לא מלכלכים את הידיים

זה סיפור די מלוכלך. ירושלים עיר הבירה, הנצח והקודש היא גם אחת הערים המזוהמת ביותר בישראל. הסוד הגלוי הזה לא ייאמן, ובעת ובעונה אחת גם מוכר וטריוויאלי עד פיהוק. 

הוא לא ייאמן, כי באמת לא יכול להיות שעיר בירה תהיה כל כך מטונפת. זה בלתי מתקבל על הדעת שהעיר הקדושה לכל הדתות, לכל הנואמים ולכל חובבי המליצות נוטפות הדבש והארס, תוזנח על ידי כל מאמיניה, תושביה, אוהביה ומנהיגיה. 

זה בלתי סביר גם מבחינות הרבה יותר פרוזאיות. כסף, למשל. דירה בירושלים היא עניין יקר. יקר מאוד. יהודים מקנדה, מצרפת, מארה"ב ואפילו מישראל שמים סכומים לא לגמרי הגיוניים כדי לזכות בנכס עם נוף תנ"כי. הם בטח לא מתכוונים לפסוקי הקטסטרופה בספר דברים. 

המוני תיירים מגיעים לירושלים, יש שמועות גם לגבי אירוויזיון. העירייה ברוב טובה גובה ארנונות מתושבים שלא מבינים על מה בדיוק שילמו ולאן הלך הכסף. יש אפילו שכונה שקוראים לה ארנונה, אבל לדעתי ה"שכונה" האמיתית היא ההתמודדות הכושלת של קברניטי העיר עם אתגר הניקיון. המשימה הבסיסית ביותר של ניהול יישוב. 

וכמה שזה לא ייאמן, ככה זה גם גלוי וידוע עד כאב. כי כל מי שגר בעיר הזאת יודע. מי שעובד או מבקר בה באופן קבוע מכיר את הבעיה הזאת, שמלווה את ירושלים כמו שן רקובה בחזית הפה של אישה יפה מאוד.

הרשויות, שלא לציטוט, ותמיד בלחש, יאשימו את המשפחות הגדולות. את חוסר התרבות. ימשכו בכתף ויזכירו לך שכאן זה לא ז'נבה. שהעיר כלילת היופי סוחבת על גבה שתי דבשות - צפון חרדי, ומזרח ערבי. אחת גיבנת, שנייה חטוטרת. ושם לא רק משליכים אבנים על הרכבת הקלה, אלא בעיקר הורסים לנו את הסטטיסטיקה. 

הניגון הזה די מוכר, וכולנו יודעים שגם ברמה הלאומית הוא עושה את העבודה על תקן של תירוץ שלעולם לא יכזיב. בכל פעם שיש צורך להתמודד עם נתונים כמו תאונות דרכים, סטטיסטיקות של אלימות או הישגים נמוכים במערכת החינוך, שולפים את הערבים והחרדים. זהו התירוץ המשומש ביותר בסביבה, והוא אחלה חומר מאלחש ואף מטשטש, אבל הוא פשוט עלוב, ובעיקר לא נכון.

כותב שורות אלה מתגורר בשנים האחרונות בדרום קטמון. כמו שאמר המשורר, זאת לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני. זאת שכונה יהודית, ובכלל לא חרדית, ואחוז גבוה בעל תארים אקדמיים מה שאומר שמשלמים פה מסי עירייה כאילו אנחנו בבוורלי הילס. 

כבר בשעות אחר הצהריים של ערב ראש השנה פחי האשפה ברחוב התמלאו. אתה לא צריך להיות גאון כדי להבין איך ייראה הפח, ובעקבותיו המדרכה, במשך יומיים של חג שבהם לא מתבצע פינוי אשפה. כמה שכנים תמימים במיוחד הרימו טלפון למוקד העירייה כדי לבקש שישלחו משאיות לסיבוב אחרון של ערב חג. הצחיקו אותי.

במהלך החג, כמו שאני עושה כבר שנים, פשוט ניסיתי ללכת במסלולים שלא יעברו ליד פחים. זה מעליב. זה משפיל. זה לא בריא. זה מושך חולדות. זאת יריקה בפנים. זה בטח לא חגיגי. זאת ירושלים. 

•  •  •

האגדה הירושלמית מתארת מתווה כזה. משפחת בן יוסף מתכוננת לכניסת השבת. זאת משפחה גדולה, דתית, נניח שבעה ילדים שיהיו בריאים, נניח בשכונת בית ישראל או קריית משה, שקית האשפה שבמטבח מפוצצת. סתם אמרנו שקית. מדובר בשק. 

אמא שולחת את שמולי או את הודיה לזרוק את השק לפח. שמולי בן 9. הודיה בעוד שנה בת מצווה. השק כבד. קשה לסחוב במדרכות. השרוכים חותכים את האצבעות. כשמגיעים לפח, שמולי מגלה שהוא אמנם עשה מצווה גדולה ועזר לאמא ולאבא והוא צדיק גדול, אבל הוא עדיין די קטן. או לפחות נמוך. הוא לא מגיע למרום הפח. הוא מנסה לזרוק. השקית נקרעת לו ונשפכת לצד המכל השכונתי. 

דקה לאחר מכן מגיעים גם הילדים של ניזרי, ברוכין ופיינמן. גם להם קשה עם השק. הם רואים את הלכלוך לצד הפח ומבינים שהוא מן הסתם מלא. אז הם אפילו לא מנסים להכניס את השק שלהם. הם משאירים על המדרכה. בעוד חצי שעה ידלגו מאות אנשים רחוצים והדורים מעל ערימות ריחניות של אשפה בדרך לבית הכנסת.

הבעיה עם תיאוריות מהודקות ומכלילות מהסוג הזה היא שיש בהן גרעין של אמת, אבל למעשה מדובר במקרה קלאסי של האשמת הקורבן. התושבים אשמים. אין באמת מה לעשות.

•  •  •

בימים אלה המרוץ למשרת ראש העיר של ירושלים כבר בעיצומו. על כל אוטובוס מרוח מועמד וסיסמאות נופלות עליך מכל עבר. בסך הכל ניר ברקת נחשב כראש עיר שנתן עבודה וקידם כמה דברים, אבל לדעתי הניקיון הוא כישלון מוחלט שלו. 

הנה עובר עוד אוטובוס, משה ליאון מחייך מתוכו חיוך סמכותי, ומתחתיו הכיתוב "ראש עיר בולדוזר". אבל ירושלים לא צריכה בולדוזר. היא צריכה אוטו זבל.

זאב אלקין מציג לראווה את קשריו עם ראש הממשלה, כאילו מדובר במשרה פוליטית. כאילו למישהו מתושבי העיר הזאת, שהרי אשפה סביב לה, אכפת מהן דעותיו של האיש שבאמת ינקה אותה. גם יתר המועמדים לא מעלים את הניקיון על ראש שמחתם.

המפלגות הדתיות נשבעות שישמרו על מעמדה המקודש של העיר שהקב"ה בחר לשכן שמו שם. אבל הן מקפידות לשכוח שכאשר אומרים "קדוש", מתכוונים גם לנקי. כשהמקרא אומר "והיה מחניך קדוש" - הוא מתכוון להרגלי היגיינה וסניטציה. כשהמשנה אומרת שהכהן "קידש ידיו ורגליו", היא מתכוונת לרחצה. ההלכה אוסרת להתפלל במבואות מטונפים. האם מותר להתפלל בעיר המלוכלכת ביותר בישראל?

(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו