ראש הממשלה נתניהו נזכר השבוע, שבשנת 1979 אמר לו ידידו ולדימיר בוקובסקי, שבעוד כעשר שנים - זה לא יחזיק מעמד יותר מזה - ברית המועצות תיפול או תחדל להתקיים. אנשים שמדברים עם נתניהו אומרים שמה שמעניין אותו במודל הסובייטי, זה שהיה לו רעיון מסדר אחד והוא הקומוניזם. כשזה הופך לקליפה מתפוררת ובפנים הכל רקוב - המדינה קורסת.
הרעיון המסדר של ישראל הוא שהיא מדינת לאום. "את זה רוצים לשבור", אומרים תומכי חוק הלאום בסביבת ראש הממשלה. לכן, מי שרוצה להחליש את המדינה ואולי לפרק אותה בשלבים חייב להתנגד לחוק יסוד מדינת הלאום של העם היהודי. יותר מאחרים שמגינים על חוק הלאום, נתניהו יודע להעניק לדברים את הפשטות המובנת מאליה. סוג של תחכום שמעניק לו יתרון על יריביו הפוליטיים אך אינו מסביר את הפערים הנוספים, האדירים, שקיימים בינו לבין האלטרנטיבות.
שונאיו, בעיקר מימין, מכירים באפקט שיש לנתניהו כשר חוץ. חלקם מתוך רשעות נבערת חוזרים לאמירה הנושנה של אביו, בן ציון נתניהו, כי בנו יכול להיות שר חוץ מצוין. האמת היא שנתניהו לא יכול היה להיות "שר חוץ מצוין" אלמלא הוא היה גם ראש ממשלה. וכאן הסיפור הוא על מה שפרופ' נתניהו אמר לבנו לגבי התנאי כדי להיות ראש ממשלה. דבר משונה אבל כרגיל - פשוט. נתניהו עצמו נתן לאביו שורה של יסודות לאדם שרוצה להיות ראש ממשלה. אבל אביו הפתיע אותו כשאמר לו שהתנאי ההכרחי הוא השכלה.
דבר אחד שמשותף לאנשים מצליחים מאוד, ואין בין אנשים כאלה כמעט שום דבר משותף, זה שהם קוראים כל הזמן. מקורבים לנתניהו מספרים שליד תיק של "חומר מסווג" ואולי גם ליד "תיקים" אחרים, הוא סוחב שני ספרים של ההיסטוריון החביב עליו ויל דורנטה, "גיבורי היסטוריה" ו"לקחי ההיסטוריה"; וכן ספר חשוב של ג'ון גריי, "שני פנים לליברליזם". נתניהו והנשיא אהרן ברק הם פחות או יותר השניים היחידים במדינה שמבינים על מה ניטש המאבק, אם כי נדמה לי שהנשיא ברק הוא הדמות הטרגית בין השניים.
ברק הוא ציוני גדול והוא מנסה לרבע מעגל יהודי־ציוני שכנראה לא ניתן לרבע אותו. ביבי לא מנסה. רעיון הלאומיות היהודית הוא הרעיון המסדר ואין לו התלבטות לגבי התנגשות ערכים. מה גם, שלטעמו, שלטון העם וכיוצא ממנו שלטון הרוב זה מספיק ליברלי ומתקדם. לעומת זאת, ה"ניאו־פלטוניזם" שאנשי ביטחון מתיימרים לבטא אותו ברעיון של "שומרי הסף" - הוא מבחינתו הפגע הרע של הדמוקרטיה והליברליזם.
בכל אופן, ה"השכלה" במובנה הרחב מעניקה לנתניהו את היכולת לנהוג נגד הרוח. להיות בודד בתפיסותיו ומספיק חזק כדי לשרוד תקופות קשות ולראות שכמה מעגלים נסגרים לטובתו. העניין האיראני, למשל. הוא בז לאותם אנשי ביטחון, שגם היום פולטים בכל הזדמנות ש"הסכם הגרעין" עם איראן הוא טוב. איראן שומרת עליו. אבל מי ישמור עלינו?
איראן היא האיום הגדול מבחוץ, ואנשים שעובדים צמוד לנתניהו אומרים שאיום מקביל הוא רואה מבפנים: הקורוזיה שנגרמת על ידי גופים שהצליחו להחדיר את הרעיונות האנטי־דמוקרטיים שעלולים להקריס את המדינה היהודית. זה דבר מפחיד. אנשי אליטות מגוונות חדורים ברעיון שנבחרי הציבור הם חשודים מראש כעבריינים. ורק הם, בוגרי התוכניות היוקרתיות בבית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד, יודעים איך עושים דמוקרטיה. הם אף פעם לא עמדו לבחירת הציבור, ורובם לא עשו שינוי גדול בחברה הישראלית.
זאת היתה השנה שבה ההתנגשות בין תומכי רעיון היסוד של מדינת ישראל לבין מתנגדיו הגיעה לשיא; זו היתה השנה שבה הפוליטיקאים שתפקידם לברר את האמת מתוך משא ומתן ביניהם נתקלו במלוא העוצמה בשומרי הסף נוטרי הקרנות.
מטפחים את האלטרנטיבה. מתנגדי חוק הלאום מוצאים מפלט בעידוד קולני של הבית היהודי
נראה שיש לנתניהו תשובות טובות בכל התיקים נגדו. קשה היה שלא להבחין בחסרונו כאחד "המשפיעים" בוועידה המפורסמת של חברת החדשות (ערוץ 2 בדימוס) השבוע. בייחוד כשהשרים נפתלי בנט ואיילת שקד בלטו שם.
האסטרטגיה של מתנגדי "מדינת הלאום" קו נטוי מתנגדי הימין, קרי - מתנגדי נתניהו, היא לטפח את בנט ושקד, האופוזיציה הימנית. לא כולם בציונות הדתית חושבים כמו בנט, שהבית היהודי הוא שמעניק חוט שדרה מפלדה לממשלת נתניהו. יש ביניהם שמקבלים - שלא לומר מעדיפים - את מנהיגותו של נתניהו.
טיפוח האופוזיציה הימנית משלים את פעולתו של היועץ המשפטי מנדלבליט. הלחץ הכבד מופעל עליו, כפי שאפשר היה לשמוע שוב השבוע מכיוונו של אהוד ברק. ברק האשים את היועץ המשפטי שבגללו הציבור לא יודע במה נאשם ראש הממשלה. היגיון של אדם משכיל: צריך להגיש נגד נתניהו במהרה כתב אישום כדי שהציבור יידע במה הוא נאשם.
מרכז הכובד של הכיסוי התקשורתי בתיקי החקירות עובר במחזוריות מתיק לתיק. לאחרונה נראה שתיק 4000 מועדף. שם אולי הגאולה. ובכל מקרה הפרקליטות כבר מעלה לעולה את שרה.
אבל 4000 לא מספיק הגיוני. התפרסמו סטטיסטיקות של כיסוי תקשורתי והשוואה בין הכיסוי לנתניהו לבין הכיסוי לשרי תקשורת בעבר, כמו ארדן. אין מה להשוות. שום אדם סביר שחי בישראל בחמש השנים האחרונות לא יטען שאתר וואלה! העניק כיסוי אוהד לנתניהו. והטענה שהכיסוי לא היה מספיק רע ונורא נשמעת טיפשית.
יש שאלה שמא שבע שנות ההקלטות של ניר חפץ מניבות איזו סגירת מעגל שמייצגת עסקת שוחד. ככל הנראה זה לא קרה. ההקלטות הניבו עד עכשיו רק טענות שמנהלי מדיניות הביטחון בישראל הם יאיר נתניהו ושרה. בכל המקרים הנהנים הגדולים כביכול, ארנון מילצ'ן ושאול אלוביץ', חטפו פטישים על הראש. ונוני מוזס הוא - לפי גרסת ראש הממשלה - השתלט לו על הממשלה ב־2014 ובמידה רבה גרם להקדמת הבחירות. שוב נתיב ההרס בא מימין: חקיקה מצד חברי כנסת ימנים שמוזס פרס עליהם את חסותו.
בסביבת נתניהו סבורים שהוא עשה טעות כשהכריז על היעד של 40 חברי כנסת למפלגתו בבחירות הבאות. הנקודה המעניינת היא תילי הפרשנויות שנבנו על האמירה הזאת. ולמה אמירה כזאת נשמעת על ידי אחדים כאיום, כאילו עצם ההכרזה הופכת אותה לבת ביצוע. סביר שנתניהו עדיין לא יודע מתי יתקיימו הבחירות - בחודש ינואר הקרוב, אפשרות אחת. אבל אולי גם בעוד שנה, לקראת המועד החוקי. מצד השותפות הקואליציוניות זו תהיה חוסר אחריות להביא להקדמת הבחירות לתחילת 2019.
יש כמה דברים על סדר היום שמוטב לממשלה לסיים לפני שמתחילה תאוצת מערכת הבחירות. נתניהו החליט על מינוי מעולה, מפתיע, של פרופ' דניאל הרשקוביץ לתפקיד נציב שירות המדינה. עכשיו מחכים המינויים לרמטכ"ל ולנגיד בנק ישראל.
אל מול גולן. יאיר גולן אולי יצא מהמרוץ לרמטכ"לות, אבל המתקפות הנמשכות נגדו מלמדות משהו על קלות הראש והאפתיה בישראל
כיוון שאין תחום שבו בית המשפט אינו גורם נזק, הוא נכנס לאחרונה לדיון בעתירה שגורמת לשיבוש מינוי הרמטכ"ל. ההתערבות מיותרת. גם ועדת האיתור והאישור מיותרת. הממשלה צריכה לבטל אותה.
הדברים ידועים: אם יש למישהו קופת שרצים שמונעת ממנו להיות רמטכ"ל היא היתה צריכה למנוע ממנו גם להיות אלוף. אין מפקד שהגיע לדרגות הבכירות בלי שהיה נתון לחשיפה וביקורת של התקשורת, של גופי הביקורת ושל הדרג המדיני. להבדיל מתפקידים אחרים במדינה, המועמדים לרמטכ"לות לא מגיעים מאוניברסיטה אמריקנית, מגוף בינלאומי רב־מוניטין או מתאגיד עסקי.
המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, האלוף זמיר. זה הוא או האלוף כוכבי // צילום: דובר צה"ל
התחושה היא שהאלוף יאיר גולן לא באמת מועמד לרמטכ"לות. זה עודף הדברת, אולי השקפת עולם. בכל אופן מביש לראות את המשך המתקפה נגדו. עיון מחדש בנאום הקצר שלו ערב יום השואה בשנת 2016, משקף אדם שאומר את דבריו בכנות, ביושר ובמצפון שלם. השקפתו היא שאחד מלקחי השואה הוא לתת משמעות חיה לזיכרון ולהעמיד את עצמנו במבחן.
אולי גם ביעקב פשה הרקב ההוא. אחדים רואים בגישה הזאת טעות מוחלטת. למשל, הביקורת של יאיר גולן על מי שמחליט לעורר חרדות. בישראל הדבר המדאיג הוא האדישות, קלות הראש, האפתיה. דרוש אזרח מודאג כדי לשיר שיר של דאגה. אבל גולן אמר את הדברים כשהוא לבוש במדי צה"ל, וזה הסמל המובהק ביותר של המדינה. בסיום דבריו לא הותיר ספק בדבר המחויבות של צה"ל ושלו אישית להגנת המולדת תוך נכונות להקריב את כל היקר.
אנשים ששמעו את אביב כוכבי נושא דברים בשתי הזדמנויות בזמן האחרון יצאו עם התרשמות חיובית ביותר. כמובן, נאומים הם עניין להתרשמות שטחית. אבל כנראה יש געגוע להופעה מנהיגותית שמזהה תהליכים צבאיים ולא חברתיים.
נראה שההתמודדות האמיתית היא בין האלופים כוכבי לאייל זמיר. כל זה מלווה בתחושה שזמיר עוד לא עבר את כל מדורי המרחץ הטורקי הדרושים לאלוף, לרגל עלייתו בדרגה לרב־אלוף.
לזכור את סר האמפרי. מפלגת הלייבור חיה בהכחשה עצמית לגבי מנהיגה, אבל טוב שיש הומור בריטי (ויהודי), כדי לחשוף אותה בחדות
במרכז שערוריית האנטישמיות המתמשכת של ג'רמי קורבין וחוגים במפלגת העבודה הבריטית, עומדת הגדרת האנטישמיות החדשה על פי "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה". זו הגדרה שמקובלת על עשרות ממשלות בעולם. הסעיף הבולט בהגדרה, הרלוונטי למשבר בלייבור, הוא הסעיף הקובע כי גם הכחשת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי והטיעון כאילו מדינת ישראל היא מפעל גזעני - הם סוג של אנטישמיות.
זה לא נשמע מוכר מאיזה מקום? מילא, שאנשים יתנגדו לסעיף הזה בחוק הלאום או לחוק הלאום עצמו. אבל העוצמות ההיסטריות של ההתקפה על חוק הלאום מעוררות תהייה.
ההיסטריה טעונת הזעם הנקמני סביב החוק מלמדת שהפער בין השמאל לימין בישראל הופך לבלתי ניתן לגישור כמעט. הסילופים המכוונים של נוסח החוק, לפחות כשהוא מדווח בתקשורת באנגלית. שוב ושוב מתקבלות הוכחות לכוונת הערבים בהתנגדותם לחוק. זה לא מזיז לגורמי השמאל, כי אין שם אזרחים מודאגים אלא בעיקר היסטריים.
השבוע אמר אבו מאזן, כי הוא מוכן לקבל את רעיון הקונפדרציה עם ירדן בתנאי שגם ישראל תהיה בפנים. האם לא ברור למה הוא רוצה את ישראל בקונפדרציה? כי זה מדלל את עצמאותה, הופך אותה לאוטונומיה, מבטל את זכות ההגדרה העצמית של היהודים והופך את הקהילה היהודית הריבונית לקבוצת אוכלוסייה הנבלעת ברוב ערבי גדול משני צידי הירדן.
הדבר המעניין הוא שקורבין ומפלגתו לא נפגעים מבחינה אלקטורלית. לא רק המוסלמים בישראל תומכים בו. אם נשארו עוד מוסלמים בבריטניה שלא שמעו עליו, עכשיו, כשהם שומעים שהיהודים כועסים עליו, הם בוודאי מוכנים להסתפח אליו.
אפשר להתנחם בכך שבאופוזיציה לקורבין יש אנשים חכמים עם הומור מסוים, כמו הסופר והבמאי ג'ונתן לין. בתגובה להכרזת קורבין שיהודים לא מבינים אירוניה אנגלית, לין כתב השבוע ל"טיימס" הלונדוני מכתב למערכת, שמעורר געגועים לעולם שלא רק הולך אלא נעלם: "אני יהודי. למרות שכתבתי את 'יס, מיניסטר' ואת 'יס, פריים־מיניסטר', קורבין אומר שאני לא מבין אירוניה אנגלית.
"שותפי לכתיבה טוני ג'יי היה רק חצי־יהודי, אז אולי רק חצי־הבין מהי אירוניה והיה מסוגל גם לספק קצת בעצמו. מפלגת הלייבור ממשיכה להכחיש שקורבין הוא אנטישמי, אבל כמו שסר האמפרי אמר: 'אל תאמין לשום דבר עד שהוא מוכחש באופן רשמי'. מאמרו של פיליפ קולינס (בעל טור ב"טיימס") מראה שנאום קורבין, באופן אירוני, חושף מה שנסתר מבינתו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו