צילומים: אריק סולטן
בגיל 44, ככה פתאום בלי התראה מוקדמת, מתהפכים ליחזקאל לזרוב החיים, והוא עדיין לא מעכל. בעוד קצת יותר מחודש יעלה לזרוב על במת ברודוויי כדי לגלם את טוביה החולב, התפקיד הראשי בגרסה האמריקנית החדשה ל"כנר על הגג".
"המפיקים חיפשו שחקן לתפקיד הראשי במשך חודשים", הוא אומר. "הסוכן שלי, אריק קנלר, המליץ עלי, והם נדלקו וביקשו ממני לשלוח אודישן מצולם. לקחתי מצלמה ואת אלין, אשתי, את אירנה, עוזרת הבמאי במחזה שלי בגשר, ואת גלינה, המורה שלי לפיתוח קול, שניגנה בפסנתר. שרתי 'לו הייתי רוטשילד', ושלחתי את הסרטון. הבמאי התקשר אלי ואמר לי שקיבלתי את התפקיד".
לזרוב, שמגיע אחרי ההצלחה של ששון גבאי במחזה "ביקור התזמורת" ואחרי שירי מימון ב"שיקגו", יארוז איתו אישה ושלוש ילדות, בנות 7, 11 ו־14, וימריא בשבוע הבא לחזרות ראשונות בניו יורק. בשנה הקרובה הוא יחצה את ארה"ב מחוף לחוף ויופיע ב־30 ערים שונות ב"כנר על הגג".
ולמרות כל זה, לפחות כלפי חוץ הוא מנסה לשדר רוגע. "אין ספק שזה אתגר לא פשוט, אבל אני כבר לא צעיר, אז אני לוקח את זה בפרופורציה הנכונה - זה נשמע לי כמו אחלה הרפתקה בשבילי ובשביל המשפחה. התנאי שלי היה שהן באות איתי - אני עסקת חבילה, take it or leave it. אנחנו חמש נפשות, אני לא יכול להיפרד מהן לשנה. זה קשה מאוד לא לראות את הילדים שלך, אפילו ליום אחד".
ומה עם בתי ספר, דירה, כל הלוגיסטיקה?
"היום יש לך הפקה שאתה זורק עליה הכל ואומר: זה הנתון, וזה מה שאני צריך. בעיניי הרבה יותר מסובך לנסוע לבד בגיל 21 מאשר בגיל 44 עם שלוש ילדות. אבל אני לא רוצה לדבר על זה הרבה, אני עוד לומד טקסטים".
אתה נשמע כמעט אדיש.
"תראה, התפקיד הזה הוא לא הגשמת חלום. כשנכנסתי ללהקת בת שבע ב־1993 היתה לי שיחה עם אוהד נהרין, ואמרתי לו שבעצם אני רוצה להיות בברודוויי, ואני לא מבין מה אני עושה בלהקה. במשך שנים הכשרתי את עצמי לברודוויי, למיוזיקלס. זה משהו שחשבתי שאעשה. בסוף נשארתי בבת שבע שלוש שנים. כשעזבתי החלטתי להיות שחקן, אבל כבר לא בברודוויי, כי התקופה שלי כרקדן שינתה לי את התפיסה לגבי אמנות מופשטת. כבר לא היה בי שום רצון לכבוש במה, עשיתי את זה לפרנסתי".
טוביה החולב הוא תפקיד אייקוני, חיים טופול עשה ממנו קריירה בינלאומית.
"ממש לא חשבתי על זה עד עכשיו, אני מוכן להישבע. זה מאוד נחמד, לא יותר מזה.
"אני עובד בתחום מהיום שאני זוכר את עצמי. אני לא אומר שאני פועל קטן, אלא שהפרספקטיבה שלי לא כוללת חלומות כאלה. הייתי רוצה להגיד, 'יא, זה חלום שהתגשם'. אבל זה לא".
• • •
בשנות ה־90 היה רגע אחד שבו נדמה היה שלזרוב בדרך להפוך לאליל הבנות. מעין סמל מין שכזה. אבל הוא ברח משם מהר. "מבחינתי זו היתה הוזלה. הייתי על כל שערי המגזינים הנחשבים, צלמי פפראצי וכל זה. כשהרחתי שזה הכיוון, לקחתי מייד ארבעה צעדים אחורה. לא הייתי מוכן לקבל את זה בשום צורה, כי מבחינתי ויתרתי על ילדוּת שלמה למען הקריירה. כל חופש גדול וכל חג, כשכל החברים יצאו לקולנוע ולבלות, אני עשיתי ארבע הצגות ביום. קולנוע דקל, היכל התרבות, פסטיגל, איפה שלא יהיה. שנים על גבי שנים. בגיל 14 כבר הייתי מורה לסטפס.
אייל לנדסמן אבות ובנים, דניאל קמינסקי אליס
"לא ויתרתי על הילדות שלי כדי שכאשר אגדל, יגמדו אותי ויכתירו אותי כאיזשהו סמל מין, סמל יופי או לא משנה איזה סמל. זה אפילו ביאס אותי. באמת. אז אם המחיר הוא לא ללכת למסיבות ולא להצטלם ולא להיות 'סלב' - אני אשלם אותו.
"מכיוון שברחתי מהמקום הזה, יכולתי לקבל פרויקטים איכותיים. לנהל קריירה של 30 שנה במדינה כל כך קטנה ולשרוד אותה, להמשיך להצטלם ולהופיע ולהישאר במקצוע - זה לא פשוט. העקביות הזאת היא עבודה. צריך לעבוד בלא לעשות יותר מדי, לעבוד בלהגיד לא. גם לכסף, וגם כשאתה צריך אותו".
המיינסטרים לא מושך אותך?
"אני לא מתעסק בלכבוש פה ולכבוש שם. אין לי טלוויזיה בבית כבר 14 שנה, אז אתה רוצה שאהיה במיינסטרים? אני לא אוהב דברים רגעיים. יש לי סלידה מאופנה. מאינסטנט. אני מסתכל לפעמים באתרי האינטרנט ולא מכיר אף אחד. אני לא יודע מי משחק באיזו סדרה, זה לא מעניין אותי. אתה צריך להיות בעסק 40-30 שנה כדי שאכבד את זה ששרדת.
"כולם דיברו על הסדרה 'שובר שורות'. הסתכלתי, אבל לא ראיתי שם שום חדשנות, חוץ מזה שהיא היתה מקסימה, והמשחק היה מעולה. ראיתי 'בית הקלפים', וגם זה לא חידש לי כלום. אחרים אומרים שזה הדבר הכי טוב שהם ראו. הטלוויזיה הפכה לאופנה, הכל רגעי ומנופח ומפומפם ויחצני. אבל אם זה לא עושה עלי רושם אמנותי, אז אני לא מבזבז על זה זמן. שלא תבין לא נכון, אני כן יכול לצפות ביצירות מסחריות. 'הנוקמים' זה אחלה דבר בשביל לצפות בו עם הבנות שלי".
בחזרות למחזמר "שורת המקהלה" בתיאטרון הקאמרי. "למזלי, תיאטרון גשר מאפשר לי בשנים האחרונות לייצר את היצירות שלי" // צילום:קוקו
כמה כסף צריכים להציע לך כדי שתסכים להיכנס ל"האח הגדול"?
"אולי זה נשמע קצת מיושן, אבל לתפיסתי אני לא צריך לשרת עולם שאני לא מאמין בו ולא מעניין אותי. עוד לא ראיתי מישהו שריאליטי עשה לו טוב, וגם אם כן, אז זה היה לתקופה קצרה. אני לא מחפש תקופה כזאת. ברחתי כל החיים מתקופות כאלו.
"אני במקצוע הזה מאז שאני זוכר את עצמי, ורוצה להישאר בו עד היום שבו לא אזכור מי אני. זאת המהות שלי, ואני לא מתכוון למכור אותה בזול. גם לא עבור מיליון דולר. והציעו לי לא פעם, לא פעמיים, וגם לא שש. הציעו הכל. לא רק להשתתף בריאליטי, אלא גם להיות שופט או מנחה. היו תקופות שבהן הסכומים שהציעו היו יכולים לעזור מאוד, אבל ברגעים שבהם ממש שקלתי וכמעט התפתיתי, אשתי עצרה אותי".
• • •
הוא גדל בגבעתיים במשפחה מסורתית, חצי בוכרית, חצי בולגרית. אבא יהלומן, אמא עקרת בית. יש לו שני אחים ואחות. אחיו הבכור, הלל לזרוב, הוא אמן ציורי קיר מוערך. אחיו הצעיר דורון כדורסלן בליגות הנמוכות. הזיכרון הראשון שלי מגיל 4 הוא של הוריי לוקחים אותי לראות את הסרט 'גריז', ולמחרת בגן שמתי ארגז על ארגז ושיחקתי את סצנת המכונית מהסרט. אני זוכר שהגננת דיברה על זה עם אמא שלי.
"רקדתי בבית בלי סוף, שרתי ועשיתי הצגות. הוריי היו באים איתי לכל חוג או הופעה. בהתחלה היה להם קשה עם זה שהייתי רקדן בלט, אבל עדיין היו מסיעים אותי. הם מההורים שנתנו את הנשמה לילדים שלהם".
בגיל 8 החל ללמוד סטפס, וכעבור חצי שנה כבר מצא את עצמו שר בהופעה עם להקת הנח"ל. הוא שיחק בתיאטרון, כיכב בלהקות נוער ותיעד הכל ביומן שכתב למגירה. בגיל ההתבגרות קיבל מכונת כתיבה והחליף את היומן בכתיבת שירה. "בגיל 14 הייתי יושב לבד בבתי קולנוע ורואה סרטים צרפתיים. אינגמר ברגמן והקרנות של 'מופע הקולנוע של רוקי' בקולנוע פריז".
את תיכון תלמה ילין הוא לא זוכר לטובה. "לא מאוד התחברתי לבית הספר כתלמיד. זה אמנם היה המקום היחיד שבו יכולת לבטא את עצמך אמנותית, אבל הם אפשרו לי לבטא את עצמי בתחום אחד בלבד, מחול, ולא לחוות מהכל.
"לא הייתי התלמיד הכי קל. הייתי ברדקיסט, לא אהבתי בלט קלאסי. דוד דביר, שהיה המורה שלי, לא רצה להגיש אותי לבגרות במחול, אבל צופיה נהרין, אמא של אוהד, שהיתה המורה שלי לכוריאוגרפיה, נלחמה עלי. בדיעבד גיליתי שהיא עזבה את בית הספר בגלל הוויכוח הזה. בסוף כן הגישו אותי לבגרות במחול, ובמבט לאחור, צופיה היא הדבר החיובי היחיד שאני זוכר מבית הספר. הרבה מחנכים ואנשי חינוך לא מבינים עד הסוף כמה הם משמעותיים לילדים, וכמה הם יכולים לייצר חוויה שתלך איתך גם 20 שנה קדימה".
ידעת על ההטרדות המיניות בבית הספר, שנחשפו לאחרונה?
"לא שמעתי על שום דבר כזה בזמנו. מה שקרה שם זאת קטסטרופה, ולכן צריך לדבר על עניין הגבולות.
"אני לא יכול לשמוע את הצליל של המילים MeToo, כי הוא מגיע מעולם האינסטוש והפייסוש, עולמות האינסטנט, והטרדות מיניות הן הדבר הכי לא זמני שיש. זה נחרט אצלך לנצח, עד הקבר. אנשים צריכים להבין את גודל הקטסטרופה.
"בתור אבא לשלוש בנות, יש לי ממש פחד אמיתי. פחד שהוא הרבה מעבר לחברה ולסביבה: פחד שכמו שהדבר הזה עלה לכותרות, כך הוא גם יירד. החפצה של נשים וגברים היא סופר בעייתית, בטח בחברה שוביניסטית כל כך ולא מפותחת כמו ישראל.
"החברה הישראלית ברובה היא קיצונית וגזענית. אנחנו נמצאים במצב שבו יוצאים לכיכר בכל סוף שבוע, מפגינים, וכלום לא קורה. להפך, נהיה גרוע יותר. אנחנו בתקופה דורסנית שמוחצת את כל הערכים שגדלנו עליהם, הערכים הכי בסיסיים שבין אדם לחברו.
"זה מתחיל מלמעלה, וזה כל כך שקוף, שלא צריך להזכיר שמות. אפשר להסתכל על זה בראייה פסימית, אבל אני אופטימיסט מטבעי ומאמין במעגליות. בסוף להמונים יימאס, והכל יתהפך. אני מאמין שכל מי שהיום דורס, יידרס בעצמו".
• • •
בשבת הקרובה תעלה בתיאטרון גשר ההצגה החדשה שיצר וביים לזרוב, "לוליטה / ז׳אן ד'ארק", שבה מככבים סשה דמידוב ודורון תבורי. זו היצירה הרביעית של לזרוב בחממה של גשר, אחרי "נופל מחוץ לזמן", "אליס" ו"אבות ובנים".
ההצגה מספרת את סיפורן של שתי נערות - האחת אמריקנית בת 12, והאחרת מצביאה צרפתייה בת 18 - ושל שני גברים: הומברט הומברט (גיבור הרומן "לוליטה"), שעומד בפני משפט על רצח, ותיאולוג המעמיד למשפט את הבתולה הקדושה ז׳אן ד'ארק, שבסופו של דבר הוצאה להורג על ידי האינקוויזיציה.
אייל לנדסמן אבות ובנים, דניאל קמינסקי אליס
"רציתי למקם אותן אחת אחרי השנייה, וכך בעצם לגרום לך כצופה לייצר את החיבורים שאתה חושב שהם הנכונים. מצד אחד - סיפור על ילדה פתיינית בת 12, ספק מבוהלת, שמנהלת רומנים עם גברים מבוגרים, והיא לא קורבן בשום צורה. מצד שני - הבתולה, הלוחמת האדירה, הפמיניסטית שלובשת בגדי גבר ולא בוחלת בכלום, שנאבקת בבית משפט מול הכנסייה, וגם היא לא קורבן. שתי נערות אייקוניות, שכל אחת מייצגת כוח מסוג אחר.
"אלה שני סיפורי מוסר, ובתוך חיפוש הגבולות של הדמויות שלי שאלתי את עצמי מהם גבולות המוסריות בימינו? הרי אם 30 שנה אחרי שנחשפתי לראשונה לתמונות העירום של אגון שילה מצנזרים אותן, אז זו הידרדרות. אנחנו הולכים אחורה ברמת הפתיחות וברמת היכולת שלנו להכיל דברים מהסוג הזה".
יצירה כמו "לוליטה" היתה מתקבלת היום באותה צורה כמו שהתקבלה ב־1955?
"בזמנו שום הוצאה לא רצתה לפרסם את הספר הזה, למעט הוצאה קטנה מצרפת, שבכלל התעסקה בפורנוגרפיה והסכימה להוציא את הספר. אם אז כמעט פספסו את אחת היצירות הספרותיות הגדולות של המאה האחרונה, היום אין לי ספק שהיא היתה הולכת לאיבוד. 'לוליטה' היתה נשארת בספרות הפרינג' ולא מקבלת את החשיפה שהיא קיבלה במשך דורות קדימה.
"אני מצר על כך שהספק התאייד מהקיום שלנו. בהוויה שלנו היום יש מוחלטוּת כמעט פגאנית, ובסופו של דבר, היא מייצרת רק אלימות וחוסר תקשורת. כששני אנשים בטוחים בצדקתם באופן לא צנוע, אין מקום לתקשורת. ואז, מה שנוצר זה מלחמה. אנחנו כבר שם. אמנם מלחמה מנומסת, אבל מריחים את השנאה. הנקודה בדיאלוג היא לא לשכנע בצדקתך, אלא להקשיב לחברך".
• • •
לזרוב, שבשנות העשרים שלו השלים לימודי תיאטרון בלונדון, שיחק לאורך השנים בהפקות רבות בטלוויזיה, בקולנוע ועל הבמות. בין השאר, השתתף ב"פלורנטין", "שמש", "מרחק נגיעה", "אננדה" ו"תאג"ד", ובסרטים "אהבה אסורה", "ללקק את התות", "העולם מצחיק", ורבים אחרים. ב־2002 זכה בפרס התיאטרון לשחקן המבטיח על תפקידו ב"אופרה בגרוש", ובימים אלה הוא משחק לצד מיה דגן ודנה פרידר ב"שורת המקהלה" בתיאטרון הקאמרי.
מפריע לך שהתיאטראות מתרכזים היום ביצירות מסחריות יותר כדי למשוך אליהם קהל רחב יותר?
"לפני 15 שנה גם אני הייתי בתיאטרון הרפרטוארי המסחרי, שיחקתי בהרבה הפקות כאלו. המעבר מהתקופה שבה אוטובוסים היו נוהרים לסינרמה מכל קצוות המדינה כדי לראות מופע של בת שבע, כמו שחוויתי בגיל 19 עם 'אנאפאזה', אל התקופה הנוכחית, הוא מעבר שיש לו שני צדדים, ואני הראשון שסובל מזה.
"על כל הצגה שלי אני מקבל מכתבי אהבה ממנהלים אמנותיים שצפו במחזה ונהנו מאוד, אבל מוסיפים שלצערם, הקהל שלהם לא יוכל להכיל את ההצגה שיצרתי, ולכן הם מוותרים עליה. מול זה התפתח עולם של פרינג', תיאטרון פחות מסחרי אבל עשיר ומגוון, ועם קהל משלו: קהל אינטליגנטי שאוהב אמנות גבוהה והולך לראות אותה.
"הקהלים השתנו, והם צורכים כעת הרבה פחות תרבות גבוהה. פחות מעניין אותם הדבר שלי. למזלי, תיאטרון גשר מאפשר לי בשנים האחרונות לייצר את היצירות שלי, שלא מדברות לקהל הרחב, וככה אני יכול לעשות את האמנות הניסיונית שלי, ואני מאושר מזה. אני מתאר לעצמי שהמנהלים פחות, אבל הם בכל זאת שומרים על הצביון של התיאטרון, ובעיניי זה קריטי להמשכו של התיאטרון הרפרטוארי. צריך לדעת לשלב גם וגם.
"תרבות צריכה לבוא מתוך אמנות, ואמנות צריכה לבוא מתוך חשיבה יצירתית. יש המון אנשים שמתחילים מלבנות את הרגליים ולא מלייצר מחשבה. אני גם לא הולך לראות דברים כאלה".
• • •
עם אשתו אלין הוא מתחזק זוגיות של 17 שנה. "אני מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה. מאוהב בה עד עמקי נשמתי. אחרי כל כך הרבה זמן, זה כבר סימביוטי לגמרי. היא שותפה מלאה ליצירות שלי, וגם מעצבת את התלבושות עבורן. כל צעד שאני או היא עושים מתנהל בשותפות מלאה. בכל בוקר אני מודה לאלוהים על שהפגיש אותי עם האישה הזאת".
אתה מוטרד מהאפשרות שהבנות שלך יחליטו להיות שחקניות?
"ממש לא. הילדה הגדולה שלי בכלל לא ידעה שאני שחקן ואמן עד שהגיעה לגיל 6. בכיתה א', כשבאתי לשמור על מעבר החציה, פתאום רדפו אחריי ילדים בבית הספר והתרגשו לראות אותי. הם כנראה הכירו אותי מ'שמש', והיא לא הבינה ושאלה הרבה שאלות".
הסתרתם את זה ממנה?
"לא, זה פשוט לא היה אף פעם אישיו בבית. היום זה קצת אחרת, הילדות כבר מודעות".
לפני חמש שנים יזם לזרוב, עם מנכ"לית רשת אנקורי, אסנת הבר קוטון, את פתיחת "סטודיו אנקורי" - בית ספר בגילאי חטיבת ביניים ותיכון לחשיבה יצירתית ויזמות, שהוא משמש גם מנהלו האמנותי.
תפקיד אייקוני. חיים טופול כטוביה החולב
"התפיסה של 'אני צריך לדעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול ולהתרכז רק בזה' היא מיושנת ומייצרת הפרעות, שעלולות בעתיד להפוך לנפשיות. אמנות היא הכלי שלנו ללמד ילד לחשוב באופן רב־תחומי. לא רצינו לפתוח עוד בית ספר לאמנויות, כמו אלה שכבר יש. במקום לעבוד לפי תפיסה של תוצאות ומצוינות והישגיות מהירה, אנחנו נותנים מניפת ידע רחבה ככל האפשר ומביאים את הילדים למצב של תהליך. התלמידים מחויבים ללמוד הכל - ממקצועות הליבה ועד כל מקצועות האמנות. הבת שלי לומדת שם, והיא מאוד מאושרת. היא גם רוקדת וגם משחקת וגם לומדת תיאטרון ועושה סרטים, ויכולה לצייר ולעשות כל מה שהיא אוהבת ולהתנסות בהכל, ואחרי הצהריים היא רוקדת בלט. אני תמיד הייתי כזה".
והמורים שלך אהבו את זה?
"אתה לא מתאר לך כמה קשה היה לי. מורים, מחנכים, אנשים, משפחה, חברים - תמיד אמרו לי, 'אתה צריך לבחור. או שאתה רוקד או שאתה משחק או שאתה שר או שאתה מצייר'. ואני אמרתי, אבל אני אוהב לעשות את הכל. הרב־תחומיות היתה כמו קללה בשבילי. חשבתי שאולי יש לי הפרעה, אולי משהו לא בסדר אצלי, כי כולם חייבים לאהוב רק דבר אחד. הלכתי לטיפולים פסיכולוגיים בגלל הצורך לעשות כמה דברים. שנים נאבקתי בזה, והסביבה לא קיבלה את זה בכלל. אמרו לי, 'זה סממנים של חובבנות, זה לא רציני'.
אייל לנדסמן אבות ובנים, דניאל קמינסקי אליס
"אחרי שכבר עברתי את המשוכה שלא אהיה רופא כמו שהחברה רצתה אלא דווקא אמן, הייתי צריך גם לעבור את זה שאני אמן רב־תחומי. זה באמת היה לא פשוט. אבל אני מאמין שהפכתי לשחקן הרבה יותר טוב כי הייתי כוריאוגרף, ואני כוריאוגרף טוב כי הייתי צלם הרבה שנים.
"את כל ההצגות שלי כתבתי, ביימתי ועיצבתי להן תפאורה. כשאני בא לעבוד בתיאטרון, יש לי חוזה כבמאי, חוזה כמעבד, חוזה כמעצב תפאורה, חוזה כמעצב תנועה וחוזה כעורך מוזיקה. אני פרוס על ארבעה־חמישה חוזים רק כי הסביבה לא יכולה לאגד את הכל תחת שם אחד.
"על כל אחד מהם אני מקבל את המשכורת שמגיעה לאותו ג'וב, וכאן הרב־תחומיות מתגלה כמשהו רווחי. אבל אני לא מתייחס אליהם כאל דבר מופרד, אלא כאל ישות אחת. זה צבעוני וזה מחייה אותי. אף פעם לא משעמם לי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו