורר. והאויב האמיתי בפסח הוא בכלל לא פרעה, אלא החמץ. כך שההסבר הזה פשוט לא עובד.

אז למה אנחנו אוהבים את סוכות? אם אתם שואלים אותי, זה מפני שבחג הגאוני הזה אין שום מאכל מסורתי שחייבים לאכול. סוכה זה כיף, וארבעת המינים הם באמת אחלה אקססוריז, אבל העניין הוא שלא דוחפים לך מצה, ולא עוגת גבינה. לא מאיימים עליך בסופגניות או באוזני המן. שב בסוכה ותאכל מה שאתה אוהב. אלו הן מילים שכמעט לא יהודי לבטא אותן בקול. מה אוכלים? מה שבא לך. איך אפשר שלא לאהוב את החג הזה?

רגע, איך זה קרה ששום מאכל סוכות לא נכפה על הלוע הקולקטיבי שלנו? מישהו נרדם בשמירה? האם באמת לא היה אפשר, עם קצת רצון טוב, להרוס לנו את החג ולדרוש שנאכל מה שאבותינו אכלו במדבר כשישבו בסוכות? אולי עוד שבוע מצות? 

בעצם, מסופר שהם אכלו בעיקר מן. זרעונים קטנטנים ולא ברורים, שהדרך היחידה לעכל אותם היא באמצעות דמיון מודרך ואוטוסוגסטיה. אוכלי המן, כך מסופר, התבוננו במנה בחשדנות ושאלו שאלות קשות. כמו: "מה זה?". האם יכול להיות שחז"ל, ברגע של איפוק וחסד, הצילו את סוכות וחסכו מאיתנו שבוע של קינואה, כוסמת או זרעי צ'יה? 

•  •  •

לכל כלל יש, כידוע, יוצא מן הכלל שהורס הכל. ואחרי כל המילים שהקדמתי, אין לי ברירה אלא להודות שיש תבשיל אחד שכן נהגו אצלנו להכין בסוכות. או בראש השנה. או גם וגם. לא חובה. מה פתאום חובה? אני מדבר כאן על קדירת הפלאים של העדה התוניסאית. לכאורה נזיד סמיך של קטניות ובשר, אבל למעשה סיפור אהבה עתיק וכמעט חשאי. 

לאהובה יש שם מוזר ומראה בעייתי. אנחנו קוראים לה בקיילה. או פקיילה. תפריט פתייני לא רוצה ברשימה שלו מילים שהן אונומטופיאה של בחילה. אבל אוהבי התבשיל הזה לא גדלו על סיפורי נסיכות ורדרדים מבית דיסני. בקיילה טוב עשוי להיראות כמו כתם נפט על הים. הצבע של התבשיל הזה הוא ירוק כל כך עד שהוא שחור בוהק.

חוק התוניסאים השלובים אומר את הדבר הבא: מהרגע שבו שני ישראלים נפגשים באקראי ומגלים שלשניהם שורשים תוניסאיים, יחלפו בערך 42 שניות עד שהשיחה תתגלגל לענייני גסטרונומיה וגעגוע. 

געגוע לימים שבהם מישהו, ולמעשה מישהי, היתה מוכנה להשקיע ימים של עבודת פרך בהכנה של קדירה אחת. כשאני אומר קדירה, אני כמובן משקר שקר גס. לרוב היה מדובר בסיר אלומיניום פשוט וזול. וכמובן גם געגוע לימים התמימים שבהם לא ידענו את מה שאנחנו יודעים היום על כולסטרול, טראנס ותזונה נכונה.

מהרגע שהשיחה התנחלה במחוזות המטבח והגעגוע לאיזו סבתא מהאגדות, זה כבר עניין של שניות ספורות עד שתילחש בהיסוס מה המילה "בקיילה". או "פקיילה". מי לעזאזל היה אחראי לבחירת השמות למעדנים במטבחים של הסבתות שלנו? 

למה זה תמיד נשמע כמו משהו שאין סיכוי שהילדים שלי יהיו מוכנים להתקרב אליו? בהזדמנות זאת, עלי להעיר שהמעדן השמימי שאבא שלי ז"ל לא הפסיק להתגעגע אליו כל חייו היה משהו שביהודית מרוקאית קוראים לו "חלאע", ממש כך. אחרי מחקר קצר התברר לי שבמטבח המתלפלף העכשווי מעדיפים את המונח "קונפי". אני נוטה להסכים שלמרות הקרבה ל"כוניפה", קונפי נשמע קצת יותר ידידותי מ"חלאע". 

נחזור לבקיילה. כבר שנים אני מתמודד עם התבשיל הזה. אמי המנוחה גערה בי פעם, אחרי ששמעה שהכנתי סיר כזה סתם ככה באמצע השנה. מבחינתה, חיללתי את הקודש. המתכון המדויק הוא לקחת המון עלי מנגולד. ייתכן שאתם קוראים לזה סלק לבן, סלקא או פאזי. יש צורך בערימה. לא פחות. בשלב הזה עליכם לשטוף טוב־טוב את העלים ולחפש דודה תוניסאית לא צנומה במיוחד שתראה לכם, אם תהיו נחמדים ותעזרו לה בחיתוכים, איך הופכים הר ירוק לצלוחית קטנטנה של רוטב מרוכז ושחור־ירקרק, כמו... נו, כתם נפט על הים. 

על בסיס התרכיז הזה אמור להיבנות התבשיל שלא רואה ממטר לא את הפג'ואדה הברזילאית, ולא את תבשיל הצ'ילי המקסיקני, למרות הדמיון ביניהם. 

הדודה, מה לעשות, תסרב לתת לכם את המתכון הסודי שלה ותאמר שאם אתם רוצים לטעום בקיילה באמת טוב, בואו אליה לסוכה. אם תשמעו לי, כדאי לכם לבוא.

בסביבת הקהילה שלי נהוג בשנים האחרונות לקשט את הסוכה גם בדמויות של נשים אושפיזות. נביאות כמו מרים ודבורה, גיבורות כמו יעל ואסתר. כשאני מטלטל את סיר הבקיילה הכבד אל הסוכה, השולחן מתמלא לי באימהות, בדודות ובסבתות שמאשפזות את כולנו על היופי השחור הזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו