להרגיש בלי

בערב החג פגשתי את דפנה. היא אחרי לידה. שמעתי שהתינוק עם תסמונת, מהקשות. היא לא ידעה שאני יודעת. שבועיים אחרי לידה וכבר את יוצאת, שאלתי, חיבקתי חיבוק כתפיים, לא אישי מדי, ושאלתי מה שלומה. היא ענתה "מצוין" ומתחה את זוויות השפתיים רחוק זו מזו, מנסה להעלות אותן למעלה. זה לא היה חיוך. הפנים שלה נשברו ממאמץ והעיניים לא השתנו. אני זוכרת על העור שלי חיוכים כאלה, כשניסיתי לענות למי ששאל לשלומי וכמה שאני שחקנית טובה, מתיחת הפה לא עלתה לכדי חיוך, לא הזריחה לי אור מהעיניים.

אנחנו קבוצה. הפצועים, השרוטים - אולי עדיף "המלוטשים"? - אלו שהחיים מגלפים אותם, מגלפים מהם חתיכות, אלו שנסדקות להם השפתיים כשהם מנסים לחייך. אצלי זה בתקופות. אני עומדת מול המראה. איך הם מחייכים, אני מנסה להיזכר. מתפיחה כדורים בשרירי הלחיים, מכווצת את צידי העיניים, מנסה: "מאוזן לאוזן", חושפת שיניים. זה נראה כמו עצירות. 

מה רע לה בחיים זאתי, אני שומעת שאלה בקהל. יש טוב, תודה, ותאמינו לי שיש רע. רעידת אדמה ורעידות משנה ואז הוריקן, וגשם, ומה קשור ברקים עכשיו, תקופת חיים שבה אני מחכה לעמוד על אדמה יציבה כדי להתאסף, אבל זה לא נגמר. עוד רעידה, או תהום או בוץ. מחכה שיעלו הכתוביות של הקרדיטים, להגיע לסוף הסרט, ומתברר שזו סדרה בפרקים ויש לה מספר לא ידוע של עונות (כשיסתיים באמת אהפוך הכל לסרט ואהיה עשירה). 

אתם יודעים למה איוב לא התאבד? כי היו לו קברים. כי כל צרה שהגיחה אל חייו הסתיימה, באופן הנורא ביותר שקיים, אבל הסתיימה. אני במלחמת התשה. מגייסת אנרגיה כדי לנשום בין ההפגזות. נופלת בין 70 תהומות. מנסה להזכיר לעצמי שמי שמרע לי נשלח כדי ללמד אותי שיעור, חומלת, אבל גם לובשת מדי מלחמה. 

וככה נכנסתי לראש השנה. מרגישה שעל כורחי אני חיה. חייבים לחיות, אין ברירה, התחלת - תסיימי, כמו לידה שאי אפשר לעצור באמצע ולהגיד פוס משחק, אין דבר כזה "לא רוצה להמשיך ללדת", ככה אני מתגלגלת מיום ליום ובעצם נולדת אל מותי. 

ונכנס לי החג עם עיניים מלאות במים שתכף נשפכים. הגעתי למקום שאליו לא הייתי מגיעה בחיים הראשונים שלי, ובחיים השניים זה קרה. כשמתגרשים מגיעים למקומות מופלאים (וגם לא. אל תתגרשו). עשיתי את החג בכפר אמנות אקולוגי שבו משתמשים בנסורת במקום להוריד את המים בשירותים, ומתקלחים במי טל כשמעליך שמיים, ויותר משטיפת הכלים המוזרה שהונהגה שם - שפשוף בסבון אקולוגי ואז העברת הכלי בין ארבע גיגיות מים - חמד ליבי את שטיפת הנפש.

נפש. הדבר הזה שטמון לנו בבשר, בדם, ואפשר להרגיש אותו באוזניים: בתקופות של שמחה, כשהנפש רחבה ועולה על גדותיה, או בתקופות של שפל, כשמצטעקת זעקה ריקה. וראש השנה הוא חג של אוזניים, של שמיעת השופר. הלכתי לבד עם שתי אוזניים, לא מכירה איש. ואני, מה לי ולמחבקי עצים, לשירותים אקולוגיים, למקלחת שדה. 

עברתי יומיים שהיו כמו שנתיים. עבודה פנימית מאומצת. לסגור את העיניים החיצוניות ולפקוח את העיניים הפנימיות. בולשות. מתבוננות. מי אני, מה האחריות שלי לשיט שפוקד את חיי, איזה שיעור זה מלמד אותי, איפה הייתי השנה, איפה לא הייתי. עבדתי קשה. חקרתי גוף, מיתרי קול. בין התפילות היו שיעורי יוגה, מדיטציה, תנועה, מחול. ואני יחפה עם גברת נפש. כמה בכיתי? יותר מארבע הגיגיות של שטיפת הכלים. נשטפתי כולי. 

•  •  •

עלה בי זיכרון שלי, בכל חג, חוזרת מבית הכנסת עם נעלי העקב ביד. בהלוך אני עוד נוקשת בהם בגאון, נהנית מהתמונה שלי על המסמרים, רזה יותר, ארוכת שוקיים, נהנית מסוג הצעד התקיף שהן מייצרות. בחזור אין לי כוח לפוזה ולוחץ לי ואני מחזיקה אותן ביד וצועדת ברחוב כמו בדואית גם אם האספלט רותח וגם אם הוא מלא בשתן של חתולים. 

ובראש השנה הזה הייתי עם עוד 120 אנשים שלאף אחד מהם לא היו נעליים. לא שלא היו להם נעלי עקב. לא היו נעליים. מדפים רחבים בתוך קיר בוץ הזמינו את הבאים להניח בהם את המנעלים. תפילות החג, הקריאה בתורה, התקיעה בשופר, הכל התנהל בנוסח אורתודוקסי־יחף. אי אפשר להבין מהי תפילה עד שלא מתפללים יחפים, על רצפת עץ שמותר לנוע עליה, ולחולל, לצעוק, להיאנח.

בית הכנסת הזה הוא בית הכנסת של העתיד. מחיצה דקה מרחפת בין העזרות. הנשים שותפות, קוראות בקול חלקים מהתפילה. יש יראת שמיים וכוונות. מי שעייף מהסידור פורש לחדר ליד, שבו ספות רכות וספרים. תנועת הנדנוד הרגילה של המתפללים, קדימה אחורה, מתחלפת לקו ימין־שמאל, העברת משקל מרגל לרגל. זה הופך לריקוד. והכל מותר. איך אפשר לחזור לבית כנסת רגיל אחר כך, אני לא יודעת. 

אני מתאפקת לא להגיד לכם איפה זה, שלא תבואו כולכם. אחד הקסמים במקום הזה הוא מה שאין בו: אין מראות, אין שעונים, אין נעליים, אין בשר בארוחות. שתיתי תה שיבא ומרווה וחיכיתי לתפילה הבאה. ולא היו שם חילונים ולא דתיים. היו אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות גדולה ולכן יכולים לרקוד כאילו איש לא רואה אותם. שלוקחים את הקדושה ברצינות ולכן מתפללים כאילו איש לא לידם. אסופת מדממים, יודעי קרבות, עשירים בצלקות, מקמטים חזק את הפנים כדי לחייך. 

הגיעה מישהי, משוררת נפלאה, שברוגז עם אלוהים כבר חמש שנים מאז נלקחה ממנה בתה, ודווקא היא קראה בקול שבור "זמרו למלכנו זמרו" לפני התקיעות. והיתה פזית, נכה עם שיתוק מוחין ופיגור קל, שהותירה את כולנו המומים בדברים החדים שאמרה מדי פעם, כמו בן המלך שהתחפש לאביון, והיתה חכמה מכולנו. 

וניגונים. הכל מנוגן. שליח הציבור ביקש מהקהל להיות שליחי ציבור איתו. באחד החלקים הכי דרמטיים של התפילה, מישהו התחיל לזמזם את "בואי אמא". גברים בטליתות ונשים בלי, יחפים, מול ארון קודש פתוח, שרים "כל האור מזמן הלך לו", ורצפת העץ נרטבת מגשם עיניים. אלו שרוצות להיות אימהות ועדיין אינן, אלו שילדו אבל ילדיהן שוהים בחג במקום אחר, אלו שאיבדו ילדים, אלו שאיבדו אמא. כולם געו בבכי וגנחו את כאביהם. ואחרי השיטפון כבר לא הייתי עצובה. הבנתי שאני לא עם הילדים בחג כדי להכין להם אמא יותר טובה. אחר כך רקדנו בשמחה משתוללת "עבדו את השם בשמחה" ובפעם הראשונה מזה זמן חייכתי חיוך גמיש בלי שברים.

emilya@israelhayom.co.il(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו