אמצע הלילה, במחלקת היולדות של בית החולים ליס באיכילוב. טרי טסאמה כהן נמצאת כבר עמוק במשמרת, שהחלה ב־23:00 ותסתיים רק בבוקר. מלטפת יולדת כאובה באחד החדרים, תבטיח לה שעוד מעט הכאב יסתיים והיא תוכל לאחוז את התינוק החדש. מעניקה ליולדת אחרת עיסוי בניסיון להקל את הכאב.
חדרי הלידה מתמלאים במהירות, יולדת ועוד יולדת, זו אחר זו, אבל טרי לא מתעייפת. מעודדת, מחזקת, שמחה באמת כשהיא רואה את החיים החדשים שיוצאים אל אוויר העולם תחת ידיה.
מסע העלייה שלה לארץ בילדותה, שבו ברחה ברגל מאתיופיה לסודאן ואז עלתה לראשונה בחייה על מטוס לישראל, הוא ששלח אותה לכאן. מראה האימהות הצעירות שברחו איתה, נושאות על גבן תינוקות, שלא תמיד שרדו את תלאות הדרך, הוביל אותה לבחור במקצוע שבו תוכל לעזור להביא חיים לעולם.
"באתיופיה מסתכלים על אישה הרה כבעלת נשמות טהורות", היא אומרת. "באישה כזו יש משהו עדין, מלאכי, ואני צריכה לשמור עליה ולבוא אליה בגישה חיובית, כדי שהיא תצא מהלידה עם חוויה טובה. באתיופיה אסור לצעוק על אישה הרה, אסור להתייחס אליה בגסות, אסור לסרב לה. אז משהו בתוכי שומר כל הזמן על הטהרה הזאת".
היא בת 45, אישה יפה עם עיניים חודרות. שולטת באמהרית, באנגלית, בעברית וגם בערבית, שלמדה במשך השנים בעצמה ומשיחות עם חברים ("אני מאמינה בלהכיר את השפה של האחר, כדי לנהל תקשורת טובה יותר"). מצליחה אפילו להחליף כמה מילים ברוסית. מדברת מהר, ללא מעצורים, מתבלת את דבריה במילים באנגלית במבטא בריטי, שסיגלה לעצמה מהשיחות עם בעלה הבריטי, רוב, ובני משפחתו.
היא עובדת בדרך כלל בלילות, כאחראית משמרת בחדר לידה ומיון יולדות. מדי פעם מעבירה קורסי הכנה ללידה מטעם בית החולים, שבהם היא מלווה את היולדות לסיור בחדרי הלידה, וגם במחלקת היולדות החדשה, שמציעה חדרי אשפוז פרטיים עם תנאים מפנקים ליולדת ולמלווה, לצד תינוקייה מרווחת.
בבקרים תמצאו אותה בבית, ישנה. שעות אחר הצהריים מוקדשות לילדים, קאסאי בת ה־7 וקידאן בן ה־4 וחצי. המשפחה תמיד היתה חשובה לה, לרגע אינה שוכחת את הכאב שחוותה בשנים הראשונות שלה בארץ, כשגרה כאן לבדה.
היא נולדה בכפר וזבה במחוז גונדר להורים יהודים אדוקים, הקטנה בין חמשת הילדים. יש לה זיכרונות טובים מילדותה, מתובלים בסיפורים של משחקים בטבע ואכילת פירות מהעצים, וגם בסיפורים על ירושלים הקדושה, עיר שכולה טוב.
"באתיופיה כולנו היינו דתיים, לא היה דבר כזה 'חילוני'. למדתי בבית ספר יהודי עם מגן דוד גדול בכניסה, בקהילה שמאוד שומרת על יהדותה. בכפרים השכנים לא היתה בעיה לומר שאנחנו יהודים, והגויים ידעו שיש התנהלות מסוימת כלפי יהודים, קראו לנו 'בית ישראל'. אבל בעיר היה עדיף לא לומר, שם קראו לנו 'פלאשה', כאלה שפלשו לארץ לא שלהם.
"גרנו ליד הנהר, שבו היו עורכים טבילה של טהרה. ותמיד תמיד תמיד שמענו על ירושלים. הסבים שלי תמיד דיברו על זה שיום אחד, הלוואי, נגיע לג'רוסלם.
"בכל יום שישי, בקידוש, סבא שלי היה אומר שאנחנו לא שייכים לפה, שאנחנו זמניים באתיופיה, ולכן אנחנו צריכים להיות אנשים טובים והגונים, כי ככה מתנהגים בירושלים, וכך יהיה כשנגור בירושלים. סיפרו לנו שבירושלים התפילה מגיעה לאלוהים מהר יותר, כי היא גבוהה יותר. שהארץ הזאת היא זבת חלב ודבש".
אבא שלה, טסאמה, נפטר כשהיתה תינוקת בת חצי שנה, כשחצה את הנהר כדי לעזור לאישה שפרותיה ברחו. כשגדלה שמעה שהיה אדם אמיץ, כזה שעוזר לכולם. האם מוּלוּ עזרא לא חסכה דבר מילדיה. "היא באה ממשפחה מאוד אמידה. היו לנו אדמות, היא למדה קדרות והיתה מכינה כלי בישול ומוכרת אותם.
"אחרי שאבא שלי נפטר, היא לא נישאה מחדש, רצתה להיות שם בשבילנו. בגלל שהיא גידלה אותנו לבד, היא לא רצתה שאחרים יחשבו שאנחנו מסכנים ונתנה לנו הכל. חינכה אותנו לחלוק, לכבד. דאגה לתת לנו ביטחון, כדי שנדע להתנהל בעולם 'עם סנטר למעלה'. היא היתה בשבילי מודל לחיקוי, בזכותה אני יודעת שלאישה יש המון כוחות והיא יכולה לעשות הכל.
"לא היה חסר לנו כלום שם. אולי לא היינו בוגרי אוניברסיטה, אבל לא היינו טיפשים בכלל. חיינו את הטבע, הכרנו את ציוצי הציפורים ואת התנועה של הנהר, כדי לדעת מתי מגיעה סכנה או מתי יש זמן רגוע. אבל חלמנו על ארץ ישראל, הארץ האוטופית".
• • •
טרי היתה בת 7 כששתי אחיותיה הגדולות, רחל וטוהון, עם כמה מבני הכפר, החליטו לצאת למסע רגלי לישראל, דרך סודאן. רחל היתה אז כבת 20, נשואה עם שלושה ילדים, והחזיקה עם בעלה בקרקעות בסביבה. הם מכרו את כל רכושם כדי להשתמש בכסף למסע.
"אחותי הבכורה גֶנט היתה בהיריון, ואמא שלי אמרה שתישאר איתה עד שתלד, ואז הן יצטרפו. אחי גובֵזֶה שירת בצבא האתיופי, הוא היה אז בן 17. אני הייתי אמורה להישאר בבית עם אמא שלי.
"חזרתי מבית הספר, וכשאמרו לי שטוהון ורחל הלכו לירושלים, התחלתי לבכות. אמרתי לאמא שלי שלא אוכל לחיות בלי רחל. זרקתי את התיק והתחלתי לרוץ לכיוון שאליו הן הלכו.
טרי (מימין) עם אחייניותיה בארץ. "התפללתי לאלוהים שיעזור לי למצוא את אחותי"
"את יודעת כמה רצתי?" היא מצביעה אל האופק, כאילו חצתה את הנהר אתמול. "מהבית במורד הדרך אל הנהר, שם בדילוגים על האבנים, כי המים היו רדודים בקיץ, ואז בעלייה על הגבעות. עד שהצלחתי להדביק אותן.
"רחל יכלה לקחת רק אחת מאיתנו, כי היתה צריכה לדאוג גם לילדים שלה. אמרתי לטוהון שהיא חוזרת הביתה וביקשתי ממנה את נעלי הספורט שלה, לי היו נעלי גומי. הייתי ילדה קטנה, אבל חצופה. חטפתי לה את הנעליים מהרגל, החלפנו, והיא חזרה הביתה.
"המסע נמשך חודשים ארוכים. היינו קבוצה של 400 פליטים, עברנו בין בתים של יהודים לכפרים של אנשים טובים, שהסכימו לעזור לנו במזון, בלינה ובהכוונה. צעדנו ביערות, במדבר, בגשם שוטף ובשמש יוקדת.
"יום אחד הצטרפו אלינו מלווים חמושים. מארגני המסע אמרו לנו כל הזמן שנכסה את הראש, שלא נסתכל להם בעיניים ולא נפטפט איתם. אמרו שהם גויים, ורק למבוגרים היה מותר לדבר איתם. אני זוכרת שהייתי מציצה כדי לראות אותם, ורואה את הרובים.
"הם הוליכו אותנו כמעט עד הגבול, שם עזבו אותנו באמצע שום מקום, בחושך. חלק מההורים לקחו את המושכות והתחילו להוביל.
"אחרי חצי שעה התחילו יריות מימין ומשמאל. בדיעבד גילינו שאלה היו המלווים. הם ידעו איפה הכסף של כולנו, אבל לא שדדו אותנו כל עוד שילמו להם. אחרי שעזבו אותנו הם הפכו לחמדנים.
"הירח לא היה מלא אבל האיר מעט בחושך, וראיתי את כולם מתחילים לברוח. אני זוכרת את התמונה הזאת: נשים עם תינוקות על הגב נתקעות בסלעים, תינוקות עפים על האבנים. נשים בהיריון רצות לכל עבר בבגדים מלאים בדם.
"התחבאתי מתחת לסלע ענק. לא מצאתי את אחותי. אמא שלי תמיד לימדה אותנו שאם רע לנו, נתפלל לאלוהי ישראל, אז התפללתי לאלוהי ישראל שיעזור לי למצוא את אחותי, שיעזור לנו לצאת משם. הבטחתי שאם הוא יציל אותי, אני אעזור לכל הנשים האלו ואעשה שתינוקות לא ימותו. פתאום הגיעה אלי אישה מאחור, עם ילדה בגילי, והיא עזרה לי למצוא את אחותי. גם היא היתה בהיסטריה כי לא מצאה אותי. הצלחנו לברוח עם עוד קבוצה של פליטים".
רבים במסע ההוא לא שרדו. טרי זוכרת את הריצה הארוכה שלה, ילדה שכבר כמעט מלאו לה 8 שנים, אל הנהר המרוחק, להביא לאחותה ולתינוק שלה ג'ריקן מים, כדי שיחיו. זוכרת גם את מחנות הפליטים שבהם עברו בסודאן, ושבהם נאנסו הנערות האתיופיות הבוגרות יותר על ידי הסודאנים, ורבים מהפליטים מתו ממחלות.
מראות הגופות הקטנות של התינוקות שלא שרדו את המסע עדיין חרוטים בעיניה. היא מלטפת את השולחן באצבעותיה הארוכות ונותנת לדמעות לזלוג על לחייה.
גם בנה של רחל, התינוק, נפטר במהלך המסע. "אני זוכרת את עצמי מנסה לפתוח לו את היד, והשרירים שלו נוקשים־נוקשים. הוא כנראה מת מצפדת. אחרי שקברו אותו, אחותי המשיכה לבקש שיביאו לה אותו, שהיא רוצה להניק אותו. היא כבר חלתה בעצמה, ושתינו בכינו שאנחנו רוצות את אמא שלנו.
"עכשיו, כשאני רואה אותה בישראל, אחרי שילדה עוד ילדים והקימה פה בית, אני לא יודעת איך היא שרדה את כל זה. כנראה זה נכון מה שאומרים, שנשים אתיופיות הן מאוד חזקות. כל ההישרדות שלנו בטבע חישלה אותנו.
"בסודאן הייתי יושבת בלילה ומסתכלת על האופק הריק. הכל מדבר, שומם, אין ירוק ועצים. אנשים התחילו למות סביבנו, תינוקות, קשישים, אחר כך מבוגרים 'רגילים'. אנשים רזים כמו שלד היו חופרים בורות באדמה כדי לקבור אותם, אומרים עליהם קדיש. ואנחנו, הילדים, ראינו הכל. הבנו הכל. והדמעות כבר זלגו בלי לבכות".
• • •
במשך שנה וחצי היא שהתה במחנות פליטים בסודאן. כשהיתה בת 11, ב־1984, החל מבצע משה, להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן. היא הצטופפה באוטובוסים עם הפליטים שנותרו בחיים, הועברה לשדה התעופה, ושם הועלו כולם על מטוס, שדלתותיו נסגרו במהירות. היא לא מצאה שם את אחותה.
"הבנתי שאני לבד, שאחותי לא עלתה על המטוס. אומרים לי באמהרית, 'ילדה, שבי', ואני מנסה לעבור מהר בין השורות כדי למצוא אותה. התחלתי לבכות, חשבתי שהיא מתה בסודאן עם הילדים שלה.
"את הטיסה אני לא זוכרת, אבל כשהגעתי לישראל, סיפרתי שיש לי אחות רחל, שיש לה שני ילדים ובעל, אבל אני לא יודעת איפה היא. שאלתי את האנשים שקיבלו אותי אם הם יוכלו להיות המשפחה שלי. רק אחרי שנה גיליתי שרחל בארץ.
"כנראה זה נכון מה שאומרים, שנשים אתיופיות הן מאוד חזקות. כל ההישרדות שלנו בטבע חישלה אותנו". טסאמה כהן // צילום: אפרת אשל
"מנתב"ג שלחו אותי לתוכנית לעולות מאתיופיה בפנימיית גבעת וושינגטון, שם גרתי. התחלתי ללמוד עברית באולפן. אחרי שנתיים הכניסו את האתיופיות לכיתה ט' עם צבריות. שילבו בינינו גם בחדרי הפנימייה, היינו שתי אתיופיות עם שתי צבריות בחדר.
"זה היה השלב שבו התחלתי להבין שאני לא באמת בישראל", היא מרצינה. פניה מתעוותות כשהיא חוזרת על כינויי הגנאי שבהם השתמשו הבנות ילידות הארץ, ומספרת על המכות שספגו מהן.
"לא הבנו איך זה יכול להיות, שככה עם ישראל מתנהג. אמרנו למדריכות שלנו, שהיו מדהימות, 'אנחנו בישראל, למה יש פה אנשים רעים?' אבל לא סיפרנו שמרביצים לנו כדי לא לפגוע בבנות. אני זוכרת לילות שבהם הכרית שלי היתה ספוגה מדמעות, כי היה לי קשה. הייתי לבד והתגעגעתי מאוד למשפחה שלי.
"בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה להגן על עצמי והרבצתי למישהי בחזרה. קראו לי לבירור אצל המנהל, ביחד איתה ועם הוריה, ועם עוד חברות שלי, עולות מאתיופיה, שידעו על המקרה. שם התפוצצנו. התחלנו לספר על כל מה שעושים לנו. המנהל השעה את הילדה ההיא, ואז ידענו שמישהו מגן עלינו".
• • •
רחל, התברר מאוחר יותר, הועלתה על מטוס אחר עם ילדיה והגיעה למרכז קליטה בנהריה. היא דאגה לספר לכל מי שבא לבקר שיש לה אחות, שהיא לא יודעת איפה היא, ונתנה תיאור מלא של טרי, כדי שאולי, אולי, יוכלו למצוא אותה ולומר לה שאחותה בארץ. אחת הנערות שמעה מרחל שהיא מחפשת את אחותה, הגיעה לפנימייה וסיפרה לטרי.
"כל הזמן חשבתי שאני לבד. שהיא נהרגה. ברגע ששמעתי שהיא בארץ, לא האמנתי. התקשרתי אליה, דיברנו בטלפון ושתינו בכינו. נסעתי אליה לסוף שבוע, זה היה מרגש כל כך. סוף־סוף הרגשתי שאני לא לבד. שיש לי מישהו בארץ הזאת. מאותו רגע נשארנו בקשר הכי קרוב שאפשר".
שלא כנערות אחרות מהעדה האתיופית, שבחרו בשירות לאומי, טרי ביקשה להתגייס לצה"ל. היא רצתה להגיע לקורס חובשות, כי שמעה שהוא יוקרתי. בעזרתן של האנתרופולוגיות שסייעו לעולים מאתיופיה, התקבלה לקורס חובשים בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה.
"המדריכה שלי בקורס הטיחה בי כל הזמן שאני לא אגיע רחוק. שאני לא קשובה. שאני לא מבינה את מה שמלמדים. ואני כל הזמן אמרתי לה שהיא טועה, שאני אצליח".
טרי סיימה את הקורס בהצלחה ושירתה כחובשת בחטיבה מרחבית בצפון. "זה היה שירות מעולה, מעניין וכיפי, אבל כל הזמן התגעגעתי לאמא שלי. הייתי צריכה את החיבוק שלה".
כשהיא מדברת על אמה, עיניה דומעות מהתרגשות. האם, מולו עזרא (85), הגיעה לארץ ב־1991, לקראת סוף השירות של טרי. "לא חשבתי שהיא תעלה לארץ. מבחינתי זה היה נס שאישה אמיצה כמוה הגיעה לארץ הקודש, הארץ שהיא התפללה אליה כל השנים. ואני הרי בכיתי כל לילה והתפללתי לאלוקי ישראל שיביא את אמא שלי.
"הביאו אותה למרכז קליטה בחדרה, והמפקדים הודיעו לי שהיא הגיעה. לא יכולתי להאמין. נסעתי לשם מייד מהבסיס. כשראיתי אותה שם, זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי. ברגע הראשון היא לא זיהתה אותי, שאלה אם אני בטוחה שאני הבת שלה. כשחייכתי, היא אמרה: 'השיניים האלו, זאת הבת שלי'.
"נפלתי על הברך שלה, לא יכולתי לקום. באתיופיה זה אקט של כבוד, להתכופף אל הברך של ההורים, ואני פשוט נפלתי מההתרגשות. היא בירכה אותי שוב ושוב, ושתינו בכינו בלי הפסקה".
מולו מתגוררת כיום ביבנה, עם בתה גנט, בעלה ושמונת ילדיהם. בנה השלישי של גנט נהרג במהלך שירותו בצה"ל. "גנט אמרה לי שאם הוא היה צריך למות, טוב שזה לא קרה בסודאן כתינוק, אלא בצבא הישראלי, על קידוש ירושלים".
אחיה של טרי, גובֵזֶה, עלה לארץ לאחר שברח דרך סודאן. היום הוא נשוי, גר ברחובות, ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 10.
רחל, כיום אם לחמישה, עברה לאשדוד. טהון, נשואה ואם לחמישה, השתקעה באופקים. ולמרות הריחוק, זו משפחה מאוחדת, שמחה.
• • •
אחרי הצבא, ב־1992, עברה טרי לגור בקיבוץ ברקאי ועבדה במלצרות בחדרה. שם פגשה את אחותה של סוכנת הדוגמניות בטי רוקוואי, ששידכה ביניהן. במשך שנתיים עבדה כדוגמנית, בקמפיינים של גוטקס, גדעון אוברזון, המשביר לצרכן ואחרים.
כשהחליטה שהיא רוצה להתחיל ללמוד, פתחה את היומן שכתבה בפנימייה. "בתקופה ההיא כבר שכחתי את כל מה שעבר עלי, והיומן עזר לי להיזכר. זה היה יומן בעברית עילגת, חצי באמהרית, וכתבתי בו את כל מה שהרגשתי.
"התחילו לחזור אלי הזיכרונות והתחושות שהיו לי במסע העלייה. שהבטחתי לעזור לתינוקות, לנשים. חשבתי להיות גינקולוגית, אבל לא עברתי את תנאי הקבלה ללימודי רפואה. אמרתי לעצמי שאין מצב, אני חייבת לקיים את ההבטחה הזו. הלכתי כמו עיוורת להגשים את החלום".
טרי נרשמה לבית הספר לאחיות בהלל יפה בחדרה. בתום שלוש שנות לימוד, קיבלה תעודת אחות והחלה לעבוד במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שער מנשה. במקביל, נרשמה ללימודי מיילדוּת בבית החולים רמב"ם. את ההתמחות במיילדות עשתה בבתי החולים הלל יפה ולניאדו, וב־2005 החלה לעבוד בבית החולים ליס ליולדות במרכז הרפואי תל אביב. אבל כל מה שעברה בחייה לא באמת הכין אותה לרגע ההוא, לפני ארבע שנים.
"הגעתי להחלפת משמרות, עברתי בין חדרי הלידה והצגתי את עצמי ליולדות. באחד החדרים האמא עקפה אותי ביציאה מחדר היולדות, ואני שומעת אותה אומרת 'כושית'. לא ממש הקשבתי, אבל הבנתי שמשהו שם לא לעניין.
"נכנסתי שוב לחדר, ראיתי שהיולדת שוכבת בתנועה שלא טובה לה, מבקשת אפידורל. עזרתי לה ואמרתי לה שאני הולכת לבדוק מה עם האפידורל. ואז אחראית המשמרת ניגשה אלי ואמרה לי: 'המשפחה לא רוצה שתהיי המיילדת שלה'.
במחלקה. "הבת שלי חזרה הביתה ושאלה אותי, 'מאמי, מה זה כושי? אחד הילדים אמר לי'. עניתי לה שאני לא יודעת, ושתתעלם" // צילום: אפרת אשל
"עצרתי. אמרתי לאחראית המשמרת ששמעתי את אמא שלה אומרת 'כושית', ושאם היא לא רוצה, אין בעיה, אבל אני רוצה להיכנס לשאול את האמא. פניתי אליה ואמרתי לה שהיא יכולה לדבר איתי, שזכותה לא לרצות שאהיה מיילדת של הבת שלה, אבל היא לא מכירה אותי, לא יודעת מי אני.
"האמא שוב אמרה שהיא לא רוצה ושאלה למה שיניתי לבת שלה תנוחה. לטענתה, התנוחה החדשה היתה לא טובה. אמרתי לה שלדעתי כאב לה יותר בתנוחה הקודמת, אבל בכל מקרה אני לא רוצה להיות במקום שבו אנשים מדברים לא יפה ללא סיבה.
"איחלתי ליולדת שתלד בהצלחה ובשלום, והלכתי. אחרי שהיא ילדה באתי לומר לה מזל טוב, והיא לחצה לי את היד ואמרה תודה. עם האמא לא דיברתי.
"אלה אנשים קטנים מבחינתי. אנשים שסגורים לתרבויות אחרות, לסביבה אחרת. אלה אותם אנשים שדיברו אלי לא יפה בפנימייה, שגדלים לא להכיר את האחר.
"אחרי המקרה הזה כתבתי מייל לכל הצוות, כמו שאנחנו נוהגות לעשות במקרה של אירועים מיוחדים במשמרת, וסיפרתי מה קרה. רציתי שיידעו שמתחת לאף שלהם, בעידן המודרני, יש אנשים שמתנהלים ככה, וצריכה להיות אפס סובלנות לעניין.
"כולן ענו לי שזה לא מקובל. שהן יודעות שבצד השני יש אדם, לא חפץ.
"אני לא הולכת הביתה וחושבת למה התנהגו אלי ככה, אבל צריך לעצור התנהגות כזו. אנשים מרשים לעצמם לפתוח את הפה ולרדת על שמנים, על ג'ינג'ים, על כל מי שנראה אחרת.
"פעם אמא של יולדת שאלה אותי: 'כמה זמן את מיילדת בארץ? למדת את זה?' עניתי לה בצחוק שיש מכולת בתל אביב שמוכרת רישיונות למיילדות, וכדאי לה לשלוח את הבת שלה לשם. אז היא אמרה לי שהיא שואלת ברצינות, והלכתי משם.
"בזמנו יצאתי עם גרוש עם ילדים. באותה תקופה עדיין לא הייתי מוכנה לגדל ילדים ואמרתי לו שאני לא רוצה להתפשר. הוא ענה לי: 'אבל אני התפשרתי על זה שאת אתיופית'. עזבתי אותו באותו הרגע".
• • •
היא מוציאה את הטלפון הסלולרי ומראה לי הודעות טקסט שבהן יולדות מברכות אותה. "את מלאכית", כתבה לה אחת, ואחרת, שעברה לידה שקטה של עובר מת, כתבה: "את הנשמה הכי גדולה שיש בחיים".
"לא לכולן אני נותנת את מספר הטלפון שלי", היא מחייכת במבוכה, "אבל יש כאלו מיוחדות, שלהן אני מסכימה. היולדות שלי הן הסיבה לקיום שלי בעולם".
את רוברט (רוב), היום בן 49, הכירה לפני כעשר שנים, רגע לפני שרצתה לעבור לניו יורק, "לשנות קצת את האווירה". הוא היה אז עולה חדש מאנגליה, וחברה משותפת הכירה ביניהם. האהבה ניצתה מייד.
הם התחתנו ב־2010, "בחתונה ששילבה מסורת אתיופית עם בריטית. חתונה פנטסטיק", מחייכת טרי. היא עברה דרך ארוכה כדי להיות אמא. עברה ארבע הפלות, רובן בשלבים מוקדמים יחסית של ההיריון, ובכל פעם שחזרה לחדר הלידה, ליילד נשים אחרות, כאבה את חוסר ההצלחה האישי שלה.
"אחרי ההפלה הראשונה חזרתי לעבוד מהר מאוד, כי חשבתי שאני יכולה. ואז יילדתי את התינוק הראשון במשמרת והרגשתי שהאדרנלין מציף אותי באופן שלילי. יצאתי מחדר הלידה, נשענתי על הקיר וקרסתי לרצפה. כל הזמן עבר לי בראש, איך אני לא הצלחתי להוציא תינוק נורמלי בעצמי. המיילדות באו מייד לתמוך בי.
"ביקשתי לצאת לחופשה. חודשיים לא עבדתי, עשיתי קורס קדרות ועבדתי עם הידיים. גיבשתי לעצמי את הגישה שאני צריכה לקבל באהבה את זה שאישה אחרת מצליחה ללדת, ושגם אני אצליח. כל אישה שילדה חיזקה אותי. כל אישה שהפילה החזירה אותי לדכדוך. ואז, בגיל 38, נכנסתי להיריון חמישי".
זה לא היה היריון קל. בשבוע ה־24 היו לה צירים מוקדמים, ובמשך שלושה חודשים היתה מאושפזת במחלקת היריון בסיכון באיכילוב. היא שוחררה בשבוע ה־35 וילדה בשבוע ה־38, בתחילת החודש התשיעי.
"הלידה היתה קשה וארוכה. כן, למרות שאני מיילדת, למרות שאני יודעת מה לעשות ואיך לעשות, הגוף עושה את שלו. הרגשתי הכי בטוחה ללדת ליד החברות שלי. המחלקה הזאת היא הבית השני שלי".
קאסאי, קראו טרי ורוב לבתם הראשונה, שם שפירושו באמהרית "תמורה". מבחינת טרי ובעלה, קאסאי היתה פיצוי מופלא על ההפלות הרבות.
"כשהגעתי הביתה לא הייתי עסוקה בכאב שלי מהלידה, הייתי עסוקה בזה שאני לא מאמינה שיש לי ילדה. הייתי בהכחשה. הנקתי הנקה מלאה, אבל הכל היה מונוטוני כזה. בגלל ההפלות, הרגשתי שכאילו אסור לי להתחבר אליה.
"רק אחרי חצי שנה, כשראיתי שהיא מחייכת, זוחלת קצת ובאה אלי, השתחררתי מהכאב. לא חזרתי לעבוד כי רציתי להיות איתה. במשך שנה הייתי איתה בבית. הרגשתי שאני צריכה לחדד דברים באישיות שלי, להוריד את האגו, להיות יותר סבלנית. לפנות מקום לאהבה".
כשקאסאי היתה בת שנה וחצי, טרי נכנסה שוב להיריון, הפעם עם בן. "גם ההיריון הזה היה קשה, בגלל בעיות בשליה. אמרו לי להפסיק אותו, כי יש חשש שהעובר לא ישרוד, אבל לא הסכמתי. רוב אמר להם שהוא כבר רואה איך הילד הזה ירוץ בעתיד.
"אז שוב הייתי בשמירת היריון, אבל סירבתי להתאשפז, כי היתה לי ילדה בבית".
קידאן (באמהרית - ברית צדק) נולד גם הוא בחדר הלידה באיכילוב, שטרי מכירה כל כך טוב. הוא יצא לאוויר העולם בשבוע ה־38, במשקל נמוך של 2.470 ק"ג, "כנראה נלחם לשרוד שם, בפנים", טרי מחייכת. "עד היום יש בו מין קרביות כזאת, אבל אולי אלה גם הגנים האפריקניים".
• • •
היא מקפידה לשמור על הזמן הפרטי שלה עם הילדים ועם בעלה, שעובד כמנהל תקשורת בחברת תרופות. בהתחלה גרו בתל אביב, אחר כך בחדרה, ובשנתיים האחרונות עברו לאזור השרון. שכרו דירה במושב בורגתא, ולא מכבר עברו לדירה שכורה בעולש.
הילדים הם בבת עינה. היא מרפרפת בתמונות בסלולרי, מחקה את דיבורם הילדותי, מתגאה בכך שנשארה איתם בבית לאורך זמן, ואז ירדה למשרה חלקית, בעיקר בלילות, כדי שתוכל להיות שלהם בשעות אחר הצהריים.
את גילויי הגזענות לא הצליחה לחסוך מהם. "כשקאסאי היתה בת 4, היא חזרה הביתה ושאלה: 'מאמי, מה זה כושי? אחד הילדים אמר לי כושי'. אמרתי לה שאני לא יודעת מה זה, ושלא תתייחס.
"התחלתי ללמד אותה שיש כל מיני סוגים של אנשים. קניתי ספר על בעלי חיים, הראיתי לה שיש לבעלי חיים כל מיני צבעים, והסברתי לה שיש גם אנשים בכל מיני צבעים. לכל אחד יש שפה משלו.
"אמרתי לה שהיא צריכה להיות גאה בעצמה על מי שהיא. שהיא יפה, שיש לה אף יפה, ושפתיים, ועיניים, ושהלב שלה יפה. גם היא וגם הבן שלי יודעים שהם צריכים להיות גאים בעצמם על מי שהם.
"אני גדלתי על התרבות האתיופית, תרבות שאומרת שאם הלב שלך יתכוון לטוב, הטוב יגיע אליך. אם אתה רואה את הרע, אתה תקבל אותו. אז אני משתדלת לעשות טוב ומעבירה את זה גם ליולדות שלי. וכל יום אני מנסה לשפר משהו בעצמי. להיות סבלנית יותר, נעימה יותר. בעיקר בשביל המשפחה שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו