מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני בוכה הרבה. גם בעבודה, בהצגות מסוימות שבהן זה נדרש, וגם בחיים. אני גם בוכה בכל פעם שאני קוראת על ילד או ילדה שטבעו, על אמא לילדים שחולה בסרטן, על גשר שקורס ואיתו חיים של עשרות אנשים, על תאונת דרכים נוראית, על יחס משפיל וגזענות שאנשים נתקלים בהם, ועוד ועוד. לא חסרות סיבות לבכות. הפעם האחרונה שבה בכיתי היתה קשורה לאיזה ריב עם בן זוגי. יש לי נטייה להיעלב ולבכות ואחרי כמה זמן אני מתפכחת ומבינה שאולי הגזמתי, נטייה דרמטית מסוימת".
מתי בפעם האחרונה השתתפת בהפגנה?
"לצערי, תמיד במוצאי שבת יש לי הצגה, אז אני מפגינה בליבי ומזדהה. ככה פספסתי את הפגנת הלהט"בים, למשל. זו שכן הצלחתי לאחרונה להיות בה היתה ההפגנה נגד סגירת הטלוויזיה החינוכית, שהיתה חוויה נהדרת וחשפה את הבת שלי לדמויות מופת כמו קישקשתא והבובות מ'פרפר נחמד'. לא הצליח לנו, אבל אני שמחה ללמד אותה להילחם על מה שחשוב לנו".
מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?
"השבוע. אני כל הזמן בטיפול, כבר שבע שנים, אצל מאירה הפסיכולוגית הנהדרת שלי, אני מתה עליה. היא מקסימה ואין לי שום כוונה להפסיק את הטיפול כל עוד יהיה לי כסף לזה. טיפול זה כמו מכון כושר. פעם בשבוע אומרים לך שאת בסדר, שכל מחשבה נוראית שיש לך בראש זה בסדר".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"אני לא עושה ספורט, לצערי. אני מאוד אוהבת יוגה, וכבר מצאתי מורה נפלאה, אבל היא החליפה שעות לערבים ואני עובדת בערבים וזה מתסכל. מאז אני לא עושה כלום ויש לי כאבי גב. אבל יש לי שרירים בידיים, ולא מקיקבוקסינג. סבא שלי היה מתאבק במשקל נוצה באוקראינה, ואבא שלי מיכאל היה כדורגלן. הוא שיחק בדינמו קייב הצעירה בשנות ה־60 והיום הוא פנסיונר של משרד החקלאות".
מתי בפעם האחרונה בישלת ארוחה יוצאת דופן?
"'יוצאת דופן' זה פחות התחום שלי. אני מבשלת, אבל לא מדהים. אתמול הכנתי לביבות בטטה כמו של אורנה ואלה, וזה היה מאמץ מקסים. יש לי מנות קבועות שאני מכינה, כמו טופו מוקפץ עם ירקות ואטריות שעועית, ובכל פעם שאני מבשלת הבת שלי אומרת שאני צריכה לפתוח מסעדה. חמודה".
מתי בפעם האחרונה נתקלת בגזענות?
"בכל פעם שמדברים על העובדים הזרים. אנחנו מפחדים מהשונה והשחור, אבל מי שמבין איך עובדת הכלכלה בעולם המערבי יודע שאנחנו לא רק חייבים לעזור להם - אנחנו אשמים במצבם. הסכסוכים שהם בורחים מהם הם כאלו שהעולם המערבי מטפח ומעודד כדי לאכול את אפריקה בזול".
מתי בפעם האחרונה היית מאוהבת?
"ממש עכשיו. יש לי כמעט ארבע שנים בן זוג שאני נורא אוהבת, שבי גביזון. הכרנו דרך חבר משותף, ובהתחלה נרתעתי. הוא מבוגר ממני ב־19 שנים, הייתי אחרי גירושים והיו לי מחשבות על איזה נגר שיבנה לי בית ונעשה עשרה צאצאים, ושהוא יהיה לא מהתחום. שבי לא ענה על הפנטזיה הזו אז הסכמתי רק לבירה, אבל אחרי שלושה משפטים הבנתי שפגשתי את האיש הכי מגניב בעולם".
איש מגניב וגם במאי בעל שם, יש סיכוי לשיתוף פעולה מקצועי ביניכם?
"מובן שאנחנו מעורבים אחד בחיים של השני, אבל אני לא חושבת ששיתוף פעולה זה משהו שיקרה בקרוב, בעיקר בהתחשב בזה ששבי ידוע באיטיות הנינוחה שלו ועושה סרט רק פעם בכמה שנים טובות. 'געגוע', הסרט המופלא שעשה בשנה שעברה, עוד חי ובועט. הוא מטייל איתו בעולם ומועמד עכשיו לפרס הסרט הטוב באקדמיה האירופית לקולנוע. אז אין סרט חדש בקרוב".
מתי בפעם האחרונה בילית עם בתך?
"בחופש הגדול זה היה כל יום, כל היום. לשמחתי, יכולתי להתפנות בבקרים ולהיות איתה. מצד שני, נעמי נאלצה לבוא איתי הרבה לעבודה - לצילומים, להצגות, לפגישות ואפילו לאודישן אחד. כולי תקווה שמכל הטרטורים האלה היא תבין שהמקצוע שלי לא כזה זוהר וקל כמו שנדמה, ואולי תחליט להיות עורכת דין או מנתחת מוח במקום שחקנית. אני צוחקת, כמובן. אני אשמח גם אם תלך בדרכי, וגם תפרח ותיהנה, אבל לפחות היא תגיע לזה בעיניים פקוחות ותבין מה המשמעות של העבודה".
את מזהה אצלה כישרון משחק?
"אני רואה ניצני משחק ומזהה טיימינג קומי, אבל שתעשה מה שהיא רוצה. זה מקצוע מדהים, אנחנו נשארים ילדים שעושים שטויות ואפילו משלמים לנו על זה. אני חיה לא רע, אבל שחקן שלא הולך לו זה טרגי, אז אני מקווה שהיא תהיה שחקנית שמצליחה. ואם לא, אז תזכרי שאבא שלה היה משורר וסטודנט לפילוסופיה עד שהפך ליזם חכם בהייטק. אני מקווה שהיא ספגה גם משהו משם".
וכל הזמן שואלים אותך מתי את עושה לה אח או אחות?
"כל הזמן. זה התחיל מהרגע שהתחתנתי עם אבא שלה, ולא הפסיק. זה מאוד קשה לחיות בישראל עם ילדה אחת. אין יום שבו בן אדם שאני מכירה, או אפילו זר, לא שואל אותי, 'אז מה, היא תהיה בת יחידה?' אז תודה רבה לכם, אבל צאו לי מהרחם, זה הורס אותי. מה זה עניינכם?"
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"אני קוראת עכשיו ספר, משתדלת תמיד להיות עם אחד פתוח. לצערי, לפעמים הוא פתוח תקופה ארוכה ליד המיטה מבלי שאספיק לקרוא בלילה. עכשיו פתוח לי ליד המיטה החלק השני של הרומאנים הנפוליטניים, 'הסיפור של שם המשפחה החדש', בתקווה שהוא יהיה מרשים יותר מהראשון. 'החברה הגאונה' היה בהחלט מקסים, אבל לא ענה על הציפיות האדירות שנוצרו אצלי לגביו".
מתי בפעם האחרונה נתקלת בהטרדות מיניות בתעשייה?
"אני שחקנית מגיל 14. בעבר, היו הרבה דיבורים גסים ומלוכלכים מאחורי הקלעים, והיום לשמחתי זה אחרת. רוב האנשים כבר בסדר גמור, ויש רק אחוז אחד באוכלוסייה שלא הפנים את הכבוד שהוא חייב לתת לנשים. אין לי צורך בשיחות גסות על שדיים של שחקניות, וזה נהדר שאין את זה יותר. אני מרגישה שהקולגות שלי הגברים הרכינו ראש בהכנעה, הפנימו משהו ושמעו אותו באמת. יש פתיחות לדבר על זה וגם יש פחד, ופחד זה דבר נהדר בעיניי. גברים מפוחדים ומבוהלים זה מצוין".
אז את מרגישה בטוחה היום בתיאטרון?
"מאוד. תראי, עדיין יש פלרטוטים, ועדיין יש זוגות שמתאהבים, זה לא מפריע לרומנטיקה, פשוט מפחדים לא לתת את הכבוד הראוי לנשים. אני מרגישה שצומח דור חדש של גברים צעירים שונים. זה דור שגדל לתוך עולם אחר, שבו לא יעלה על הדעת בכלל לגעת באישה בלי שהיא מעוניינת, לחפון לה את האחוריים, מה שהיה ממש בסיסי בתיאטרון. אני התמודדתי עם זה, דחפו לי לשון בסצנה, נגעו בי. אין אישה שלא חוותה משהו כזה. מספיק שיסתכלו עלייך בצורה מסוימת".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?
"אתמול. היא התקשרה וחזרתי אליה, ואז היא לא ענתה, אבל בסוף דיברנו. אנחנו מדברות הרבה. עם אחותי הבכורה אמא שלי מדברת כל יום, איתי האמצעית כל יומיים, ועם אחי הקטן - שהוא מוזיקאי - היא מדברת פעם בשבועיים במקרה הטוב. היא משיגה אותנו בעיקר בווטסאפ".
את בקשר טוב עם אחותך?
"מאוד. יש לי אחות דוסית שהיא אם לתשעה. היא ילדה והניקה 20 שנה. היא גרה ביד אליהו, והיא עזרה לי אחרי הגירושים. נעמי באה לשם הרבה, וכל היום יש אוכל זמין, סרטים על המחשב, יוצרים ומציירים מלא. אז לאמא שלי יש פטור מבייביסיטר, כי אחותי עוזרת. אחותי היא אישה נורא קולית וכיף איתה. לא מרגישים איזשהו הבדל גדול בינינו, רק מבחינת ילודה אני לא נותנת לה פייט".
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"השנה למדתי להפעיל כיסא גלגלים באמצעות הפה עבור ההצגה 'התקווה', מחזה מקורי של רוני פינקוביץ', שבה אני מגלמת אישה נכה מהצוואר ומטה. אני פותחת את הכיסא לבד עם היד, אבל אדם בדרגת נכות כזאת לא יכול לעשות את זה לבד, וההבנה מה זה היא מאוד קשה. לפני כל הצגה אני מתפללת שלא יבוא זבוב או שיגרד לי, ואז את אומרת שיש אנשים שחיים ככה וזה גורם להעריך אותם".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי עם חברות?
"מזמן. אנחנו בשנים קשות. אני ילדתי מהר, התגרשתי מהר ועברתי לפרק ב' מהר, אבל כל החברות שלי עוד מחליפות חיתולים או קמות בחמש בבוקר, ולא יוצאות או באות להצגות שלי. זה ברור לי שזה תיק, זה בייביסיטר ופתאום לזה יש חום. אז הצלחנו לצאת לבירה ביום ההולדת של חברה, ובאחת עשרה ורבע כולן התחילו לפהק בטירוף ונרדמתי בחצות, אבל היה כיף. זה היה לפני חצי שנה, איזה מביך".
מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעורר השראה?
"לפני כמה חדשים פגשתי את ירדנה ארזי במסדרונות הבימה והתרגשתי ברמה ענקית. אני פוגשת הרבה אנשים מפורסמים, אבל לא הרבה מרגשים אותי, וכשראיתי אותה הרגשתי שאני פוגשת את הילדות שלי. הילדה שבי פרצה החוצה, ואמרתי לה שאני מעריצה ויודעת את השירים שלה בעל פה, למרות שאין לי שום כישרון מוזיקלי או מחשבות בכיוון הזה".
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"לפני שלוש שנים למדתי מונולוג בהונגרית להצגה, אבל למדתי אותו פונטית. זה היה מונולוג זועם של אישה הונגרייה שהחיילים במלחמת העולם הראשונה לקחו לה את התרנגולת. אני יודעת עברית, אנגלית ומבינה רוסית מהבית - כי ההורים שלי דיברו בינהם רוסית - אבל לצערי אני לא מצליחה לדבר בה שוטף".
מתי בפעם האחרונה שינית את המראה שלך?
"אף פעם. זה נורא. לפעמים אני חושבת שאני צריכה. כשחקנית אני כל ערב נראית אחרת, עם פאה בלונדינית או שחור בעיניים. אני יכולה להיות ילדה רעה או אוקראינית עיוורת מ־1910, אז בחיים האישיים אני נראית תמיד אותו הדבר. עוד לא נכנסתי לעולם הניתוחים, אני רק עושה בוטוקס בין הגבות. היה לי קמט קטן, אבל עקום, וכשראיתי את עצמי בטלוויזיה חשבתי שיש בעיה בטלוויזיה, אז טיפלתי בזה".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"בעוונותיי, לא עשיתי צבא. זה לא הסתדר, כי אמא שלי חזרה בתשובה והיה לי גיל התבגרות קשה. הצבא לא איתר אותי לשום תפקיד, והייתי במשבר גדול. הצהרתי שאני דתייה, כי כל המשפחה עברה טלטלה לכיוון הדת. עד היום יש לי צער על זה שלא התגייסתי או עשיתי שירות לאומי, ולכן הקדשתי זמן להתנדבויות אינסופיות במחלקות אונקולוגיות. אני לא אוהבת את המצב, אבל את החיילים אני אוהבת, ובא לי לחבק אותם אחד־אחד. מדים לבשתי רק כששיחקתי חיילות, וזה קרה מלא".
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסמת?
"זה היה ב־2004. בפרקים הראשונים של 'אסתי המכוערת' אכן הייתי מכוערת, עם פוני ושיניים רקובות, אז הייתי מאוד לא דומה לעצמי. אבל אז שודר פרק המהפך, שבו הסרתי את הפאה והיה לי איפור, והוא זכה לרייטינג מטורף. בבוקר למחרת יצאתי לקנות משהו בנחלת בנימין, ופתאום כל האנשים זיהו אותי. זה היה כמו נחשול של תשומת לב. לא הייתי מוכנה לזה ולא ידעתי איך להתנהג. הייתי נבוכה מאוד מהסיטואציה ופשוט ברחתי בלי לקנות. חזרתי הביתה והחלטתי לפרוש מהמקצוע. מאז עבר לי".
ריקי בליך - בת 38, שחקנית וקומיקאית. תושבת תל אביב. אם לנעמי, בת 9, מנישואיה לשלמה קראוס, ובזוגיות עם הבמאי שבי גביזון. פרצה בתפקיד הראשי בסדרה "אסתי המכוערת", שעליה זכתה בפרס מסך הזהב ובפרס האקדמיה לטלוויזיה. משחקת בהצגות "התקווה", "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" ו"סימני דרך" בתיאטרון הבימה
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו