אחת המילים הלוהטות של השנים האחרונות היא "הדרה". הדרה היא אלימות שקטה ואכזרית שברוב המקרים ארוזה בשכבות עבות של היתממות. זאת באמת מילה די חדשה. פעם - מתי באמת התרחשה התקופה המתוקה והלא מוגדרת הזאת? - לא השתמשו במילה הזאת.
זה לא אומר שההדרה עצמה היא תופעה חדשה. ממש לא. משחר ההיסטוריה אנשים חזקים אהבו להעלים את החלשים מהם, למצוא תירוצים חסודים כדי לסתום להם את הפה, למחוק את שמם ולדחוק אותם ואת כל מה שהם מייצגים אל מחוץ לפריים.
כמעט בכל תרבות הדירו מיעוטים, נשים וילדים. הדרה של בעלי מום, מצורעים, הומואים וסתם יהודים היתה נורמה שלא שואלים עליה שאלות. אבל כל עוד לא נבחרה מילה קולעת לעבירה הזאת, איכשהו נדמה היה שזה בסדר. עושה רושם שבדיוק כמו עם "מחזור" או "פחמימות", מאז שכולנו למדנו לבטא את המילה "הדרה", התחלנו גם יותר לשים לב.
אין קשר, כמובן, למילה "הדר". שום דבר הדור אין בעסק הזה. המקור הוא ב"נדר". זה בטח לא מקרי שאנחנו פותחים את יום הכיפורים במעמד "כל נדרי", שבו כל הנוכחים מקבלים על עצמם לשחרר את הנדרים ואת ההרגלים הרעים שכבר הפכו לקיבעון.
חג סוכות הולך עם זה צעד אחד קדימה וקורא לנו לוותר על הקירות העבים ולהזמין את כולם פנימה. כבר שנים אני משתעשע במחשבה שזה בדיוק מה שאמור לקרות כאן בחיים הישראליים. אם יום כיפור היה החג החזק של הגלות, כאן זה צריך להיות סוכות.
הדברים היפים והמשמעותיים ביותר שנוצרים כאן - באמנות, במוזיקה, באדריכלות, בבישול - הם פירות של שילובים וערבובים. מי שמצליח לעשות את זה טוב, הוא גאון. או לפחות מספיק נבון כדי להשליך מעליו את הצורך הפחדני להתעטף בגדרות.
בקיץ האחרון יצאנו עם הילדים ליום כיף בתל אביב. המרחק הוא פחות משעה נסיעה, אם לא מחשיבים את העניין הפעוט של החניה. באמת שום דבר.
אבל למרות הקרבה, אני חייב להעיר שילדים ירושלמים מסתובבים בתל אביב בעיניים פעורות ובהלם קל. באחת הפעילויות שמחנו לראות שהכניסה חינם "עד לילד השלישי". היה ברור שיש כאן ניסיון להשאיר מישהו בחוץ. בקיצור - הדרה. השאלה היא רק של מי בדיוק? הדרת ילדים? הדרת חבורות הרסניות ורועשות שכבר מזמן הביסו את המבוגר האחראי והגמור? הדרת משפחות לא כל כך תל־אביביות? ייתכן שכל התשובות נכונות. אנחנו בכל אופן התבאסנו.
• • •
חלק גדול מזיכרונות הילדות שלי היו חוויות של הדרה. קראתי המון עיתוני ילדים והיו בהם תיאורים מרתקים של משפחות, אבל תמיד משפחות אחרות. אף פעם לא משהו שדומה לחיים ולבית שהכרתי.
בשום חסמבה לא היו ילדים דתיים. לא היה זכר למשפחות מזרחיות. בשום מתכון בעיתונים לא הופיעה כוסברה. היה ברור לכל מה הכוונה במילה "מטבח יהודי". או אמא יהודייה.
בכל פעם שהופיעה בעיתון מילה שלא היתה עברית, ידענו שיש שתי אפשרויות. או שזו יוונית/לטינית ואז זה נורא חכם, או שזו יידיש, ואז זה בטח מצחיק ושנון. אבל אם זאת היתה מילה מהבתים שלנו, זה בטח וולגרי ונמוך. אני באמת לא חושב שהיתה איזו כוונה זדונית. אבל כך היה.
אחד האחים שלי איבד נקודה חשובה בציון הבגרות בתושב"ע רק כי במבחן בעל פה הוא העז להשתמש במילה "יעני". היתה איזו נקודה להסביר, והחמוד הזה אמר "יעני". בום. הבוחן נשם עמוקות, וסימן לעצור. הוא הסיר את משקפיו והעניק להם ניגוב ממושך ומיותר לחלוטין, תוך שהוא חוזר כלא מאמין על המילה הקלוקלת שנולדה באיזו חצר אחורית של שכונת פשע, והנה העזה להראות את פניה מעל ספר גמרא פתוח. זה קרה בישיבה תיכונית. באותם ימים זה היה יכול לקרות בכל תיכון או אוניברסיטה או בכל מקום אחר.
• • •
ואז זה השתנה. פתאום וללא הודעה מראש הכל נפתח. צונאמי של מילים שפעם הסתגרו עמוק בתוך הבית יצאו אל המרחב הפתוח. מילים שבקושי נכנסו לתחום האפור של הסלנג, הפכו לחלק לגיטימי בנאומים ובהרצאות. "יעני" זה כבר עברית צחה. ראש המחנה הציוני עשה לאחרונה שימוש פומבי במילה "חשומה", ועל מה שנטע ברזילי עשתה עם "כפרה עליכם" הכל כבר נאמר.
כל ישראלי יודע שחוץ מטשולנט יש גם סח'ינה, טבית וטפינה, והם כולם גרסאות לגיטימיות של חמין. ילדים צעירים יוצאים אחר הצהריים לשיעורי הנגינה שלהם וחלק מהם נושאים עוד, נאי או קאנון, ולא רק כינור וגיטרה ואבוב.
העברית נפתחה, מה זה נפתחה - כולנו מתעווזים ומתחרפנים ומדברים על ג'יפה וסחלה, ובעיקר דוחפים לכל משפט שני את המילה "עאלק", למרות שבעצם היינו צריכים לכתוב את זה "אאלכ" והמחמירים יגידו לכם שזה בכלל "קאלכ". אבל תעזבו. כמה אפשר לחפור. וכל פתיחות היא דבר מבורך, אבל כדאי להעיף מבט גם אל מי שכל זה מבהיל אותו. ואני ממליץ גם לכבד את הבהלה.
חוץ מזה, אני זוכר היטב מה קרה לי בפעם הראשונה בחיי שבה נכנסתי לחדר האוכל הקיבוצי והמנה היתה קוסקוס. בהתחלה הלב ניתר מרוב שמחה. סוף־סוף מישהו מכיר במנת הדגל של המשפחה שלי. אבל אחר כך גם טעמתי מהדבר הזה, מה שגרם לדכדוך עמוק. משהו דומה קורה כמעט בכל פעם שמשהו יוצא מהחמימות הסגורה של הגטו.
• • •
קל מאוד להזדהות עם סרט שבו הרעים הם חברי KKK נאצים אדומי־עורף. אמנם קשה מאוד לפחד מאנשים כל כך מטומטמים, אבל אין כל סיכוי שמישהו באולם יחוש כלפיהם אמפתיה. הרוע של לובשי הגלימות המחודדות הוא הרוע הנצחי של ההדרה. הם שונאים שחורים, יהודים והומואים, והם שולחים את האישה למטבח אחרי שהעזה לדבר יותר מחצי משפט.
זה הסרט החדש של ספייק לי, וכל הצופים שישבתי במחיצתם הסכימו שהרעים רעים. לפנינו רד־נק אידיוט עם שישיית בירות נצחית בידיים, והוא מדבר על כך שהפרוטסטנטים הלבנים הקימו את אמריקה, בנו והפריחו ונלחמו, ואז באו השחורים והיהודים והרסו הכל. אפשר להקיא. ואני שואל את עצמי מי בקהל שם לב לקווי הדמיון בין הנאום הזה לרטוריקה הרווחת אצלנו כלפי מירי רגב־מיקי זוהר ושות'?
חוץ מזה, "שחור על לבן" הוא פשוט סרט לא טוב בעיניי. מדובר בהטפת מוסר טרחנית ומייגעת, שבכל פעם שיש לה הזדמנות לספר משהו מעניין, היא מוותרת מראש וממשיכה להלום עם עוד סיסמה ועוד נו נו נו.
ייתכן שמי שמזדהה עם התעמולה, והיא מדגדגת לו את האג'נדה, עשוי לשכנע את עצמו שהסרט פשוט מעולה. אבל זה לא הולך כך. כבר הזכרתי כאן לא מזמן את "הבלתי רשמיים". במו עיניי ראיתי אולם קולנוע שלם קופץ משמחה כשמסופר שם על ההצלחה של ש"ס בבחירות. אני מוכן להישבע שלא היה שם צופה אחד ששקל להצביע ש"ס. כאלה סרטים אני אוהב.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו