הראשון והאחרון

לפני כשלושה שבועות תלה תא"ל (מיל') רפי ברקוביץ', ברקו בפי כל, את סרבל הטיסה. 37 שנים היה טייס מבצעי, "לוחם קו ראשון", כפי שהוא מגדיר את עצמו בגאווה לא מוסתרת, "שאין קו יותר ראשון ממנו". ועכשיו הוא פרש, מרצונו הוא מדגיש, אף שהטייסת רצתה להעניק לו עוד שנת טיסה אחת לפחות.

כטייס, ברקו היה ראשון ואחרון; הראשון בעולם שהפיל ב-F-16, הראשון (ככל הידוע) שהפיל שלושה מטוסי אויב ב-45 שניות, ואחרון הטייסים המבצעיים בחיל האוויר שהפיל מטוסים בקרב אוויר שעדיין טס - עד לפני שלושה שבועות, כאמור. התואר הזה, האחרון, הוא חשוב במיוחד. בעיני טייסי קרב, הפלת מטוסים היא ההישג העליון. מי שהפיל חמישה מטוסים ויותר בקרבות אוויר זוכה בתואר "אייס" ובתהילת עולם.

בתולדות חיל האוויר יש כ-40 "אייסים". את הרשימה מוביל גיורא (אפשטיין) אבן, שלזכותו 17 הפלות והוא הישראלי היחיד ששמו מקשט גם את רשימת "אייס האייסים" העולמית, הכוללת את גדולי טייסי הקרב בכל הזמנים, כגון אריך פון ריכטהופן - "הברון האדום" האגדי - אדי ריקנבקר האמריקני ואריך הרטמן, האייס בה"א הידיעה, שהפיל בשורות הלופטוואפה 352 מטוסים.

השיא העולמי של גיורא אפשטיין, שבו הוא מחזיק מאז תום מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, הוא "הטייס שהפיל הכי הרבה מטוסים בקרבות אוויר על-קוליים". המלחמות שפקדו את העולם מאז, כגון מלחמת איראן-עיראק, מלחמות המפרץ, פוקלנד, בוסניה - ואפילו המלחמות שלנו בלבנון - לא ייצרו טייסים שאיימו על השיא של אפשטיין.

גם ברקו הוא לא אייס. חסרה לו הפלה אחת כדי לזכות אותו בתואר. אבל עובדת היותו המפיל האחרון בשירות פעיל מציבה אותו בעמדה מיוחדת במינה; עם לכתו, אין יותר בחיל האוויר הישראלי טייסים עם ניסיון של הפלות, וגם מספר הטייסים שהשתתפו בקרבות אוויר ולא הפילו הוא קטן, ובפועל מדובר בבודדים.

האם האמנות המופלאה של קרבות האוויר בדרכה אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה? האם ההתמודדות הגברית האולטימטיבית, קרב אחד על אחד לחיים ולמוות, ושהטייס הטוב יותר ינצח, נידונה לכליה? אי אפשר שלא להיזכר בהקשר הזה בגדודי הפרשים הפולניים ומלחמתם הנואשת בטנקים הגרמניים במלחמת העולם השנייה.

"אם היית שואל פרש פולני כזה אם תם זמנו של הסוס", אומר ברקו בחיוך, "מה הוא היה עונה לך? ברור שהוא היה חושב שלא. גם אני מוטה, אני מודה. אני חושב שקרבות האוויר הם שיא השיאים בקריירה של טייס. אבל גם מסיבות אובייקטיביות שימור יכולת האוויר-אוויר של חיל האוויר הוא כורח המציאות. בתחום הגנת שמי המדינה, לדוגמה.

"רק לפני שבועות לא רבים הפיל מטוס F-16 מל"ט של חיזבאללה. נכון, זה לא קרב אוויר - אבל היכולת ליירט מטרות חודרות מן האוויר היא יכולת חשובה ואפקטיבית מאוד. האפקטיביות של טילי קרקע-קרקע נמוכה פי כמה מיעילות ההפצצה ממטוסים. היכולת הזאת מייצרת הרתעה מול כל מי שרוצה לתקוף אותנו מן האוויר, ולו רק בגלל הנקודה הזאת שווה לשמר אותה: האויבים שלנו הבינו שהם לא יכולים לנצח אותנו באוויר.

"אף אחת מהמדינות השכנות שלנו במעגל הראשון, השני והשלישי לא ויתרה על כוחה האווירי. יש מאות מטוסי קרב במזרח התיכון. הייתי לפני כשנתיים בסדנה בסרדיניה והתאמנו עם טייסים גרמנים ואמריקנים בקרבות אוויר. כלומר, גם הם מכירים בצורך לשמר את האמנות הזאת".

פחות מדקה, ותהילה

רפי ברקוביץ' נולד להורים ניצולי שואה לפני 55 שנים. ב-1976 זומן, להפתעתו, לקורס טיס. "אף פעם לא חלמתי להיות טייס", אמר לביטאון חיל האוויר, "אבל עם המיונים התחלתי להתאהב ברעיון". במהלך הקריירה שלו בחיל האוויר הספיק לפקד על שתי טייסות, אחת F-16 ואחת פאנטום. בתפקידו האחרון בשירות פעיל היה ראש מחלקת אמצעי לחימה.

ב-1999 פרש ועבר למשרד הביטחון, היה ראש אגף ועסק בפיתוח, יצא לשוק האזרחי ושימש במשך חמש שנים מנכ"ל רשת הצורפים, המייצרת כלי כסף ויודאיקה. אבל החיידק הביטחוני החזיר אותו לתפקיד בכיר במערכת, ובזה הוא עוסק היום. מאז הפרישה הקפיד לבצע מילואים כטייס מבצעי לכל דבר. בין לבין השלים תואר בהנדסה אווירונאוטית ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת. הוא נשוי ליעל ויש לו 5 ילדים.

בסוף 1980 השתתף ברקו בקורס ההסבה הראשון למטוסי F-16, שהגיעו באותה שנה ארצה. הוא היה הטייס הצעיר ביותר שטס במטוס, שהיה אז החדיש שבמטוסי החיל. חמישה חודשים בלבד אחרי טיסת הסולו שלו במטוס, ב-28 באפריל 1981, הפך לטייס הראשון בהיסטוריה שהפיל במטוס F-16.

ומעשה שהיה כך היה: ברקו הוזנק ברביעייה מרמת דוד כמספר 2 של מפקד הטייסת, "טייסת הסילון הראשונה" מרמת דוד, זאב רז (שהוביל כעבור כחודש וחצי את התקיפה על הכור הגרעיני בעיראק "אוסיראק"). לאחר פטרול של כמה דקות מול חופי ביירות הופנתה הרביעייה לעבר שדה התעופה ריאק, וברקו קלט במכ"ם מסוק מי-8 סורי, אחד מזוג.

הם סגרו מרחק במהירות וקיבלו אישור לפתוח באש. "ניסיתי לקלוט את המטרה בטיל חום ברגע שהתקרבנו לטווח השיגור", סיפר ברקו (באתר פרש). "קיבלתי התרעה שהנעילה לא יציבה. הייתי בדילמה לא פשוטה: לשגר או לא? ואז חשבתי לעצמי, כמה פעמים כבר יוצא לטייס להגיע לשיגור? כשהייתי בטווח של שני ק"מ מהמסוק, החלטתי לשגר.

"אני זוכר את זה היטב, כי זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שיריתי טיל. הטיל יצא מצד שמאל עם שובל עשן, וזה היה מאוד מרשים. הסתכלתי על הטיל מהופנט במשך כמה שניות. ואז הטיל נפל למטה, פגע בקרקע והתפוצץ... משכתי לגובה כדי לארגן לעצמי יעף נוסף... שמעתי את הבקר מדווח לנו, שמבנה של מיגים מתקרב אלינו ממזרח, במרחק 20 ק"מ. 'נתק מגע מערבה', הוא אמר לנו. עניתי לו 'מייד', ונכנסתי לעוד יעף.

"היו לי עוד שתי דקות, וזה די הרבה זמן. תוך כדי ההתארגנות ליעף השני הבחנתי שרז מבצע יעף תותח מתחתי. לא ראיתי את רז, אלא רק את המסוק ואת הפגזים פוגעים בקרקע לידו. בשנייה הראשונה לא הבנתי מה זה, ואז ראיתי את רז יוצא מהיעף. המסוק בינתיים התארגן לקראת נחיתה. ואז החלטתי ללכת כמו רז על יעף תותח. העברתי את הכוונת למצב תותח וצללתי אל המסוק בזווית של 45 מעלות, מלמעלה למטה.

"העברתי את צלב הכוונת לאורך כל המסוק ושיגרתי צרור מאוד ארוך של 250 פגזים. זה נמשך שתי שניות וחצי, ובסוף הצרור המסוק נדלק והתפוצץ. היעף עצמו היה מאוד מהיר. בסך הכל אין לך יותר מדי זמן, יש רק כמה שניות לירות בו, כי ממרחק גדול מדי התותח כבר לא אפקטיבי, ואם אתה קרוב מדי, זו גם בעיה. יצאתי מהיעף במהירות גבוהה מאוד של כ-570 קשר וב-8 ג'י מעל המסוק, ממש מעל האדמה, והודעתי שהפלנו אותו. רז אמר לי בקשר: 'יפה מאוד שניים, יפה מאוד''.

את מסוק המי-8 השני הפיל דובי יפה. "השמחה בבסיס היתה אדירה וכולם חיכו לנו כשנחתנו על המסלול", תיאר ברקוביץ'. "רצו לראות את ה'אין טיל' ואת הפיח שהותיר ירי התותח על דופן המטוס. ממש נשאו אותנו על כפיים". התקרית הזאת החלה את ההידרדרות שהובילה, בסופו של דבר, עם ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

"כשפרצה המלחמה הייתי מדריך בבית הספר לטיסה", סיפר ברקו, "והוזנקתי לרמת דוד לשבוע לחימה בטייסת. ביום שני, 8 ביוני, הותקפו והושמדו סוללות טילי הקרקע-אוויר הסוריות. יומיים אחר כך, בצהרי יום רביעי, 10 ביוני, הוזנקתי ברביעייה שכללה את צביקה ורד (שנפל בשבי במלחמת יום הכיפורים וחזר לטוס) כמספר 1, אותי כמספר 2, את אליעזר שקדי, לימים אלוף, מפקד חיל האוויר, מספר 3, ואת יצחק (סשה) לוין, חבר טוב עוד מתקופת קורס הטיס, כמספר 4.

"יצאנו לפטרול והיפנו אותנו לעבר אגם קרעון. אנחנו טסים בגובה 16 אלף רגל כשלפתע אני מזהה מתחתינו, בקשר עין, זוג מטוסי מיג 23. ירדתי עליהם בבת אחת, והפלתי את שניהם בטילים. אני חושב שהם אפילו לא היו מודעים לעובדה שאני שם עד שנפגעו. הראשון בוודאי לא ידע, ונדמה לי שהשני ניסה לשבור. בדיעבד התברר שמאחוריהם היו גם שני מטוסי מיג 21. נכנסתי בסנדוויץ' ביניהם. המיג שלפניי ביצע שני תמרונים חריפים מאוד - ואני אחריו. התקרבתי אליו, וכשהייתי במרחק של 250 מטרים ממנו יריתי בו צרור מהתותח והוא נפל. כל העניין ארך 45 שניות. סשה הפיל את המיג השני".

התמודדות רכה מדי

יש אלמנט של פחד בקרב אוויר-

"לא פחדתי למות, אבל חששתי מכישלון; שאולי לא אצליח למלא את המשימה שלי. בכלל, בקרב אוויר אין זמן לחשוב על נושאים אחרים. המוח שלך עובד ב-100 אחוזים על הקרב. אתה מפעיל את כל משאבי המוח שלך לטובת הקרב, כמו שלפעמים רואים במחשב, שהמעבד פועל בכל יכולתו. את ההתרגשות חשים רק בנחיתה, אבל שום דבר לא ישווה להפלה בקרב אוויר. זה השיא".

אתה חושב על עצמך כעל דינוזאור, זן נכחד-

"כל עוד הרגשתי שאני נותן עבודה טובה, המשכתי לטוס. עובדה: הובלתי רביעייה ממש עד היום האחרון, ועשיתי כוננויות מבצעיות. אני יודע שהשכיחות של קרבות אוויר מצטמצמת, ויכול להיות שיש לי דעות אחרות על מה שעושים היום. לדוגמה, תמיד הייתי טייס חם, עם שולי בטיחות צרים, אבל הצלחתי לשרוד. קצת מרגיז אותי שהיום הבטיחות היא היעד הראשי של חיל האוויר. בעיניי המשימה היא היעד העיקרי. הכי בטוח לא לטוס בכלל".

אתה חושב על טייסים יריבים שהפלת-

"כל עוד אני מאמין שהמטרות שקיבלתי מחיל האוויר הן מטרות ראויות, אני לא נוטה להכניס את עצמי לדילמה בעניין הנפגעים. אין לך סיכוי לשרוד אם תתחיל לפקפק במטרות. טסתי בשתי המלחמות בלבנון ובמבצע עופרת יצוקה במשימות תקיפה, ומניסיוני, האישור שנותן חיל האוויר לפגוע במטרה הוא שמרני מאוד. התחככתי גם בחילות אוויר אחרים בעולם והם הרבה יותר פתוחים מאיתנו בהקצאת מטרות. חיל האוויר שלנו שומר על ערך החיים, גם של אויבינו. אנחנו מתנהגים איתם לפנים משורת הדין - ואומר את זה שמאלני".

היה הבדל בין שתי המלחמות בלבנון שבהן השתתפת מבחינת היעדים ומידת הפתיחות של הקצאת המטרות?

"היה הבדל גדול. במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה העיקר היה לא לפשל, לא לפגוע במטרות אזרחיות. המלחמה היתה בעצם על דעת הקהל. מבחינת כוח האש שעומד לרשותנו היינו הרבה יותר חזקים ומדויקים, אבל עשינו מאמץ עליון שלא לטעות. היתה הרגשה שכל טעות עלולה להפסיד לנו את המלחמה בדעת הקהל. זו היתה מלחמה א-סימטרית, וטכנית ניצחנו בה, אבל מבחינה מדינית זה לא היה כל כך חד-משמעי. במלחמת לבנון הראשונה היה הרבה יותר חופש פעולה".

אתה לא מרגיש שחל מין היפוך בציבוריות הישראלית, שאנחנו מוכנים לספוג אבידות בעורף - אבל לא לסכן חייו של חייל-

"זה נכון, לצערי. הציבור, שלא בצדק, מתנפל על המערכת הצבאית בכל מקרה שבו נפגע חייל. אני אומר לך כלוחם זה 37 שנים, כאב לחיילים קרביים, שזה לא בסדר שהמדינה לא מסוגלת להתמודד עם חיילים נפגעים, אבל מוכנה שאזרחים ייפגעו. התפקיד של הצבא הוא להגן על האזרחים, ולצערנו זה כרוך לעיתים בנפגעים, ואצלנו אם נפגע חייל אחד - שומעים בגלי צה"ל שירי לכת. זה עניין של מנהיגות, וההנהגה צריכה לקחת יותר סיכונים".

המגמה הזאת לא מסוכנת? מה יקרה אם תפרוץ מלחמה "אמיתית"-

"מאז מלחמת יום הכיפורים, כמעט 40 שנים, לא היתה פה מלחמה רצינית. צמח כאן דור של בט"ש. לכן הציבור נוהג כפי שהוא נוהג. אבל אין לי שום ספק, שאם תהיה מלחמה כזאת – והלוואי שלא תהיה, נדע לעשות את ההתאמות הדרושות בתוך ימים ספורים. לא תהיה לנו שום בעיה. האנגלים שרדו את הבליץ, ואנחנו אפילו לא קרובים לזה. אין לי ספק שנהיה בסדר. מפריע לי רק דבר אחד: שתהיה מלחמה - ואני אהיה בבית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו