כשחצבים ראשונים מתחילים לצוץ, נוהגים אצלנו להרגיש קרירות, או להעמיד פנים כאילו קצת קריר. החצב הוא אולי לא הפרח הכי יפה שפורח בישראל, אבל הוא נושא בשורה, ומשמח, וכשנתקלים בו - לרוב זה קורה מחלון הרכב המשפחתי, ותוך כדי הנסיעה המייגעת האחרונה של הקיץ - מבינים שזהו זה, החופשה מתקפלת, אין כבר צורך להמציא את עצמנו מחדש מדי יום עבור הילדים. יש צורך, והוא דחוף, לגשת לחנות מוצרי הכתיבה ולהשאיר שם את שאריות התקציב שהחופשה לא כילתה.
ותכף מגיע הזמן הזה, שישראל קוראת לו שגרה, למרות שמדובר בערך ברבע שעה בין החופש הגדול לבין החגים. חתיכת עבודה בעיניים, אם אתם שואלים אותי. למרות שפגשנו השבוע חברים מעוטף עזה ולמדנו מהם שרבע שעה של שקט זה המון זמן. המון.
כיוון שחצבים, וחגים, נדמה שהגיע הזמן לסכם בקצרה את אירועי הקיץ האחרון בחיי משפחתי ובכלל, והנה אנחנו ניגשים לעבודה:
1. חילופי בתים
אין ישראלי שלא מקטר על מחירי החופשה במולדתנו האהובה. גם ירושלמים שלא היו בחיים שלהם על מטוס יספרו לכם בדמעות שבמחיר שהם שילמו על סוויטה מלכותית במלון פאר בקליפורניה, על בסיס חצי פנסיון וג'קוזי מרחף, לא הסכימו להשכיר להם כאן בוטקה מיועד להריסה בקריית עקרון.
זה נכון ונמאס מהתירוצים. בעיקר מהסיפור העלוב על כך שמחירי החופשה בארץ גבוהים כל כך רק בגלל הכשרות. כן. בטח. לפי ההיגיון הזה מקומות לא כשרים כמו האמריקן קולוני או "הסקוטי" היו אמורים לעלות פרוטות. לא?
כולם, אם כן, מקטרים על המחירים. אבל מה עושים בפועל? לא הרבה. כבר שנים דגדג לנו לנסות להתגבר על הטבע האנושי וללכת על החלפת בתים. בסך הכל צריך למצוא משפחה שגרה ליד מקום רטוב - ים, בריכה, כתם רטיבות על התקרה - ומחפשת לבלות שבוע בירושלים.
זה חוסך המון, ומאפשר חופשה ארוכה יותר משני לילות ומרווחת יותר מהתועבה שמכונה בשפת המלונאים "ילד שלישי בחדר". אין לי שום דבר נגד לינה משפחתית צפופה, אבל לזה לא קוראים חופשה, לזה קוראים ליל הסדר אצל דודה לאה.
כל הסיבות הטובות שבעולם דחפו אותנו לאופציה של חילופי בתים. ובכל זאת משהו בתוכנו - כלומר, אשתי - סירב להשלים עם זה.
השנה החלטנו לקפוץ למים הקרירים, והיה מעולה. לא רק בגלל החיסכון המשמעותי, אלא כי עצם ההתארחות בדירה זרה הוא כבר סוג של טיול לעולם אחר.
בתי מלון וצימרים עושים הכל כדי לטשטש כל זיכרון אנושי מהחדרים שהם משכירים. התוצאה, בסופו של דבר, היא מין סטריליות מתה, מעורבת ברגעים של זעזוע מול נקודות שבהן ההנהלה כשלה - סדק בכיור, כתם סרבן בשטיח. אני מבין שיש אנשים שאוהבים את זה, שיהיו לי בריאים. כשמתארחים בבית אמיתי, הסדקים והכתמים הם חלק טבעי מהחבילה.
מניסיון, אנו ממליצים לסגור חדר אחד ולנעול בתוכו את כל מה שאתם באמת לא רוצים שיתקרבו אליו - יומנים, חפצים אינטימיים, וויסקי שאתם שומרים לחתונה של התינוקת.
לאחר מכן - פשוט תשחררו. הרכושנות הקנאית שלנו היא תכונה מוגזמת ומיותרת מאין כמוה. מעולם לא פגשתי קמצן שמח, ויש משהו נעים מאוד ברגע שבו אתה מניח לרכוש ולחפצים ומבין שאין טעם להיות מוטרד.
זיכרו: העובדה שברגעים אלה ממש משפחה אחרת מחטטת לכם בשמפואים, באלבומים ובמגירה של התרופות וסוקרת את הצדדים האפלים של המשפחה שלך, הופכת את החיטוט בדברים שלהם ללגיטימית.
לסיכום: הפכנו למאמינים בחילופי בתים. הנזקים היו פעוטים ולמטה מכך. החופשה היתה נהדרת. לילדים היו צעצועים, משחקים ואופניים. הבעיה העיקרית שאנחנו מזהירים מפניה - כשאתם מחליפים בתים, אתם לא יכולים להתחרט באמצע החופשה ולחתוך הביתה. מישהו אחר גר שם כרגע.
2. חוק הלאום
ככל הנראה, האירוע הלאומי של הקיץ. המון אזרחים לא יהודים נעלבו עד עמקי נשמתם מהחוק הזה, ולא בגלל מה שהוא אומר, אלא בגלל מה שהוא לא אומר ומדגיש. חבל. אני לא מאמין בפוליטיקה של נעיצת אצבעות לעיניים. וזה בדיוק מה שעשינו כאן. כשמישהו נעלב, זה לא ממש חכם לומר לו: "לא היית צריך להיעלב". עובדה היא שנעלב. ועובדה שכואב.
מצד שני, התגובות הנסערות לחוק היו מעניינות ומטרידות מאוד. בעיקר אלו שבאו מצידם של ערבים ישראלים שמעורבים בחיים ובתרבות הישראלית. חלק מהם ידידים וידידות שלי ואני מוקיר ומחבב אותם מאוד. ודווקא משום שאני מבין את כאבם ומזדהה עם עלבונם, אני מבקש להניח מולם שני דברים.
האחד שייך לעבר והשני להווה. בנוגע לעבר - בערך מחצית מתושביה היהודים של ישראל הם בנים ובנות למשפחות שעלו מארצות האסלאם. ברבים מהמקומות הללו נשמעה עברית עוד לפני שהגיעה הערבית. בתי הכנסת שם קדמו למסגדים. באף אחת מהן לא נהנו היהודים משוויון. אני לא מדבר בכלל על זכויות לאומיות. מי ביקש בכלל? על זכויות אזרח פשוטות אני מדבר.
זה נכון שלא היתה שואה במרוקו או בעיראק, אבל זאת עדיין לא סיבה לנופף בתקופה הזאת כאילו היתה שם אידיליה. נבחרי ציבור ערבים שוכחים לא פעם את העובדה הזאת ומנסים לספר סיפור אחר וחסר שחר. אבל יש סיבה לכך שברגע שהשלטונות האירופיים עזבו את הארצות הללו, מיהרו היהודים לעזוב. אז אנא, חברים. הבינו למה יש כעס וחוסר אמון, ולמה אין לנו שום אופק חוץ מאשר מדינה יהודית ועברית בארצנו.
באשר להווה: תראו, זה היה מרשים. הטורים הנוקבים שכתבתם, הסרטונים החזקים שפרסמתם. מירה עווד. לוסי אהריש. הכל היה חד כתער, אמיץ ואינטליגנטי. לפנים! איך להגיד את זה, נשמח אם מדי פעם, כשמישהו מהמרחב הערבי מדבר עלינו כבני מוות, קופים וחזירים, תגידו גם איזו מילה.
תגידו לו - אני יודע - תשמע אחי, האנשים האלה שאתה מדבר עליהם ככה, הם חברים שלי. הם שכנים ושותפים. הם יקרים לי. אותי - כמוסלמי, כערבייה - זה מעליב שאתה מדבר כך.
נסו את זה פעם. יכול להיות שזה יזיז פה את הלבבות הרבה יותר מכל תוכחות הקיץ.
3. העולם המופלא
לסיום, דבר אחד קטנטן, ממש זעיר. ביקרנו עם הילדים באתר השעשועים "קיפצובה". מדובר בגן עדן לילדים, ובג'ונגל וייטנאמי למבוגרים.
לקראת השקיעה, הטף עדיין שועט ממתקן למתקן, מתנפל על המתנפחים ושועט בצווחות גיל לעבר כל דבר שעוד מסוגל להסתובב. המבוגרים נראים גמורים. עיניהם הכבויות לוחשות שהם ישלמו כל סכום שבעולם אם מישהו רק ייקח מהם את הילדים, ירחץ אותם וישכיב אותם לישון.
ופתאום קול בוקע ממערכת הכריזה: "קהל נכבד, בעוד חמש דקות תתקיים תפילת מנחה ליד הדינוזאור". וזהו. אני באמת לא צריך יותר. זה, מבחינתי, המשפט המנצח של הקיץ. בשביל זה היה שווה להקים את המדינה הזאת. לייסד קיבוצים ולבנות בהם מתקני שעשועים. מילא תפילה בקיבוץ, אבל מנחה ליד הדינוזאור זה הכי טוב ששמעתי כבר שנים.
ושיהיה ברור, לפני שנים בישיבה לימדו אותנו שבכלל לא היו דינוזאורים. היה זה הקב"ה שטמן עצמות במעמקי האדמה כדי לשטות במדענים הכסילים. כמה יפה שכולנו כבר התגברנו על זה ומסוגלים לעמוד לתפילה ליד הטי־רקס זצ"ל.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו