בלי פחד

חמזה חמזה מסתובב במרכז כפר כנא מלא גאווה ובראש מורם. על כתפיו דרגות הסג"מ שקיבל זה עתה, וצמוד לגופו תלוי בגאון רובה האם־16 האישי.

מכונית כסופה נעצרת לידו. "תתבייש לך", צועק לעברו הנהג בערבית. "למה אתה עושה את זה?"

חמזה ניגש אל האיש ומחליף איתו כמה מילים בערבית. בגיל 21, כבן לאם יהודייה מטבריה ולאב מוסלמי יליד הכפר, הוא כבר רגיל גם לתגובות קיצוניות.

"אם שואלים אותי למה התגייסתי לצה"ל, אני עונה, 'כי זאת הדרך שבחרתי'. כמעט 90 אחוזים מהאוכלוסייה בכפר שלי מוסלמים, והיתר נוצרים. לא נהוג פה להתגייס, אז יש כאלה שלא מסכימים עם הדרך שלי. לי אין שום בעיה להסתובב בכפר במדים". 

קיבלת איומים?

"לא. בהתחלה היו מבטים ושאלות, 'למה עשית את זה?' אבל אני כל כך שלם עם הדרך שלי. אני יודע שאני יוצא דופן, אבל מגיל צעיר חלמתי לשרת את המדינה שלי. אני לא מפחד מכלום, שום דבר לא מרתיע אותי".  

•  •  •

הסיפור הזה מתחיל לפני 30 שנה. מובארק חמזה, אז תושב הכפר בן 18, עבד לפרנסתו כגנן וכאיש תחזוקה בבית ההארחה בקיבוץ האון שעל שפת הכנרת. בת שבע (בֶתי) מטבריה סיימה אז את לימודיה בתיכון, ובתקופה שלפני גיוסה עבדה כמלצרית במסעדה של בית ההארחה. 

מובארק התאהב מייד בצעירה היהודייה. "איך שראיתי אותה, היא מצאה חן בעיניי", הוא מספר. "זה לא שינה לי שהיא יהודייה. אני תמיד מסתכל על האדם שמולי, לא מאיזו דת הוא בא.

"בהתחלה היא לא ממש רצתה אותי, אבל התעקשתי. אחרי שבוע וחצי היא נפלה ברשת".

בתי צוחקת. "לקח לי כמה ימים טובים עד שהרגשתי שמובארק מוצא חן בעיניי. לא עניין אותי שהוא מוסלמי. תמיד נמשכתי אל האחר, השונה.

"דיברנו בינינו בעברית. ידעתי שקשר זוגי כזה יהיה יוצא דופן, ושאני עלולה לשלם עליו מחיר משפחתי, אבל אני אדם שהולך עם הלב, ואני רואה אנשים טובים בעיניים". 

הם לא הסתירו את הזוגיות שלהם מבני משפחותיהם, מה שגרם לשבר עמוק עם משפחתה של בתי - שנמשך עד היום. "הם לא קיבלו את מובארק", היא אומרת בעצב. "אמרו לי, 'או הוא, או אנחנו'. לא חשבתי פעמיים. המשכתי לצאת איתו, מתוך אהבה. ידעתי ששום קושי בעולם לא ישבור אותי".

מובארק: "עברנו קשיים בלי סוף. היה קשה, קשה. לא היה לנו כסף אפילו לסיגריות. נדדנו מדירה לדירה. אני הייתי אז צעיר מופרע, פרפר חופשי כזה, והיה לי סכסוך עם אבא שלי בגלל זה. הזוגיות שלנו רק הוסיפה למדורה.

"ההורים של בתי זרקו אותה מהבית בגלל הקשר איתי. לא היה לנו איפה לגור. שכרנו דירת חדר בטבריה, ואמא של בתי שלחה אלינו כל מיני טיפוסים שינסו 'לשכנע' אותי להפסיק את הקשר. אבל זה לא הזיז אותי מילימטר ממנה. ידעתי שיהיו קשיים, אבל ידעתי גם שבגלל האהבה החזקה שלנו - נתגבר. אין בי חרטה אפילו לרגע. גם כשלא היה לנו מה לאכול, מעולם לא חשבתי לוותר על האהבה שלנו".

הם עזבו את טבריה וניסו להשתקע באילת. כעבור שבוע נדדו לירושלים, שם שכרו חדר סמוך לשער שכם.

"גם שם לא מצאנו את מקומנו, אז אחרי שבועיים חזרנו לכפר כנא. שוב היה לי תָקל עם אבא שלי, ואחרי כמה ימים ירדנו שוב לאילת. הפעם מצאנו עבודה כמלצרים במלון, וגרנו בו. היינו שם כמעט שנה.

"ואז בֶתי נכנסה להיריון, והרגשנו שאי אפשר להמשיך ככה יותר. עזבנו ומצאנו דירה בנצרת. במקביל דיברתי עם דוד שלי, והוא החזיר אותנו לכפר כנא. המשפחה שלי קיבלה את בֶתי".

מובארק השתלב בעסק המשפחתי לניסור בטון. בתי נותרה בבית, לטפל בילדים שנולדו מאז, שבעה במספר: ראשונות באו הבנות - נדין (26), לורין (25) ודורין (23), ואחריהן ארבעה בנים: חמזה (21), סובחי (18), מייס (16) וחליל (12).

שנתיים אחרי שהכירו, החליטה בת שבע להתאסלם. "הרגשתי שכדי לחיות כאן באופן מלא, להשתלב בחיי הכפר ובמנהגים שלו, אני חייבת לעשות את זה. רציתי לחגוג כמוהם את החגים והמועדים שלהם, ושלילדים שלי יהיה עם מה להזדהות. בבית אנחנו מדברים גם עברית וגם ערבית.

"עברתי את תהליך ההתאסלמות מול בית הדין השרעי בנצרת, אז מבחינת הדת, אני מוסלמית. אבל לא עשיתי את התהליך ההפוך מול הרבנות הראשית בירושלים, כך שבסעיף הלאום בתעודת הזהות שלי עדיין רשום יהודייה. גם הילדים שלנו רשומים בתעודות הזהות כיהודים".

מובארק: "לא היה לי חשוב שבֶתי תתאסלם. המשפחה שלי כבר קיבלה אותה, וכולם אוהבים אותה בכפר. לא היתה כלפיה גזענות, ולא עניין אף אחד שהיא יהודייה, אלא רק שהיא אישה טובת לב".

בת שבע: "יש לי הרבה חברות מוסלמיות, ואני חיה לפי המנהגים המוסלמיים. אין לי בעיה עם זה. לפעמים חסר לי שהילדים לא חווים את החגים היהודיים, ויש להם רק את המשפחה שבכפר, בגלל הנתק מהמשפחה היהודית שלי. אמא שלי והאחיות שלי הפסיקו את הקשר איתי כי התאהבתי בגבר מוסלמי. רק אחותי הבכורה נשארה איתנו בקשר, ובגלל זה אמא שלי והאחיות האחרות ניתקו את הקשר גם איתה.

"אבל אני שלמה לגמרי עם הדרך שבה בחרתי, עם האהבה שלי למובארק ועם החיים כאן בכפר. אני רואה בני אדם, לא דתות, לא מלחמות, לא ריבים ולא כעסים. ככה גם רואים אותי כאן, בניגוד גמור למשפחה שלי. 

"מובארק נתן למשפחה שלי כבוד גדול. היה איתם הכי בן אדם בעולם. כשביקרתי את אבא שלי לפני מותו בבית החולים פוריה, מובארק חיכה לי בחוץ בצד, כי המשפחה שלי ביקשה שהוא לא ייכנס לחדר. כשאבי נפטר, הם ביקשו במפורש שמובארק לא יבוא להלוויה. אחר כך, כשאמא שלי אושפזה ברמב"ם בגלל מחלה קשה, הוא בא איתי לבקר אותה".

•  •  •

מובארק (48) חוזר בערב מהעבודה, מאובק ותשוש. אחרי מקלחת הוא מתיישב לצד אשתו על ספת העור שבסלון. "אם היו עוד הרבה זוגות כמונו, לא היו מלחמות בעולם. הבנות הגדולות שלי, לורין ודורין, עשו שירות לאומי בנצרת עילית, ועכשיו חמזה נהיה קצין. היה ברור שזאת הדרך הנכונה עבורו". 

נדין, הבת הבכורה, נפצעה קשה בתאונת דרכים כשהיתה בת שנתיים וחצי, והיא נכה שזקוקה לכיסא גלגלים. 

"הייתי ילד שובב מאוד היפר־אקטיבי", מספר חמזה. "בלימודים לא יכולתי לשבת על התחת, התעניינתי רק בכדורגל ובחברים. ההורים שלי היו מוזמנים כל הזמן לשיחות עם המנהל, כי הציונים שלי לא היו משהו".

מובארק: "ראינו שהילד לא מתקדם כמו שצריך וידענו שאנחנו חייבים ליצור לו שינוי, משהו אחר. מסלול חיים חדש שיעלה אותו למעלה. החלטנו להעביר אותו לפנימיית כדורי, כדי שילמד, ייקח אחריות על עצמו ויתבגר".

עם הוריו בת שבע ומובארק. "ירדו לי דמעות", מספרת האם, "לראות את הבן שלך מסיים קורס קצינים זאת גאווה גדולה" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

חמזה עבר לפנימייה בקיץ שלפני כיתה י'. "זה היה שינוי עצום בחיים שלי", הוא מספר. "למעשה נשארתי כיתה ועברתי בכדורי את כיתה ט' שוב, כדי לשפר ציונים. בעיקר למדתי שעכשיו כבר אין אמא ואבא שיעשו בשבילי הכל. פתאום הייתי צריך לסדר לבד את החדר, לקפל כביסה. קמתי בארבע בבוקר לחלוב פרות - וגם למדתי כמו שצריך. היתה בפנימייה משמעת אדירה, וזה עזר לי מאוד להתבגר".

בכיתה י' הוא נכנס למסלול "שוחרוּת" של חיל הטכנולוגיה והאחזקה. "זה מסלול לימודים על מדים, שבמסגרתו מקבלים פנקס חוגר. בסיום כיתה י"ב ממשיכים לי"ג וי"ד ויוצאים עם מקצוע - הנדסאי מכונות. היה ברור לי שאם אני נכנס למסלול, אני מתגייס לצבא. זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילד, למרות שיכולתי לקבל פטור כי אני גר בכפר מוסלמי. 

"אבא תמך מאוד במהלך ורק ביקש ממני לחשוב אם אני לא רוצה להיות לוחם, כי מסלול 'שוחרות' לא מוביל לתפקידי לחימה".

מובארק: "אני עצמי הייתי אמור לשרת בצה"ל. מגיל אפס אהבתי את הצבא שלנו ורציתי לשרת. כבר עברתי את כל התהליכים להתנדב כמוסלמי, אבל אז הכרתי את בֶתי והחלטתי לוותר על הצבא בשבילה. ידעתי שהיא לא תסתדר בלעדיי כשאנחנו בלי בית ומשפחה, ואחרי שההורים שלה זרקו אותה. שמחתי מאוד שחמזה בחר ללכת בדרך הזאת". 

•  •  •

22,500 איש גרים בכפר כנא שבגליל התחתון. נוסף על חמזה, משרתים בצה"ל עוד 21 מתושבי הכפר: שלושה בקבע (שני מוסלמים ובדואי אחד) ו־18 בשירות סדיר (15 מוסלמים ושלושה בדואים).

"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נכנסתי לכפר במדים, עוד כתלמיד בכדורי", אומר חמזה. "היו בעיקר מבטים. לא איימו עלי, לא צעקו לי 'בוגד'. היו כמה חבר'ה, לא חברים שלי, שניגשו לשאול, 'למה אתה עושה את זה?' השבתי להם בלי למצמץ, 'כי זאת הבחירה שלי'.

"מאז ועד היום לא היה לי רגע אחד של חרטה. להפך. אני חי במדינה הזאת ואני גאה לשרת את הצבא במדים שלי". 

הוא התגייס בפברואר 2017. "סיימתי כיתה י"ב, והחלטתי לא להמשיך ללימודי הנדסאי מכונות. רציתי להיות לוחם. אז הגשתי טופס 55 למעבר מחיל הטכנולוגיה לתפקיד לוחם. הצבא לא אישר לי. התאכזבתי, אבל הבנתי שגם בחיל הטכנולוגיה אני יכול לעשות שירות לא פחות משמעותי".

ביום הגיוס עצמו התרגש מאוד. אביו לקח אותו ללשכת הגיוס בטבריה, האם נשארה בבית עם הבת הבכורה. "אבא חיבק ונישק אותי בהתרגשות, ואז עליתי לאוטובוס עם שאר החבר'ה ונסענו לבקו"ם". 

הוא עבר טירונות של חודש בבה"ד 20 של חיל הטכנולוגיה, ואחר כך השלים קורס מכונאי רכב ושובץ לגדוד 585, גדוד הסיור המדברי, בתפקיד מכונאי.

"לא אשכח את סוף השבוע הראשון שבו חזרתי הביתה מהצבא. אמא ואבא היו נרגשים מאוד. אמא הכינה לי את המאכל שאני הכי אוהב - עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובצל, והרגשתי גאווה גדולה".

אחרי חצי שנה בגדוד ביקש לצאת לקצונה, אך נתקל בקשיים. "הנתונים האישיים שלי, שנקבעו בצו הראשון, לא היו מספיק טובים ליציאה לקצונה. אבל רציתי כל כך להיות קצין, אז החלטתי להילחם על זה.

"הלכתי לשלוש ועדות שונות, מול קצין הטכנולוגיה הראשי של החטיבה שלי ואחר כך קצין הטכנולוגיה הראשי של האוגדה. לכולם הסברתי כמה אני מתאים להיות קצין. הייתי אש, מורעל. אחרי שמונה חודשים בצבא אישרו לי לצאת לקצונה. זה היה אחד הרגעים הגדולים בחיי". 

הוא העביר חצי שנה בקורס קצינים בבה"ד 1. "הלימודים היו החלק הכי קשה", הוא נזכר. "אני איש של שטח, של חופש, של מרחבים. כשהיינו שבוע בשטח עם אוהלים ומנות קרב ועשינו סדנת שטח ומטווחים - פרחתי. אבל בכיתות, כשלמדנו חומר עיוני, סבלתי. עבדתי שעות נוספות. חרשתי בלילות עד השעות הקטנות, והיו מבחנים שהצלחתי לעבור רק בניסיון השלישי".

לפני חודש וחצי, אחרי שסיים השלמה חילית, עמד חמזה במסדר המגרשים, למרגלות אנדרטת חיל הטכנולוגיה בנתניה, ולא עצר את התרגשותו. הוא הפך לקצין הראשון שיוצא מכפר כנא.

גם בת שבע ומובארק נכחו באירוע המרגש. "ירדו לי דמעות", מספרת האם. "לראות את הבן שלך מסיים קורס קצינים זאת גאווה גדולה".

מובארק: "הייתי מאושר. חמזה הגשים את החלום שהיה לי. לראות איך הילד הזה התקדם וצמח, זה מרגש. אני גאה בו כל כך".

אחרי שקיבל את דרגת הסג"מ, התקשר חמזה למי שהיתה אם־הבית שלו בפנימייה, סילביה עמוס. "היה חשוב לי לספר לה שאני קצין, והיא כל כך התרגשה. היתה ממש גאה בי. גם לשי רוסו, שהיה המדריך שלי בפנימייה, סיפרתי. הוא דאג לי כל כך, לקח אותי תחת חסותו ונתן לי את המוטיבציה להתקדם. עכשיו גם הוא גאה בי שעשיתי את זה. שאני קצין בצה"ל. אני בונה על קריירה צבאית, הלוואי שאגיע להיות קצין טכנולוגיה ואחזקה ראשי". 

•  •  •

בכפר כנא יש פעילות פוליטית ענפה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. לאורך השנים עלה היישוב לכותרות בהקשרים פליליים ולאומניים. בתחילת שנות האלפיים פעלה באזור חוליית הטרור "חופשיי הגליל", שהיתה אחראית לחטיפתו ולרציחתו של סמל אולג שייחט ביולי 2003. ברצח היו מעורבים שניים מתושבי הכפר. לפני ארבע שנים נהרג תושב הכפר, ח'יר חמדאן, מירי של שוטרים, ובעקבות התקרית פרצו הפגנות מחאה בכפר וביישובים נוספים, ונערכה שביתת מחאה כללית ברשויות הערביות. 

חמזה משרת כקצין טכנולוגיה ואחזקה גדודי בחיל התותחנים. לבסיס שליד קלקיליה הוא מגיע באוטובוס, וכך גם חוזר הביתה אחת לכמה ימים. הוא יורד מהאוטובוס בכניסה לכפר, עולה לאוטובוס נוסף למרכז, ומשם הולך ברגל חמש דקות עד לביתו, הסמוך לבניין המועצה המקומית. הדירה המטופחת של המשפחה נמצאת בקומה השנייה מתוך שלוש.

אנחנו נפגשים בבית המשפחה בשעת אחר צהריים, כשחמזה חוזר מהבסיס. הוא מציע שנסתובב יחד במרכז הכפר, כשהוא עדיין במדים. "אתה תראה שאף אחד לא יגיד לי כלום".

בתחנת הלוטו והטוטו המקומית, בעל המקום לוחץ לחמזה את היד בחום. "אני בן 37, אני כבר פספסתי את הצבא", הוא אומר. "אבל לא מפריע לי שחמזה בצבא. שיהיה לו לבריאות. נכנסים אלי לחנות יהודים, מוסלמים, נוצרים. אתה חושב שאני שואל כל אחד מה הוא ומי הוא?"

גם בחנות הצמודה, לממכר דברי מאפה, מקבלים יפה את הקצין הטרי. "המון יהודים באים לקנות אצלנו, בשבתות ובימי חול", אומר המוכר הצעיר. "אם חמזה בחר לשרת בצבא - זה עניין שלו. אני לא נגד". 

ביציאה מהחנות ניגש לחמזה צעיר אחר. "אתה בצבא?" הוא שואל, ולמשמע התשובה, ממשיך בדרכו בשתיקה רועמת. "ראית?" אומר חמזה בארשת ניצחון. "הוא לא קילל אותי. רק הלך וזהו". 

"לא היו תגובות נגד הצעד של חמזה", אומרת בת שבע. "בהתחלה היו אולי קצת מבטים. בגלל שאני יהודייה, יש מצב שאנשים אמרו לעצמם, 'היא בטח סחפה אותו להתגייס'. אבל לא היו איומים. לא עליו, לא עלי, לא על מובארק.

"יש לי עוד בן, סובחי, שעומד להתגייס. הוא מאוד רוצה להגיע למשמר הגבול. הבנות שלי עשו שירות לאומי. זה נראה לי הדבר הכי טבעי לשרת את המדינה שבה אתה חי ושנותנת לך כל כך הרבה. אני אשמח שעוד צעירים מהכפר יתגייסו לצבא. אני רואה בזה דרך נכונה לחיים במדינה".

התנועה האסלאמית לא רואה את השירות בצה"ל בעין יפה, והיא חזקה בכפר. 

בת שבע: "לא כולם כאן באותו הראש. אכן יש פה תנועה אסלאמית, אבל לא שמעתי שהם ניסו להשפיע על אנשים אם להתגייס או לא. גם אם זאת דעתם, עלינו זה לא השפיע. כל אחד הולך בדרך שלו. אנחנו לא מתעסקים איתם, והם לא מתעסקים איתנו". 

מובארק: "אף אחד לא יכול להגיד לנו מה לעשות. אף אחד מהתנועה האסלאמית לא פנה אלי מעולם ולא אמר לי מילה נגד הגיוס של חמזה. גם אם יגידו, זה לא ישנה כלום. שכל אחד יתעסק בחיים שלו.

"חמזה נכנס לכפר במדים, ולא פחדתי עליו מעולם. לא כאן ולא בשום מקום אחר במגזר הערבי. הפחד היחיד שלי, אולי, זה שהוא יסתובב בשטחים במדים. שם בטח לא יאהבו לראות חייל ערבי על מדים. פה, שיסתובב חופשי. בגאווה גדולה".  

חמזה: "עוד מעט אחי יתגייס, וזה נהדר. אני משכנע בני דודים שלי, מוסלמים, להתנדב לצבא.

"הרבה פעמים שאלו אותי בפנימייה, ואחר כך בצבא, איך אני מגדיר את עצמי. יהודי? מוסלמי? אני תמיד עונה שמספיק לי להיות ישראלי, ובעיקר אדם טוב. אני רשום בתעודת הזהות כיהודי, ואני חי כערבי־מוסלמי בכפר שלי, וחוגג את החגים שלנו כאן. יש לי חברים יהודים מהפנימייה ומהצבא, התארחתי אצלם לפעמים בחגים, ומאוד נהניתי".

מה חשבת על חוק הלאום?

"זו כבר פוליטיקה, לא קשור אלי".

•  •  •

שטף דיבורו של חמזה נעצר כשמוזכר שוב הניתוק הבוטה שחוותה אמו מבני משפחתה. "אם יש משהו שבאמת קשה לי ומעציב אותי - זה הניתוק מהמשפחה של אמא", הוא אומר במבט עצוב, שמסגיר שבר פנימי גדול. "קצת לפני שסבא שלי דוד, אבא של אמא, נפטר, לפני 11 שנים, הוא ביקש להכיר אותנו. רצה שנחזור להיות בקשר. 

"כשסבא היה מאושפז בפוריה, הכרנו את האחיות של אמא, וגם את סבתא, וכילד זה מאוד שימח אותי. לאמא ואבא שלי יש לב רחב, הם סלחו למשפחה על הכל, למרות המרורים שהם אכלו מהם. היינו איתם בקשר זמן קצר, וזה היה כיף. חגגנו את חג הסוכות יחד. היינו יומיים אצל אחותה של אמא בסוכה, והיה אושר גדול.

"בינתיים סבא נפטר, וסבתא היתה חולה ברמב"ם. אבא היה הולך עם אמא לבקר אותה בבית החולים. אבל כמה חודשים אחרי שהיא הבריאה, היא שוב החליטה לנתק את הקשר. זה היה מאוד כואב.

"יום אחד הלכתי בטבריה עם חברים מהפנימייה וראיתי את סבתא שלי ברחוב. היא אפילו לא הסתובבה להגיד לי שלום. לא הסתכלה לי בעיניים. כלום. אני רואה את סבתא שלי - והיא פשוט ממשיכה ללכת ומתעלמת ממני, כאילו אני לא קיים. זה הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים". 

"אני רוצה קריירה צבאית, הלוואי שאהיה קצין טכנולוגיה ואחזקה ראשי". חמזה במדים

כרגע אין לו בת זוג. "כשלמדתי בכדורי היתה לי חברה, עולה חדשה מרוסיה. היינו יחד עשרה חודשים, וזה נגמר. בכיתה ט' היתה לי חברה יהודייה שבאה ממשפחה דתית. היא לא סיפרה לאמא שלה על הקשר שלנו. אחרי שבעה חודשים אחותה הזהירה אותה שזה לא יתקבל טוב, והיא נפרדה ממני.

"ניסיתי לדבר איתה, אבל זה לא עזר. היא לא רצתה להפסיד את המשפחה שלה כי היא יוצאת איתי. הבנתי את זה, כי אני בעצמי חוויתי את הניתוק מהמשפחה של אמא. לא רציתי שמישהו אחר יחווה עצב כזה.

"פעם שאלתי את אבא שלי מה הוא היה מעדיף - שאצא עם יהודייה, ערבייה או נוצרייה? הוא ענה שבכלל לא משנה לו, ושזאת הבחירה שלי. גם לי זה לא משנה".

בת שבע מביטה בבנה בעיניים אוהבות. "לא יפריע לי אם הוא יתחתן עם יהודייה, אבל אני חושבת שבגלל שאנחנו חיים בכפר מוסלמי, עדיף שיתחתן עם מוסלמית. אני לא רוצה שיהיה לו בלאגן עם המשפחה של אשתו, אם היא תהיה יהודייה. שחלילה לא יחזור המקרה שלי. אנחנו נקבל כל בחירה שלו, אבל לך תדע מה יגידו בצד השני".

חמזה מחייך. "הכל זה גורל. אתה מבין? אמא שלי רוצה לבחור לי כלה עם פינצטה. שמישהו יזכיר לה כבר שאנחנו ב־2018". 

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו