"לומדת ללכת", נסרין קדרי
השנה החולפת היתה, ככל הנראה, השנה המוצלחת ביותר בקריירה של נסרין קדרי. היא השתתפה בתוכנית הטלוויזיה "גולסטאריות", שיחקה במחזמר "סוליקא" בתיאטרון באר שבע, והיתה חלק ממופע הפתיחה של פסטיבל ישראל.
בתוך כל הפעילות הזו (שכללה גם תהליך גיור שעדיין לא מוכר רשמית), היתה שזורה גם עבודה על האלבום השלישי שלה, "לומדת ללכת", שיצא לאחרונה. נראה שהשעות המרובות על במות ומול מצלמה השחיזו את הפרפורמרית שהיא, חידדו את ההגשה שלה, אבל לא הוציאו את נסרין מהאלמנט שלה.
הצבע הייחודי של הקול שלה, הרפרנסים המתבקשים שעולים ממנו, הסלסולים המופתיים שלה והתחושה של קלאסיקה אוטומטית משמשים באלבום הזה חולשות ויתרונות בו בזמן. ברגעים החלשים מולבשת על נסרין הפקה נוצצת של מקצב לטיני, ועולה תחושה די ברורה של ניכור בין החלקים. המלודרמה היפהפייה שמוטמעת בשירה שלה מתנגשת עם העליצות של החגיגה הלטינית והעסק חורק. זה לא אומר שנסרין לא יכולה או לא יודעת להרים (מספיק לשמוע את "קום" כדי להבין את זה), זה רק אומר שיש חליפות מוזיקליות שבהן היא מרגישה נוח יותר. היוצא מן הכלל הוא "היינו שניים", הדואט הנהדר שלה עם משה פרץ, שמוציא משניהם את המיטב.
ברגעים החזקים יותר של האלבום, נסרין כובשת וסוחפת ומעלימה כל צל של ספק באשר ליכולות שלה. כבר בהאזנה ראשונה בלט אצלי מאוד "אלבי מעאק" המצוין, שהוא שיתוף פעולה יצירתי של חגי אוזן (שכתב את המילים והלחן וגם משמש מנהל של נסרין) ויעקב למאי (שעיבד והפיק, ואחראי במידה לא מועטה לעיצוב הצליל של הפופ הים־תיכוני העכשווי בישראל). כשנסרין לוחצת על המצערת של הרגש, אפילו לחיצה קטנה, הצמרמורת היא בלתי נמנעת. קשה להאזין לה, גם אם לא מבינים מילה, בלי להתרגש עמוקות.
רגעים כאלה, כולל הקאבר המצוין ל"גורל אחד" של עפרה חזה ז"ל, שזורים לאורך האלבום כולו וכל אחד מהם הוא סיבה מצוינת להקשיב לזמרת צעירה שהיא כבר קלאסיקה.