לעולם לא אשכח את פגישת ההורים ההיא שבה התיישבתי מול המחנכת של בני הגדול. אמנם מעולם לא הייתי אבא צעיר באמת, אבל במעמקי הדנ"א שלי עדיין הייתי מתוכנת לפי המודל העתיק שהנחה את אסיפות ההורים של ילדותנו. תפיסה פדגוגית ששאבה את רוב ההשראה מציורים ימי־ביניימיים. בעיקר אלה שמתארים בפירוט יתר את יום הדין האחרון.
ואז בא החיוך הגדול. המחנכת חייכה. לא אלינו. לילד. טיק עצבני גרם לי לסובב את הראש ולחפש את המצלמה של יגאל שילון. אני לא חושב שההורים שלי אי פעם זכו לראות את אחד מילדיהם מקודם בחיוך גדול בפתח אסיפת הורים.
ואז המחנכת הגדילה לעשות, פנתה לילד ואמרה משהו מטורף כמו: "יש לנו הרבה דברים לעבור עליהם, אבל קודם כל אני רוצה לשמוע אותך. ספר איך היה לך במחצית הראשונה?"
בום, הלם תרבותי. היא ביטאה את המילים "אותך" ו"לך" כאילו אין בעולם דבר חשוב יותר. כשהיא דיברה על המצב הרגשי, הרגשתי יובש במעלה הגרון. כשהיינו ילדים, מי אי פעם שאל אותנו? מי התעניין בעולמנו הרגשי? מי בדק איך הולך לנו עם חברים?
אני מודה שאני קצת איטי לפעמים, אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש עם מערכת החינוך ששינתה את פניה. בעיקר לטובה. מאוד מאוד לטובה. ואני יודע שאסור להגיד את זה, ולגמרי לא מקובל לטעון שהדברים משתפרים. אבל קיבלתי על עצמי להזכיר, בעיקר בפתיחות שנה, כמה רע ומקולקל היה כאן פעם.
נכון. היו כמה מורים מופלאים. פה ושם היו מורים לידיעת הארץ שהכירו כל שביל וכל פרח והאהבה שלהם היתה מדבקת ובלתי נשכחת. והיו מורים אחדים לתנ"ך, מלאי תשוקה וידע, שידעו להקים לתחייה את לוט, מהיטבאל וגיחזי.
לי אישית היה מורה אחד להיסטוריה שהשתתף בכמה מבצעי העפלה, והשיעורים הבלתי נשכחים היו אלה שבהם הוא הניח את הספר המשמים והתחיל לשוחח בגוף ראשון.
אבל לצד הפנומנים האלה, רוב המורים פשוט לא ראו אותנו. מורים היכו, איימו והעליבו בלי סוף. עברו עשרות שנים מאז, אבל עדיין יש שמות של מורים מסוימים שדי להזכיר אותם, והאוזן שלי כבר מרגישה שהיא נתלשת ונמשכת כלפי מעלה כאילו נתפסה בחכתו של דייג.
בבתי הספר של ילדותי הפסקת עשר היתה אירוע שעם סיומו היית צריך לברך "הגומל". החצר היתה ג'ונגל פרוע, שבו הגדולים זללו את הקטנים. בבית הספר ההוא הכריחו את כולנו להגיע בתחילת השנה מצוידים בסידור תפילה בנוסח "אשכנז". כמו ששום הורה לא העז לפקפק בספר המתמטיקה שהתבקשנו לרכוש, כך כולנו הבנו שהנוסח האשכנזי הוא חלק מתוכנית הלימודים.
השירותים - סליחה על המעבר החד - היו סרט אימה. אין מילים בעברית שיכולות לתאר את הזוהמה שהתנפלה עליך מכל עבר והבהירה לך שאתה בפירוש מסוגל להתאפק. תמיד ולנצח.
בכל פעם שאני שומע מישהו מקטר על מצב מערכת החינוך, מביע דאגה, חרדה או זעזוע, אני מקשיב לו היטב ומנסה להבין את נקודת ההתייחסות שלו.
האם הוא משווה למדינות אחרות? לגן העדן האבוד והשקרי שהיה כאן פעם? או לאוטופיה שהוא מייחל אליה? כשאני מבין שזאת האפשרות השלישית, אני נרגע קצת. גם אני בעד לשאוף כל הזמן לעבר השלמות. אבל כדאי מדי פעם לזכור, לברך ולהודות על מה שבכל זאת השתפר כאן. וזה לא מעט.
• • •
הימים הראשונים כתלמיד כיתה י' היו הלם גדול. ברגע אחד הפכתי לתלמיד פנימייה. לראשונה בחיי לא רק למדתי והתמודדתי, אלא ממש חייתי במחיצת נערים שהגיעו מכל רחבי הארץ. ישיבה תיכונית היא לא פנימייה חקלאית או צבאית, והימים הראשונים לא עד כדי כך אכזריים, אבל היה לי קשה, ורוב החודש הראשון הרגשתי חולה ואבוד.
בשלב מסוים ניגשתי למחנך, רב צעיר וג'ינג'י בשם ברוך פרייזן, ואמרתי לו שאני לא יודע מה קורה איתי. זה מרגיש כאילו הפה התייבש והשיניים עומדות פשוט לנשור. הרב פרייזן התבונן בי, חייך חיוך קטן ואמר שהוא לא רופא, אבל הוא חושב שחסרים לי ויטמינים.
אחרי שהמתנתי לו קצת, הוא חזר עם ארגז תפוזים ודרש ממני לאכול מהם שלושה ביום. אני חושב שיותר מהתפוזים ומהחיוך, נדהמתי - וכמובן הבראתי - מעצם העובדה שנראה היה שאכפת לו. הנה מחנך שאני לא אשכח לעולם.
• • •
כולם כבר הבינו טוב מאוד שבית הספר לא אמור להיות מפעל לציונים. אסור לו סתם לדחוף חומר, ובטח שאל לו לשמש בקו"ם של המוסדות להשכלה גבוהה. חינוך הוא מלאכת קודש, ובית הספר אמור ללמד אותנו להיות בני אדם טובים יותר וחברים טובים יותר. ובקיצור, כמו כולם גם אני שמח על כך שיותר ויותר מדברים על החשיבות של חוויית הלמידה.
אבל בואו נאמר את האמת. הנטייה הטבעית שלנו היא לשחוק כל דבר טוב, והעניין הזה עם החוויה הוא בדיוק סוג כזה של דבר טוב שהולך ומאבד פרופורציות לאחרונה. אני שמח מאוד שאנשי החינוך למדו להקשיב, להתבונן ולחייך כשזה מתאים. חשוב מאוד לעודד את הילד ולא לתסכל, אבל כשמגזימים עם ה"חוויית למידה", אני תמיד חושש שאיזה מורה בקצה יוותר מראש על משימה מאתגרת ומפרכת, רק כי הוא חושש שזה יהרוס לכולם את החוויה.
לאחרונה אנחנו מוקפים בדיבורים על חוויות. בתי חולים מבטיחים חוויית לידה עם מטבחי גורמה, ובקרוב נוכל לשמוע על חוויות אשפוז בסגנון טוסקנה, או אפנדיציט בנוסח פרובאנס.
מוסכים ומכוני רישוי מנסים למשוך אותנו באמצעות פינות קפה נעימות, עם כורסאות שובבות, עמדות טעינה לסלולר ומשחק כדורגל על המסך. ואני כבר לא מדבר על חוויות הקנייה שמובטחות לנו לקראת החגים. מה זה, למען השם, חוויית קנייה מדהימה?
זה סופרמרקט או ספא? אני בסך הכל רוצה שהעגלה תיקח את הסיבובים בלי לחרוק, שהחלב שלקחתי לא יטפטף, שבמעדנייה יבינו מה פירוש לפרוס דק, ושאף עובד בכיר לא ירדוף אחריי במחלקת הטיטולים וינסה לדחוף לי את כרטיס האשראי של הרשת. אני מתרכז עכשיו. ולא תודה, חוויות יש לי מספיק.
הדברים הגיעו לשיא כשישבתי והתבוננתי לאחרונה באריזה של נייר טואלט. כנראה שכחתי לקחת איתי את הסלולרי לשירותים. בטח זה היה בשבת. לא משנה. בכל אופן, שם על האריזה הדפיס היצרן את המילים "לחוויית ניקיון מושלמת", והבנתי שזהו. כל העניין הזה עם החוויות סיים את הסיבוב שלו.
שנה טובה וחווייתית לכל הקוראים.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו