החדש של מקרטני: דביק, אך עשוי בקפידה

בגיל 76, כשאין עליו שום חובת הוכחה או לחץ ליצור כדי לאשרר את האגדה החיה שהוא, פול מקרטני משחרר את אלבום הסולו ה־18 שלו.

חמש שנים עברו מאז אלבומו הקודם, ומקרטני, בעיקר דרך מאמצי היח"צ החינניים שלו, מוכיח שהוא עדיין במשחק. "Egypt Station" הוא אלבום, ועצם העובדה הזו הוא הישג לא מבוטל. הוא מתחיל ונגמר עם סאונדים של תחנת רכבת, הוא ארוז וערוך כמסע, הוא עשוי בקפידה ואקלקטי בצורה מעוררת סקרנות, הוא מכבד מאוד את הפורמט הזה - שנדמה שבשנים האחרונות הפך פחות ופחות רלוונטי. בעידן שבו גם אמנים גדולים משחררים אלומות שירים חסרי אחידות ברמתם, יציאה של אלבום כל כך מהודק, ועוד מידי מוזיקאי שכתב להיטי ענק כבר לפני 60 שנה, היא אירוע של ממש.

את האלבום אפשר לשפוט בשתי דרכים. הראשונה, כאלבום של פול מקרטני. ככזה הוא מכיל את כל החוזקות המוכרות של החיפושית האגדית, לצד הנקודות שבהן הוא מבריק פחות. הלחנים והעיבודים שלמים ומדויקים, הדינמיקה של השירים לוכדת את האוזן אבל לא מכבידה על המאזין, הנושאים שעולים נעים בין האישי לגלובלי וברור שסר מקרטני יודע את העבודה. מנגד, הטקסטים רחוקים מלהבריק והרפרנסים ללהקת האם קלישאתיים עד דביקים (מספיק לשמוע את "People Want Peace" כדי שהחיבור ל"Give Peace a Chance" יקפוץ מיד לאוזן).

הדרך השנייה להאזין לאלבום היא בלי התייחסות לייחוס של היוצר, וכאן הוא זוכה לעוד נקודות זכות. באקלים הצחיח של הרוק היום, נדיר למצוא אלבום שכיף לצלוח מקצה עד קצה, שמעז לא לקחת את עצמו ברצינות ובו בזמן להיות רציני לחלוטין, שניכר בכל רגע שהיוצר שלו נהנה מכל העניין - ושברגע היציאה שלו מזנק אל ראש טבלת המכירות.