הצגת חייו של צדי צרפתי

צדי צרפתי, אני חייב לומר לך שאתה מתראיין "ליד".

"מה זאת אומרת-"

אתה מבין אותי. אחרי הכל, זה אתה שאחראי למילה הזאת, שהפכה למטבע לשון.

"אתה רוצה לבטל את הראיון הזה? אם כן, תגיד לי. זה בסדר. אני עושה לך חיים קשים? לא התכוונתי. זה פשוט... פשוט... שאני לא רגיל לזה. זאת אומרת, רגיל, רק לא אוהב את זה. אתה מבין אותי, לא-"

למרות שעבר כבר תשע עונות של "כוכב נולד" ומאות שעות של פריים טיים, לצדי צרפתי, השחקן שהוריד את האיפור וברח לפני כמעט 40 שנה מקדמת הבמה של הקאמרי, עדיין קשה עם חשיפה. "אני לא מרגיש עם זה בנוח", הוא אומר בחצי התנצלות ובפנים סמוקות. "האמת היא שלא היו לי שום כוונות להגיע לפריים טיים של ערוץ 2. הכל נולד מזה שקבעתי פגישה עם טמירה ירדני והצעתי לה להרים מופע שיכלול את בוגרי העונה הראשונה של 'כוכב נולד', ובמקום זה קיבלתי הצעה להיות שופט בתוכנית. התגובה הראשונה שלי היתה 'ממש לא', ובסוף היא הצליחה לשכנע אותי שיהיה לי נחמד. בשנתיים הראשונות הייתי אטום ומבוהל, זה היה סוג של גיהינום עבורי. אני לא באמת יודע לדבר ואין לי אוצר מילים עשיר, וזה הרגיש לי כמו סיוט. עם הזמן למדתי ליהנות. דחיתי לא פעם הצעות להשתתף בתוכניות טלוויזיה, כי אני עדיין מרגיש שזה לא דבר טבעי עבורי. אני נכנס מזה לחרדות".

תוסיפו לשק החששות של צרפתי את העובדה שלפני כשנה הוא הוצא בדרמטיות מהארון שבו, לטענתו, מעולם לא היה, והרי לכם מרואיין שמצנזר את עצמו בכל משפט שלישי. "לא דיברתי על חיי הפרטיים בכתבה ההיא, למעט חמישה משפטים אגביים, וזה הפך לכותרת ולפרומו, למרות שמעולם לא הסתרתי כלום על הזהות המינית שלי, וכל הסביבה שלי ידעה. זה הפך לשיחת היום והפכתי לפרודיה על זה שבגיל 70 יצאתי מהארון. חטפתי על הראש מטח של טוקבקים".

ואם לא די בכל החרדות שלו, עכשיו נוספה חרדת המלחמה. "אני נמצא כמה ימים לפני הגשמת אחד מהחלומות שלי, המחזמר 'קזבלן', וכל מה שאני חושב הוא שזה יהיה אסון מקצועי אם דווקא עכשיו תפרוץ מלחמה".

למה שתפרוץ מלחמה-

"לא יודע, לפני כמה חודשים היה דיבור על מלחמה בנובמבר, ואני חשבתי לעצמי, ריבונו של עולם, דווקא עכשיו? תן לי לרוץ עם זה 30 הצגות, ואז שתהיה חס וחלילה המלחמה המדוברת".

התיאטרון לפני החיים-

"החיים שלי זה התיאטרון".

"אני מתעב בינוניות"

כשצרפתי (71) מגדיר את התיאטרון כחיים שלו, זאת לא קלישאה. הילד התל-אביבי מרחוב יהושע בן נון, שמצא את עצמו כבר בגיל 13 עומד על במת הקאמרי, הפך במהירות לאחד משחקני הבית של התיאטרון הצעיר. בגיל 20 היה בלהקת פיקוד מרכז לצד עפרה פוקס, שייקה לוי ודני ליטאי, ועם שחרורו מצה"ל חזר לתיאטרון והופיע מדי ערב על הבמה, עד שהחליט, בגיל 30, לעשות קאט ולעבור אל מאחורי הקלעים. "לא היה לי את הגובה של עודד תאומי או את הקול של יוסי ידין. הרגשתי אבוד, חסר ביטחון, ובעיקר מאוכזב מכך שלעולם לא אהיה השחקן שאני רוצה להיות. הבנתי שלעולם לא אקבל תפקידים שיחזיקו הצגה ושתמיד אהיה בשוליים, ולהיות בשוליים זה לא קל וכרוך בהרבה השפלות".

וככה ויתרת על החלום-

"אמנם הייתי רק בן 30, אבל זה קרה אחרי 17 שנים שהסתובבתי מאחורי הקלעים, וזה מספיק זמן בשביל לראות מחזור חיים שלם של כוכבים. ראיתי שחקנים בשיא הפיסגה וראיתי אותם בשיא התחתית והשפל. ראיתי איך יצחק שילה, לדוגמה, עוזב את הקאמרי ונוסע לברודוויי, ואחר כך חוזר ולא מוצא את עצמו. היו לי מספיק שנים בשביל להבין שלהחזיק מעמד במקצוע הזה זאת משימה כמעט בלי אפשרית. אני מתעב בינוניות, והדבר האחרון שרציתי זה להיות בינוני. אולי בגלל זה אני נורא רגיש כלפי מי שבוחר לעמוד בפרונט. חוץ מזה, בשביל להיות שחקן מצליח צריך הרבה יותר מכישרון. צריך לדעת להגיד את המשפטים הנכונים, להציע הצעות, ליזום, ללחוץ, להיות קצת אטום ולא רגיש. ואת כל זה אין לי.

"אני זוכר עד היום את הרגע שעמדתי על הבמה, הסתכלתי על התאורה ואמרתי לעצמי: 'זה הלילה האחרון שלי'. זה היה תהליך ארוך של סבל פנימי ודיכאון, עד שהחלטתי שאני לא רוצה יותר לקום בכל בוקר, לקרוא את העיתון ולדעת מי קיבל מה ולשאול למה אני לא. עייפתי מהמשחק של עולם המשחק, וזאת היתה אחת ההחלטות הכי חשובות של חיי".

מאז ועד היום הוא ניצב מאחורי הקלעים של האירועים התרבותיים הגדולים של המדינה, וחתום על בריאתם ובימוי-ם של רבים מכוכבי הזמר המקומי בעשורים האחרונים. הוא האיש שהעמיד את חוה אלברשטיין, שליווה את מופעי הכל עובר חביבי, "הטוב הרע והנערה", מירי אלוני, ירדנה ארזי, עפרה חזה, להקת סקסטה, שלישיית מנגו, קורין אלאל, רבקה מיכאלי, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד רבים. הוא אחראי על בימוי "בוסתן ספרדי", ההצגה שרצה הכי הרבה פעמים על במה ישראלית (יותר מ-1,000), טקס פעמוני היובל, אירוויזיון 99' שנערך בירושלים, מחזות זמר גדולים, פסטיבלי ילדים והמון תוכניות בידור מימי השלטון היחיד של הערוץ הראשון. ועכשיו, בחמשת החודשים האחרונים, הוא עמל על המחזמר "קזבלן", שיעלה בתיאטרון הקאמרי מהשבוע הבא.

"כבר שש שנים אני מסתובב כשברקע יש דיבורים על 'קזבלן', ובכל פעם זה כמעט קרה. פעם אחת זה היה אמור להיות בתיאטרון חיפה, אחר כך בהבימה, ואפילו כבר התחלנו אודישנים, אבל אז היו בעיות תקציב והבניין החדש היה בפיגור עם ההקמה וזה הוקפא. עד שזה התגלגל לקאמרי, ולשמחתי קראו לי לביים. זאת סגירת מעגל עבורי, אחרי שכמעט 50 שנים חלפו מאז שעמדתי לראשונה על הבמה של הקאמרי. שנים הייתי מזוהה עם עולם הבידור המסחרי, ולא תמיד רצו לקחת אותי לביים תיאטרון 'רציני'. שילמתי מחיר על זה שהייתי מזוהה עם הבידור הקליל. בשבילי זה סוג של ניצחון, להסתובב במסדרונות של הקאמרי ולראות מאחורי הקלעים כרזות ישנות של הצגות כשהשם שלי עליהן".

איך אתה מתמודד עם ההשוואה הבלתי נמנעת בין הדמות שיצר יהורם גאון לבין מה שיוצר עמום תמם-

"קודם כל, יהורם הוא יהורם ויישאר יהורם. ועמוס לא יכול ולא מנסה להתחרות בו. יהורם הוא גם זמר וגם שחקן בהגדרתו, ועמוס הוא שחקן. שחקן שיודע ומסוגל גם לשיר. ההצגה הזאת היא יותר הצגה עם שירים מאשר מחזמר קלאסי, ועמוס עבד קשה מאוד במשך חמישה חודשים כדי להגיע לתוצאות שהן מאוד מרשימות בעיניי".

לשלוף את "קזבלן" מהאוב זה רעיון אמנותי נכון למציאות של ימינו-

"לשלוף מהאוב-" הוא קופץ ממקומו בתזזיתיות אופיינית, "תקרא את המחזה ותרגיש כאילו כתבו את זה על המחאה שהיתה פה רק לפני שנה. נכון שעכשיו זה פרץ בשדרות רוטשילד ושם זה היה בשכונה ביפו, אבל הבעיות נשארו אותן בעיות. אנשים שרוצים להתפרנס בכבוד ולחיות בדירה מרווחת ומוצאים את עצמם חיים בחור. תפתח טלוויזיה ותשמע על אתיופים שחיים בשולי החברה ועל רוסים שמתקשים למצוא עבודה. אנחנו מדינת מהגרים, ולכל מחזור מהגרים יש אותן הבעיות. אני מספיק מבוגר בשביל לזכור מה היה פה פעם מול מה שיש היום. נכון שדברים השתנו ונראים אחרת, אבל בבסיס, הכל אותו הדבר".

וברמה האישית, כמי שחצה את גיל 70, אין בך לפעמים חשש להיות לא רלוונטי-

"לא, ממש לא. זה משהו שמעולם לא חלף בראשי. אני מרגיש שהניסיון רק מעשיר אותי. מעבר לעובדה שאני עובד בתוכנית טלוויזיה עם קהל צעיר, אני מחובר מאוד לכל מה שקורה היום. חוץ מזה, אל תשכח שהגרעין הקשה של הקהל בתיאטרון הוא לא בדיוק צעיר. הצעירים שם הם בני 40 במקרה הטוב".

"גדלתי בצל סודות ושקרים"

צדי צרפתי הוא איש של הרגלים. הוא מתעורר בכל בוקר ב-07:30, מעביר שעה של התארגנות במקלחת ("אני אוהב להתחיל את היום באופן רגוע"), עובר על שלושה עיתונים ("אני חייב לדעת הכל"), מפנק את עצמו בשלושה קרקרים, גבינה לבנה וכוס מים חמים, ויוצא לעוד יום חזרות של "לא משנה מה. תמיד אני דואג לייצר לעצמי עבודה". בערב הוא חוזר לדירתו בצפון הישן של תל אביב, מביט בדרך על הבניינים המתחדשים בעיר ("אני כל כך אוהב ארכיטקטורה, שלפעמים אני הולך לראות במיוחד בניינים שקראתי עליהם"). בבית הוא שוקע לזפזופ אינסופי בין תחנות טלוויזיה וסדרות מתח וריגול שהוא כל כך אוהב. לבד. ככה הוא רגיל מאז ומעולם. בלי משפחה, בלי חברים שכמעט לא ביקרו אצלו בדירה, בלי ילדים. במהלך השיחה הוא מדבר לא פעם על הלבד הזה.

"ההורים שלי התגרשו כשהייתי תינוק, כך שאין לי בראש שום זיכרון של אבי ואמי יחד באותו בית. בימים ההם, תחילת שנות ה-40, גירושים היו עניין נדיר, ונחשבו לאסון ובושה. אבא שלי התחתן בשנית, עם אישה שהפכה לימים להיות אמי, והקשר עם אמי הביולוגית היה מורכב בגלל אבי. אגב, שתיהן עדיין חיות, אבי נפטר לפני כמה שנים.

"באופן טבעי, המצב הסבוך והעובדה שהיה אסור לי לדבר על זה מחוץ לבית הפכו אותי לילד מופנם מאוד. גדלתי בצל סודות ושקרים, והבית תמיד היה אפוף בחשאיות. במציאות של אז, הילד היה תמיד זה שנפגע והופך לכלי משחק בין בני הזוג, כשהאבא מחליט שהאמא לא תזכה לראות את בנה. זאת היתה רוח התקופה, וזאת היתה תקופה מאוד קשה ועצובה עבורי, כי היא פיתחה אצלי המון שאלות קיומיות של מי אני, מאיפה באתי, למי אני שייך. הכל היה תחת שתיקה, וכשאתה שותק, אתה מסתבך ומתחיל לייצר מציאות משלך ולפתח שקרים.

"הייתי ילד יחיד והפכתי להיות ילד מופנם מאוד, ובכיתה ד' אפילו השאירו אותי כיתה מרוב ששתקתי. אבא שלי, שהיה לו מפעל נעליים בפלורנטין הישנה, היה טרוד בפרנסה ולא תמיד היה ער לצרכים שלי. מה שהציל אותי מעצמי, חיזק אותי, מילא לי את החיים ופתר לי את הבעיות עם עצמי היה התיאטרון. בבית הספר גילו את היכולת הדרמטית שלי, ושם מצאתי את הזהות שלי. זה לא היה קל לגדול בתוך עולם של שקרים. זה בהחלט דפק אותי".

ובנוסף היה עליך את סוד הזהות המינית.

"דווקא זה היה פחות סודי ומורכב. אמנם קיבלתי את עצמי בהשלמה רק בגיל 29, ועד אז היו לי גם יחסים עם נשים, ואפילו חלומות שאולי זה יקרה איתן, אבל חייתי עם עצמי בשלמות כל חיי. בקטע הזה, למרות שבשנים ההן היה הרבה יותר מסובך להיות הומו, לא הייתי בבעיות עם עצמי. בכלל, בשנות העשרים של חיי הייתי די נועז ומשוחרר ביחס לשנים ולתקופה. היו לי חוויות מיניות מגוונות, עישנתי סמים בגיל 22 והייתי בוהמיין לא קטן. בתקופה ההיא גם הבנתי שהתיאטרון הוא המשפחה שלי. בכל הצגה הקמתי לי את המשפחה הקטנה שלי, משפחה זמנית ולא מחייבת".

ואף פעם לא חלמת להקים משפחה משלך-

"לא ממש. תמיד דמיינתי את עצמי חי כמו הרווקים המבוגרים בפאריס, שיורדים לקפה בבוקר, פותחים את העיתון ונהנים מחיים נינוחים מאוד. היו לי כל מיני רומנים, חלקם אפילו על פני שנים, אבל זה אף פעם לא היה משהו שכלל מגורים משותפים. כנראה צלקות הילדות השפיעו עלי".

ומה עם ילדים-

"אף פעם לא רציתי ילדים. באמת שלא".

בכלל-

"לא האמנתי שאני מסוגל לקחת אחריות על ילד. עד היום, כשאני חושב על האופציה הזאת, אני מזדעזע. הרי לא הייתי מסוגל לישון בלילה מרוב דאגות. ומה היה קורה אם לא הייתי אוהב את הילד שלי? מכיוון שאני מכיר את עצמי, אני מעדיף לא להתמודד עם זה, ואני לגמרי שלם עם זה".

ואין מחשבות בסגנון "מי ידאג לי בזקנתי-"

"נו, באמת. אני לא מאמין שילדים באמת מטפלים בהורים שלהם היום. הם מקסימום דוחפים אותם לבית אבות, ואל תדאג, יהיה מי שידחף אותי לשם. בדור הקודם, אם אנחנו מדברים על הימים של 'קזבלן', הילדים היו לוקחים את ההורים אליהם הביתה. היום זה ממש לא ככה. תשמע, בינינו, אני זאב בודד. אני חברותי מאוד, נחמד לי לדבר איתך ואני גם מבלה עם אנשים בערבים משותפים, במסעדות ובאירועים תרבותיים. זה לא שאני אדם מתבודד, אבל אני מאוד זקוק ללבד שלי. מאוד. שם אני מרגיש הכי בנוח".

ומי איש סודך-

"המפיק חיים סלע, שהוא חברי הקרוב כבר 40 שנה וגם - רצה הגורל - המפיק של 'קזבלן'. בסך הכל אני בחור שקוף מאוד. אם אני עצבני רואים את זה עלי, ובדרך כלל עד שאני מגיע הביתה אני מצליח להירגע. אני חושב שאם הייתי עצבני והייתי מגיע הביתה ורואה בו עוד מישהו, זה היה גורם לי להיות עצבני יותר. אני לא בחור ששומר דברים בבטן".

זה חמוד שאתה קורא לעצמך בחור.

"אמרתי בחור-" הוא מתגלגל מצחוק, "אל תכתוב את זה. אני ארצח אותך".

אני כותב.

"אבל ככה אני מרגיש", הוא צוחק, "לא שמתי לב... זה מצחיק מאוד מצידי".

זה נשמע כאילו לאורך השנים שיכנעת את עצמך שככה צריך לחיות. הרי האנושות שואפת לחיות בזוג.

"תראה, אתה שואל אותי שוב ושוב על זוגיות ומשפחה, ואני לא מבין, מה האסון בזה? זה מעצבן שמחליטים לאנשים איך הם צריכים לחיות. אף פעם לא הרגשתי יוצא דופן. רוב בני האדם גם שואפים להוציא רישיון נהיגה, ולי אין רישיון, והכל בסדר. אני נוסע במוניות וכיף לי. כיף לי גם לישון לבד. מה אתה רוצה לשמוע? שהגירושים של הוריי דפקו אותי? שהילדות שלי רודפת אותי עד היום? זה ברור. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל זה. אבל עכשיו זה כבר לא משנה. זאת המציאות שלי וטוב לי בה. באמת. אני לא מנסה לשכנע את עצמי".

חי במדינת התיאטרון

לפני חמש שנים עמד צרפתי במבחן ההתמודדות עם הלבד כשגילה, בבדיקת דם שגרתית, שחלה בסרטן הערמונית. בתוך כמה ימים כבר מצא את עצמו עובר כריתה של הבלוטה, כדי למנוע את התפשטות המחלה.

"זה נפל עליי משמיים. אני זוכר שיצאתי מהרופא, הלכתי ברחוב ובכיתי 'למה זה מגיע לי'. אבל אז החלטתי להילחם. עברתי ניתוח לא פשוט, שבו פותחים את הבטן. הריפוי היה איטי, וגם נותרו כל מיני בעיות פיזיות, שאני לא רוצה להיכנס אליהן. אבל עברתי את זה. היה לי מזל גדול שגילו בזמן, כי אני מכיר מספיק אנשים שהלכו מסרטן. חנוך לוין, יוסי בנאי, ועוד כמה חברים".

נשמע שהיה לך נס.

"זה בהחלט היה נס קטן. היה לי מזל שהרופא הכריח אותי לעשות בדיקות דם, והבנתי את החשיבות של בדיקה כל שנה... למרות שאני חייב להודות שלא עשיתי כבר שנתיים".

זה שינה אצלך משהו ביחס לחיים-

"לא ממש. אני אדם שמדחיק ומתעלם לחלוטין מדברים. שכחתי מהמחלה לגמרי".

ואין פחד שהיא תחזור ותתקוף מזווית אחרת-

"תמיד יש, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה".

ועל הגיל שלך אתה חושב-

"אני קצת חי בהכחשה בהמון דברים, ובגלל שאני בתיאטרון, אני חי במציאות מקבילה ומנותקת מהמציאות בחוץ. העולם יכול להתהפך בחוץ, ואני בכלל אהיה בסמטאות יפו. למה לי להתמודד עם הגיל? אני מתפקד בינתיים, לא? היתרון היחיד שאני מוצא בטלוויזיה הוא שאני חייב להיות ערני, להיראות טוב, להיות מעניין וחד, ושהראש שלי צריך לעבוד. זה שומר עלי. לא מפחיד אותי כמה נשאר לי לחיות, מפחיד אותי האיך. לא אכפת לי שהזמן שלי יהיה קצר יותר פה, אבל שיהיה איכותי וטוב".

אתה חושב על המוות-

"לפעמים. אבל העבודה בתיאטרון מצילה אותי. היא הצילה אותי כל החיים שלי".

מה שלא אשאל, תמיד נגיע לעבודה שלך-

"כי החיים שלי הם העבודה שלי. זאת האמת. אני 56 שנים במקצוע, כמעט כל חיי. כל דבר אחר שאני עושה פשוט משעמם אותי. הסיפור לא כל כך מורכב. אם אני לא אעשה אני אשתגע, או שאכנס לדיכאון. ואני, למרות התדמית שיצאה לי, הכי רחוק מדיכאונות או פסימיות. אני איש של עבודה קשה".

יש רווחים בצד העבודה הזאת-

"אני במצב כלכלי בסדר, אני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד שנה או שנתיים, אבל לא מעבר לזה. אני איכשהו מסודר עם דירה משלי ויש לי קצת חסכונות, אבל אין לי פנסיה. וכשאין פנסיה, בוא נגיד שעדיף שאמשיך לעבוד. קשה מאוד להתעשר בעולם הבידור הישראלי. אני יכול לספור בקושי, בשתי ידיים, אנשים שיכולים לפרוש. אז כן, גם הכסף מניע אותי להמשיך, אבל זה לא הדבר המרכזי. יש אדם שאומר 'אני חי בדנמרק', ויש אחד שאומר 'אני חי בארה"ב'. אני חייתי כל החיים במדינת התיאטרון. זה החיים שלי. קח את זה ממני, ולא נשאר לי הרבה".

* * *

השופט צדי

על נינט: "אני מעריץ אותה על זה שהיא הולכת בדרך שלה ועושה באמת את מה שהיא אוהבת. אני גם מאמין לה. ואתה יודע למה? כי כבר ב'כוכב נולד' היא לקחה סיכון ושרה בתחרות שיר של היהודים, הרבה לפני שהם הפכו למיינסטרים. היא העזה כבר אז, למה בדיוק מתפלאים עליה היום? ה-ניחו לה. היא כישרון ענק. גם זמרת וגם שחקנית, ובעיקר - כוכבת. זה שהיא מסוגלת לעניין גם עשר שנים אחרי, ברמה של כל פיפס - זה דבר נדיר".

על מרגול: "להגיד עליה זמרת מדהימה זה יהיה לגמד אותה. היא זמרת נשמה אמריקנית! כאב לי מה שקרה לה, ואני חושב שעשו לה עוול גדול כשהתקשורת התנפלה עליה וניפחה דברים. אני מאמין שלזמן יש משמעות, ויגיע הרגע שיפסיקו לדוש בפרשה ההיא. מספיק שיר אחד ברדיו שיעבוד, והכל יהיה מאחוריה".

על צביקה הדר: "צביקה הוא לגמרי סוג של מר טלוויזיה. יצא לי לראות לאורך הקריירה המון אנשים מאחורי הקלעים, ובצביקה יש משהו מפוקס מאוד. אין בו גרם של התרגשות לפני משדרים חיים, וזה מעורר קנאה. מעבר לכך, הוא מצליח ליצור אהדה ולהיות אהוב על ידי כל שכבות האוכלוסייה. אני שמח שצביקה מרגיש בטוב והתגבר על כל האירועים שהיו לו לאחרונה, וגם שהוא לוקח את עצמו בידיים מבחינה בריאותית".

על ריטה: "מעבר לעובדה שיש לה קול יוצא מן הכלל, יש לה חום נדיר בקול ויכולת הגשה שאין לכל זמר. היא מתחברת לטקסט עד הסוף, וכשהיא פותחת את הפה היא הופכת ליפהפייה וסקסית. זה הסוד של אמן שמסוגל לגרום לך לראות מה שהוא רוצה שתראה".

על מדונה: "בפאזה הנוכחית שלה, היא מביכה אותי. הייתי מצפה מהאישה שכל כך המציאה את עצמה מחדש לא להמשיך באותה דרך מלפני 20 שנה. היא צריכה לעשות דברים מאופקים יותר".

yuvalab@israelayom.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו