רופא עם מכחול

בארון של ד"ר יהונתן ריינר, מתמחה בנוירולוגיה בבית החולים בילינסון, לצד החולצות המכופתרות וחלוק בית החולים הלבן, יש ג'ינס אחד מרופט ומלוכלך. כתמי צבע מקיפים אותו מכל עבר, חלקם כבר התייבשו מזמן וחלקם חדשים, ממש מהשבוע האחרון. "כשאתה עובד עם כל מיני חומרי צבע, העבודות יוצאות בצבעים המדויקים שאתה רוצה, אבל הבגדים פחות", הוא מחייך ספק מתנצל. 

מדי בית החולים שלו, להבדיל, נקיים לחלוטין. כרופא הפוגש מדי יום עשרות מטופלים הוא יכול להיות בחור די רציני, נעים, כזה שבשעת הצורך אתה יודע שידאג לך במקצועיות ורגישות. אבל כשהוא פותח את קלסר עבודות ההדפס שלו מתגלה עולם נסתר שלם, ובו דמויות אלמוניות צבועות בצבעים חדים, נשים בקישוטי שיער וגוף מוגזמים, יצורי כלאיים של בעלי חיים ובני אדם. יופי, כישרון והומור שזורים זה בזה ויוצרים שלם אחד, ד"ר ריינר הרופא, ומיסטר יהונתן הצייר. 

"ואנשים שבאים לטיפול אצלי לא תמיד יודעים שלמישהו אחר יש ציור של ריינר בסלון, כמו שמי שקונה ציור שלי בלונדון לא שואל אם אני רופא", הוא צוחק, "אנשים חושבים שזה סותר זה את זה, אבל אני לגמרי מוצא את הקשר בין שני התחומים. הציור הוא הצד שנותן לי את השקט, לצד העיסוק ברפואה. היכולת שלי להרפות בסוף יום עבודה כדי לצייר מאפשרת לי לעבוד טוב יותר". 

לונדון כן חיכתה לו

הוא בן 39, בן למשפחה ירושלמית, האח הצעיר במשפחה בת שלושה ילדים. נולד בלוס אנג'לס כשהוריו היו שם בשליחות וכבן לשליח הסוכנות היהודית בילה את ילדותו בין הבית בירושלים לבתים ארעיים בשליחויות בניכר. אמו היא האמנית אהרונה ריינר, ציירת המתמחה בז'אנר הסוריאליסטי. כשהיה בכיתה ז' המשפחה השתקעה בארץ, ואת התיכון הסיים בירושלים. רק עכשיו, אחרי שנים שבהן כל בני המשפחה היו מפוזרים ברחבי העולם, כולם חזרו. אחיותיו והוריו להוד השרון, והוא לתל אביב. "חיפשנו משהו שלפחות יזכיר את לונדון, את יודעת", הוא צוחק. 

"יש פה הרבה דברים שאני אוהב. הים, הקרבה לחברים והמשפחה. כילד שגדל בחו"ל התגעגעתי מאוד לחיים בארץ. ירושלים היתה הבית הקבוע שלי, מסגרת מוכרת, חברים, ובחו"ל הייתי צריך בכל פעם להסתגל מחדש למקום כלשהו. יש משהו מאוד נוח ונעים בעובדה שכל המשפחה שלי בארץ עכשיו". 

את אשתו הדס (35) הכיר בישראל דרך אחותה וחברים משותפים, ובתחילה השניים לא היו בקשר רומנטי. לאחר כמה חודשים הוא עבר ללמוד בלונדון, ושם פגש שוב את הדס, שעברה גם היא כדי ללמוד, ללא קשר אליו. הם התאהבו והפכו לזוג. חתונתם, שנערכה ב־2008 בבניין העירייה של המחוז הלונדוני לאמבת', התקיימה בנוכחות מספר מצומצם של חברים. רק אחרי שחזרו לארץ, כשנה לאחר מכן, עשו מסיבה גדולה וטקס אזרחי עם המשפחה והחברים. 

בתם, אלי בת ה־3, כבר נולדה בישראל. ילדה מולטית יפהפייה, מלאת מרץ ומצחיקה. יונתן צוחק שהיא מדברת ללא הרף בעברית, אבל שולטת גם בשפה האנגלית שבה הם משתמשים לסירוגין. הדס, אדריכלית בהכשרתה, עובדת כיום בלשכה המרכזית לתכנון של מחוז מרכז בתכנון עירוני.

הוא רבגוני, ד"ר ריינר ומיסטר יהונתן. אוהב את לונדון, וגם את תל אביב. המבטא הבריטי שלו נשמע רק כשהוא מדבר באנגלית, והוא נטול מבטא בעברית. עוסק באמנות, וגם ברפואה, ולא בטוח איזה מהתחומים הוא יותר אוהב, אם יש בכלל הבדל ביניהם. 

כבר כילד גדל על ערכי האמנות. "לאמא שלי היה סטודיו בבית בירושלים, ותמיד היינו מבקרים במוזיאונים ובתערוכות, בארץ ובחו"ל. עד היום היא ממשיכה עם הסטודיו, שעכשיו בבית שלה בהוד השרון. בתור ילד המחברות שלי היו מתמלאות בקשקושים ובשרבוטים לצד הכתיבה. זה מצחיק, המורים היו מעירים לי שהמחברות מבולגנות, אז עשיתי לי שתי מחברות בכל פעם, אחת לכתיבה ואחת לקשקושים. בתיכון למדתי במגמת אמנות וקולנוע, אז היה שם ביטוי לקטע יצירתי, אבל לא משהו שהעמקתי בו". 

הוא שירת בצבא ביחידת ההסרטה, עריכה וקולנוע, ובתום השירות נסע לטיול של שנה בארה"ב ובמזרח. "חזרתי לארץ אחרי הטיול, וחשבתי מה ואיפה ללמוד. התלבטתי בין ביולוגיה למדעי המוח, אמנות, קולנוע, לא באמת ידעתי. מסלול הלימוד של חקר מדעי המוח עניין אותי, אז החלטתי ללמוד בלונדון". 

במשך שלוש שנים למד בקינגס קולג', אחד הקולג'ים הנחשבים בלונדון, וסיים בהצטיינות. אבל יהונתן החליט שהוא מחפש פחות את המחקר, ויותר את העבודה הפרקטית. אם שואלים אותו, הוא בכלל הגיע לרפואה במקרה. "הבנתי שאני לא רוצה לעסוק במחקר, והתחלתי לחשוב מה מתאים לי לעשות שבכל זאת יכלול עיסוק עם המוח. מפה לשם עלה הרעיון של לימודי רפואה". 

מפה לשם? אנשים חולמים להיות רופאים.

"אבל לי לא היתה שאיפה כזו מההתחלה. חיפשתי משהו שיעניין אותי, ופתאום זה קסם לי". 

"קלטתי שחסר לי משהו פנימי". ריינר עם ציור שלו // צילום: יהושע יוסף

כתלמיד מצטיין הוא התקבל ל־UCL - יוניברסיטי קולג' בלונדון, שם למד חמש שנים נוספות, בתור הבוגר של החבורה. "הייתי התלמיד הכי מבוגר שם, כמעט היחיד אחרי שירות צבאי. כל הסטודנטים האחרים היו בריטים, ילדים. כשסיימתי את הלימודים הייתי כבר נשוי, כזה שאמור לדעת בדיוק מה הוא רוצה לעשות בחיים. ציפו ממני להיות מאוד מיושב, בהתאם לגיל ולסטטוס, אבל גם אז לא באמת ידעתי עד כמה אני רוצה להישאר בתחום הזה. רציתי לעסוק בעיקר במדעי המוח. נוירולוגיה. אבל לפני שבחרתי את התחום, עשיתי סטאז' כמתחייב במחלקות שונות בבתי החולים, כדי לראות מה הכי מעניין אותי, והגעתי לעבודה במיון". 

במשך שנתיים יהונתן עבד כרופא מרכז לרפואה דחופה (מיון) ברויאל לונדון, מרכז טראומה גדול במזרח לונדון. ואז, לאט לאט, הוא הבין שהחיים לא חייבים להיות מובלים בקו אחד. "קלטתי שחסר לי משהו פנימי. הבנתי שאני מוביל את החיים למקום מאוד ספציפי, של עיסוק ברפואה, שהוא תחום מאתגר ומעניין, אבל לא רציתי להיות רק רופא. רציתי לתת ביטוי גם לצד היצירתי שלי, לשלב".

ד"ר ריינר החליט לשדרג את מחברת השרבוטים, ופתח את הבלוג "השרבוט שלי להיום", שבו בכל יום צייר משהו והעלה לאתר. הוא גר אז עם הדס בשכונת דלסטון, שכונת אמנים יצירתית ליד שורדיץ', היום שכונה בוהמית יוקרתית ופעם שכונה נחבאת של סטודנטים לאמנות. "כמעט בכל בית היה סטודיו או תערוכה", הוא נזכר בתפאורה שהקיפה אותו יום יום, "שכונה מגניבה כזו, עם אווירה של יצירתיות, שאין ספק שעזרה גם לי. 

"הסתכלתי על הבלוג כהתחייבות כלשהי כלפי עצמי. זה קשה להתחייב לשרבט בכל יום משהו חדש, במיוחד כשאתה עובד כרופא. אז בהתחלה זה היה כמו התחייבות לספורט, או לדיאטה. ובשלב כלשהו זה הפך לרוטינה קבועה. לשרבט משהו בכל יום. והרגשתי טוב עם זה. הבנתי שזה הזמן שלי לעשות עוד משהו שאני אוהב". 

"נתתי ליצירתיות לפרוץ"

באתר שלו אפשר למצוא עבודות מאותן שנים. דמויות אנושיות בסיטואציות יומיומיות כמו מילוי דלק או תלמידים בבית הספר, לצד חפצים, מפלצות, אפילו פורטרט עצמי, כמעט כל איור עם טוויסט מודרני עד כדי פרוע. 

"אני חושב זו היתה הפעם הראשונה שנתתי ליצירתיות שלי לפרוץ החוצה, באופן שבו הבנתי איזה ערך טיפולי יש לה בשבילי. עד אז הייתי מצייר באופן אקראי, בעיקר בזמן הלימודים כשהמוח שלי היה טרוד בחומר מאוד שכלתני ומדעי. ועם הפרויקט הזה, של ציור יום יום, הרגשתי שיש לי יותר פנאי ומוטיבציה לחזור לשולחן הלימודים אחרי שאני מצייר. כמו שאחרים מרגישים אחרי ריצה, למשל. 

"ואז הבנתי בעצם שהשרבוטים והעיסוק בבלוג הם הסימן הראשון לכך שהיצירה היא משהו בלתי נפרד מהחיים שלי, ואין לי עניין או יכולת לוותר עליהם. אחרי שנתיים של ציור בכל יום, בשנים 2012-2011, תוך כדי עבודה במיון, כבר הייתי צמא לייצר עוד ולחקור סוגים שונים של יצירה".

נשמע לא הגיוני שלרופא מלר"ד יהיה זמן או כוח למשהו חדש.

"אל תשכחי שמדובר בלונדון. זה לא כמו בארץ. שם אין משמרות של 26 שעות רצופות. לפי החוק האירופי, שחבל מאוד שהוא לא מוטמע בארץ, אסור לרופא לעבוד יותר מ־13 שעות ברצף, וחייבות להיות 11 שעות הפרש בין משמרת למשמרת. שם הכירו בעובדה שעל רופא מוטלת אחריות עצומה, והוא לא יכול למלא את תפקידו בצורה אופטימלית כשהוא ממש עייף. 

"אז עבדתי קשה אבל היה לי גם זמן להסתובב בשכונה. להיחשף לסגנונות. תמד אהבתי את תחום הדפוס, ומשך אותי לראות מה זה הדפסי רשת. היה לידינו סטודיו שפתוח 24 שעות ביממה, ואפשר היה לעשות מינוי חודשי לשימוש בשולחן דפוס עם כל החומרים שצריך. ושם מצאתי את מה שאני אוהב. עבדתי כרופא במיון כמה ימים בשבוע, הרווחתי די טוב, ובמקביל היה לי מגניב בסטודיו אז היו לי הזמן והמרץ להשקיע גם ביצירה. הייתי מסיים משמרת במיון בחצות, קונה בירה והולך לסטודיו. שם מצאתי את הפורקן שלי. אחרי העבודה האינטנסיבית במיון, היה משהו שניקה את הראש בעבודה על הדפוס". 

הוא קם במהירות מהכיסא, מיישר את חלוק הרופאים ופותח ביראת כבוד את תיקיית העבודות שלו. עשרות ציורי פרינט צבעוניים בטכניקות מתקדמות מונחים זה לצד זה. הוא מסביר בתיאטרליות את שלבי היצירה, ביניהם הנחת רשת חורים מצופה בחומר רגיש לאור על הדף, העברת מעין מכבש אור בין הרשת לדף כך שהאור מצייר על הדף, וחוזר חלילה כדי ליצור את האלמנט הבא. הדפסה איכותית בעבודת יד, כשאמנים רבים כבר עברו לעבודות מחשב. רצף של פעולות מונוטוניות מצד אחד ומלאות מחשבה מצד שני, שיוצרות שכבה אחר שכבה יצירת מופת מודרנית וצבעונית. ב־2011 נערכה התערוכה הראשונה שלו בלונדון, שהיתה של ציירי הסטודיו ואמנים נוספים. התחום שבו עסק התחיל להתקדם, והפך ללהיט. 

"לא מאיץ ביצירה"

"אמנות אמיתית היא די יקרה, ולא כל אחד יכול לרכוש לעצמו אמנות רצינית לסלון. אז תחומים כמו גרפיטי והדפסים, 'אמנות רחוב', התחילו לצבור תאוצה, כי הם עדיין היו אמנות אבל כזו שכל אחד יכול לרכוש. היתה בהם אמירה חברתית, ולא רק אמנות אליטיסטית. אני מצאתי את עצמי בתחום הזה, שנמצא בין שני העולמות. משמרות במיון לצד סוג של פורקן בסטודיו. מעולם לא רציתי לוותר על רפואה, ושמחתי שאני יכול גם לעבוד כרופא וגם לצייר".

קצת אחרי שצבר את הביטחון בציור, התחיל לעבור בין גלריות בלונדון, והציג את העבודות שלו. "רציתי לקבל חוות דעת, אולי למכור קצת עבודות, אבל מעולם לא חשבתי להתפרנס מזה. אבל פתאום התחילו מאוד להתעניין בציורים. התחילו תערוכות קבוצתיות, של אמנים שעושים ציורי הדפס. פתאום התחילו לפנות אלי מכל מיני גלריות, התקשרו מברלין, מלוס אנג'לס, מכל רחבי לונדון. וכשפונים אליך מגלריות נחשבות, מן הסתם זה מחניף, ואתה רוצה שיראו את העבודות שלך תלויות. 

"ואז העבודות התחילו להימכר, ונוצר אצלי לחץ מסוים לצייר עוד ועוד. לא תמיד זה מתאפשר, בכל זאת אני רופא, אבא ובעל, אבל אני יודע שאי אפשר להאיץ את תהליך היצירה, הוא צריך לבוא מהלב. אני מעדיף להכין את הציורים הרבה זמן מראש ולא להכניס את עצמי לפינות".

העבודות שלו נמכרות בהתאם לתמחור של בעלי הגלריות, בסכומים העומדים על כ־400 פאונד (כ־1,600 שקלים) לציור. "אולי הן נחשבות זולות מבחינת עולם האמנות, אבל מבחינתי זה אחלה", הוא אומר, "אשתי תמיד צוחקת שזה לא דמי כיס אבל זה גם לא משכורת. זה סכום מאוד בסדר, שמאפשר לי בעיקר להמשיך ליצור, לטוס ללונדון, לקנות חומרים כמו נייר ודיו. לא באתי להתפרנס מהציור, באתי לעשות דברים שאני אוהב". 

כבר כמה שנים שהעבודות שלו רצות בין גלריות נחשבות בעולם. רק בשנה האחרונה, למשל, העבודות שלו הוצגו בתערוכה קבוצתית בניו ג'רזי בארה"ב ב־Jonathan Levine Gallery, וחלקן תלויות כחלק מתערוכה מתחלפת ב־Hang Up Gallery, גלריה מהמוערכות בלונדון והמובילה בתחום אמנות הרחוב וההדפס. 

בחודשיים האחרונים העבודות שלו הוצגו בתערוכה מיוחדת שחגגה עשור ל־Hang Up Gallery, תערוכה יוקרתית שהוא, לצערו, לא הצליח להגיע אליה. "בכל זאת, אני מתמחה במשרה מלאה".

"יש ליצירה חשיבות אבולוציונית". יהונתן ריינר עם ציור שלו בבית החולים בילינסון // צילום: יהושע יוסף

הוא והדס חזרו לישראל כשהיא היתה בהיריון. הגעגועים לחברים ולמשפחה, שלא היו חלק מחיי היום יום לאורך כל חייהם הבוגרים, החלו לחלחל. "התחלנו לשחק עם הרעיון לחזור לארץ, ולקח לנו זמן להתבשל עם זה", הוא צוחק, "הרי זה לעזוב את לונדון, שמאוד אהבנו אותה. אבל זה הרגיש לנו נכון, אז חזרנו". 

במאי 2015, לאחר שחזר, החל לעבוד בבילינסון כמתמחה בנוירולוגיה. "כשהגעתי לבילינסון, הדבר הראשון שפרופ' ישראל שטיינר, מנהל המחלקה לנוירולוגיה, שאל אותי היה במה אני עוסק חוץ מרפואה. הוא היה פתוח, קשוב, הבין שצריך לעשות עוד דברים כדי לבנות. 

"זה לא תמיד ככה, והייתי בראיונות בארץ שבהם פחדתי להגיד שאני עושה עוד משהו, כי זה הרגיש לא בסדר. כי רופא צריך להיות רק רופא, בטח אם הוא בהתמחות. התחושה היא שאם אתה מתמחה אתה צריך להיות כל כך רק בהתמחות, בלי תזוזות. 

"אבל אני כבר לא רציתי להצניע את הצד האמנותי הזה. זה לא נכון בעיניי. כל היום אנחנו מוקפים בחולי, ובכאב, ובמצבי לחץ וקיצון. לא תמיד אתה יכול לעזור, אף על פי שאתה מאוד רוצה, ולפעמים גם הטיפול והעזרה לוקחים זמן. זה מתסכל לפעמים. אז אחרי 26 שעות במיון בארץ בתור נוירולוג תורן, אתה חייב לפרוק את כל מה שעברת במשמרת ורצוי בדרך מפרה ונוחה. אתה חייב לעשות משהו כדי לא להשתגע. אני מצאתי את זה בציור, זה המקום היחיד שבו המוח שלי לא עובד, נמצא בזרימה".

פעם בכמה חודשים, הוא לוקח לעצמו הפסקה של כמה ימים בסוף השבוע, וטס ללונדון כדי ליצור. פושט את החלוק ועולה על הטי־שירט והג'ינס השחור המרופט, זה שכבר מעוטר כולו בכתמי צבע לאחר שהוקדש לצורכי יצירה, ומצייר ומצייר ומצייר. 

כשהוא לא נוסע ללונדון כדי לצייר, הוא משרבט על המחברות שבארץ. מצייר כמו פעם, עם דף ועט, ואחר כך מעלה את הציור למחשב. פעם בשלושה חודשים בערך, כשהוא אוגר כמות יפה של ציורים שצייר ביד, הוא טס ללונדון ומתיישב ליד שולחן הדפוס. לפעמים אלי והדס מצטרפות, לפעמים נשארות בארץ. 

"אם היה סטודיו נגיש בארץ היה לי יותר קל, מן הסתם, אבל זה מאוד יקר. יותר זול לי לקנות כרטיס טיסה ללונדון וליצור שם מאשר לעשות את זה כאן, כולל העלויות של הציוד. אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שבלונדון יש לי איזה ניתוק כזה, שמאפשר לי להתמקד בעיקר בעבודה בסטודיו. החיים בישראל מאוד עמוסים, בין הילדים והתורנויות וההתמחות, וקשה לי להאמין שהייתי מוצא ככה זמן לשבת שבת שלמה ורק ליצור. במקום 26 שעות במיון אני סוגר 26 שעות בסטודיו", הוא צוחק. 

"הצד היצירתי במוח" 

ועדיין, יהונתן משוכנע שהשילוב בין ציור סוריאליסטי להתמחות בנוירולוגיה הוא שילוב מנצח. הציור, הוא אומר, הוא עולם פנימי שלא מצריך הרבה מחשבה או שיתוף פעולה, ולרוב נעשה לבד. ברפואה, לעומת זאת, יש המון אינטראקציה עם אנשים, והמחשבה היא בעיקר לוגית, לפי תיאוריות קיימות. 

"המון זמן הפרדתי בין השניים, ותמיד תהיתי איפה אצליח למצוא את החיבור, עובדה שאני אוהב את שניהם. היום אני מבצע מחקר שבוחן את הבסיס הנוירולוגי של תהליך היצירה החזותית, באמצעות סריקות FMRI אצל אמנים.

"בהמשך גם מתכוונים לסרוק חולי פרקינסון שפיתחו נטיות יצירתיות סביב המחלה. המטרה היא לבחון אילו רשתות במוח מאפיינות את תהליך היצירה, ואם יש השפעה של המוח על היות אדם יצירתי או לא. הרי יצירה זו לא שטות, היא מלווה בחשיבה מאוד עמוקה, ויש לה חשיבות אבולוציונית. אלמלא היינו יצירתיים לא היינו מגלים את האש, לא היו ממציאים את הגלגל, לא היו מגיעים לפיתוחי היי־טק מתקדמים. 

"יש לאמנות צורך קיומי והיא חלק מהיותנו בני אדם בעלי דעת. אז בעזרת פרופ' שטיינר החלטנו לחקור איפה הצד היצירתי יושב במוח, ואיך הוא משפיע על האדם. אנחנו לא הראשונים שחוקרים את זה, אבל מבחינתי זו עוד דרך לשלב בין שני העולמות שאני אוהב, נוירולוגיה ואמנות. 

"אני יודע שאני לא יכול לשחזר את החוויה שהיתה לי בלונדון, של עבודה במיון וציור במקביל. וזה בסדר מבחינתי. אני מת על רפואה ורוצה להיות נוירולוג טוב, אז אני צריך לשים את הציור רגע בצד ולהתמקד ברפואה. מזל שאני אוהב את זה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו