קיץ 2018. רגע לפני פרוץ הלימודים וחופשות החגים עליתי על אוטובוס, ואז על הרכבת הקלה, והופ אני בכיכר ספרא. המוני ילדים, אימהות מזיעות ומשפחות עצבניות מסביבי, אבל אני בשמלה, בכפכפים, עם תיק גב ולבד, ויש לי יחידת דיור בת 25 מ"ר שהיא רק שלי.
היחידה שלי, קו־ליבינג (Co-Living) בשבילכם, הוצבה לבדה יחידה וגאה בין רחוב יפו לכיכר ספרא, על המדרגות הרחבות, במיקום בולט כדי שיבחינו בה מהרחוב. ארבעה שבועות היא שכנה שם - מאמצע יולי עד אמצע אוגוסט - פתוחה למבקרים. עשרות אלפי סקרנים באו לצפות בקפסולת המגורים החדשנית שנבנתה מגבס, ובני מזל בודדים כמוני גם זכו להעביר בה לילה שלם.
מבפנים מתגלה לי כל מה שחלמתי עליו בגיל 20: ספה, שולחן להניח עליו כוסות קפה וזירו שלא יתחשק לי לשטוף לעולם, טלוויזיה, כונניות לספרים ולבגדים, קולב, מיטה זוגית, מטבח קטנטן המותאם לצרכיי הדלים, מקלחת, כיור ושירותים.
למעשה, אני חלק מניסוי, טעימה מתוך מודל שירושלים שואפת לאמץ. כרגע נבחנים מקומות להקמת פרויקט הקו־ליבינג הירושלמי הראשון, והרשות לפיתוח ירושלים והעירייה מחפשות יחד קרקעות עירוניות שיתאימו למיזם. המטרה היא לאתר קרקע עירונית שתושכר ל־25 שנה ליזם שיתחייב לבניית יחידות דומות.
היחידה מבוססת על הרעיון שאנשים צעירים לא זקוקים להרבה יותר מ־25 המ"ר האלו, ושאת שאר השירותים הם יכולים לצרוך בשיתופיות. בבניינים ברחבי העולם דירות מעין אלה מוקפות בדירות־אחיות ובחללי עבודה, בחדר ספורט, בחדר כביסה ובחדר אירוח מרכזי, לרוב מרפסת גדולה או גג, שם דיירי הבניין המשותף נפגשים לדבר או לשתות או לעשות מה שצעירים עושים.
כדיירת אמיתית בפרויקט הייתי נדרשת לשלם דמי שימוש חודשיים, שבהם מגולמים שכר דירה, תשלום על האירועים השונים בבניין המשותף והוצאות כמו חשמל, גז, מים, ארנונה, תקשורת, ניקיון וניהול. בשורה התחתונה, החלום הזה אמור לעלות 4,000 שקלים בחודש, כולל הכל.
כמו רוב הדברים הטובים בעולם, הכל התחיל במנהטן. אחריה ערים נוספות אימצו את דגם המגורים ליחידים. "צוות חדשנות עירונית ירושלים", שנוסד וממומן על ידי קרן בלומברג, אחראי לאימוץ רעיונות מהסוג הזה מרחבי העולם ולהבאתם לעיר הקודש. בדומה לירושלים, הסובלת מנטישה מאסיבית של צעירים (בין 5,000 ל־6,000 בשנה), נאבקות הערים המרכזיות בעולם בסוגיות נדל"ן בוערות, ובראשן השאלה איפה יגורו כל האנשים הבוחרים בכל זאת להמשיך לגור בעיר גדולה.
ירושלים מתמודדת בו בזמן עם נטישה ועם מצוקת דיור של צעירים רווקים, ובהם מהגרים שהגיעו אליה וצעירים שבחרו להישאר בעיר.
• • •
"רווקים הם אוכלוסייה טובה לכל עיר, כי את צעירה עם כסף. את יוצאת, מבלה, את חיה טוב", מספרת לי חפצי תירוש, תושבת ירושלים בת 30, מנהלת הפרויקט, שבאה לבדוק שהתמקמתי ביחידה ולוודא שאני לא אשרוף אותה בעודי מנסה להכין חביתה. "האוכלוסייה של non-families צריכה קרבה לתחבורה ציבורית, ורבים בה משתמשים בתחבורה שיתופית. הם יוצאים לבתי קפה, ברים, מסעדות, חדרי כושר, הופעות, הרצאות, וצריכים חוויה של לחיות את העיר", היא מתארת את מסקנותיה מהמחקר שערך צוותה. "כל הרעיון של המגורים האלו הוא גם אנטי־בדידות. אנשים מחפשים קהילתיות".
מה זה non-families?
"זה די מדהים שלא נמצאה לזה מילה, אז אנחנו מוגדרים על דרך השלילה, אנחנו 'לא משפחות', אבל מה אנחנו כן?" תירוש מחייכת ועונה לעצמה: "אנחנו צעירים, ויש בעיר הרבה כמוני, בני 24 עד 35, שעדיין לא בנו משפחות. הרי גיל הנישואים רק עולה, והנדל"ן בישראל לא התאים את עצמו לתופעה, כולם פשוט נמצאים מאחור בתפיסה. אני אמרתי לשר האוצר שהתוכנית שלו, 'מחיר למשתכן', היא אפליה, כי מה איתי? בגיל 35 המדינה אומרת לי, 'טוב, את כבר לא תתחתני, מסכנה, לפחות נעזור לך עם דירה', אבל מה עד אז?"
"מבפנים מתגלה לי כל מה שחלמתי עליו בגיל 20". שיר זיו עושה את ירושלים // צילומים: אורן בן חקון
היא מצחיקה אותי, ואנחנו מחליטות ללכת לטייל בעיר, כלומר לאכול. תוך כדי מסע קולינרי שמותאם לקיבות של בנות 20 (המבורגר, סיגרים, עלי גפן, מיץ טבעי, אמפנדס, גלידה, בירה - באמת, כל מה שיש בשוק מחנה יהודה היינו חייבות?), אני לומדת מה קרה למגורים בדירות השותפים מאז עזבתי את השוק.
"השותף האחרון שלי לקח איתו את האסלה כשהוא עזב", מתארת תירוש, שכיום מתגוררת לבדה בשכירות, "שותפים באים לגור יחד לתקופות בלתי ידועות. יש חיכוכים על מי קונה מה, מי מנקה, את אף פעם לא יודעת מה תקבלי".
רציתי להגיד לה שגם במשפחות זה בול ככה, את יכולה לקבל פרזיטים בני 8 ומטה, כלום הם לא יעשו בשבילך. אבל היא היתה חמודה ואופטימית, והחלטנו להתרכז בפתרון. כלומר, בטינדר. "חלש פה מאוד", היא מדווחת, ואני נאלצת להאמין לה.
• • •
מהסקר של צוות חדשנות עלה שצעירים רוצים לחיות עם צעירים דומים להם. הם צמאים לפגוש אנשים חדשים (51 אחוזים מהמשיבים ענו שהם פוגשים אנשים חדשים פעם בחודש, 33 אחוזים פוגשים בכל שבוע).
לפי הסקר, מגורים בבניין הכולל חללים משותפים עונים גם על צרכים של חיסכון כלכלי, איכות חיים וקהילה בעיר, אבל גם משמשים משענת למי שבפשטות, לא רוצה להיות לבד.
אני נזכרת שתירוש ציינה בפניי את מרכיב האנטי־בדידות כחלק מרכזי בפרויקט, והחללים המשותפים אמורים לפתור את הבעיה הזו. אני מדמיינת את עצמי עכשיו קופצת לחדר הכושר שלנו, הולכת להתמנגל בסלון המרכזי או אפילו מתנדבת לעשות כביסה - אני באמת משתגעת פה - הכל רק כדי לא להיות לבד עוד דקה.
אז בשורת ווטסאפים אנחנו מחליטות להתארגן ויוצאות לעוד סיבוב לילי, כי השארנו כמה מקומות עם אלכוהול שטרם ביקרנו בהם. בלילה אני לומדת עוד על צעירים.
"צעירים גם אוהבים שמישהו אחר מנהל את הכל עבורם", מזכירה לי תירוש, ואני מייד חושבת על אחי הצעיר מאוד כדוגמה לסינגל שיעדיף לשלם על כל שירות, העיקר לא להתעסק עם בני אדם אחרים, ביורוקרטיה, פקידים או טפסים.
• • •
אחרי עוד סיבוב קצר בשוק, שגם בלילה שוקק חיים, בירות, נרגילות וערימות של אנשים צעירים שלא הולכים עדיין לישון, אני פורשת מהתפיסה השיתופית־קהילתית ליחידה הסינגלית שלי.
השקט ביחידה תופס אותי ואני צוללת לשינה ארוכה ומתוקה. שינה של רווקות, אני בקושי מזהה אותה. בבוקר אני שותה את הקפה שלי בשקט. אף אחד לא מבקש ממני שום דבר, ויש לי עוד זמן לעצמי. מוזר. כשלא צריך לחלוק עם אף אחד כיור או מקלחת, אפשר להסתדר ב־25 מ"ר. חוץ משטחי אחסון שאולי היו יכולים לעזור לי - אני לא עוברת לשום מקום בלי הנעליים והשמלות שלי - לגמרי יכולתי לדמיין את עצמי חוזרת אחורה בזמן, עוברת לגור ב־Co-Living ואולי על הדרך גם בוחרת לעשות תואר אחר באוניברסיטה, אבל זה כבר חומר לכתבה אחרת.
כשהבוקר מסתיים, אני נפרדת מהיחידה שלי בדמעות. כבר התרגלתי לשקט, ועכשיו יהיה קשה בלעדיו. המסקנה שלי מהמסע הקצר פחות קשורה לנדל"ן ויותר לפסיכולוגיה של הנפש, אבל כפי שמחקרים כבר העלו בעבר - נשואות אולי חיות טוב, אבל רווקות חיות מצוין.
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו