לא להתבלבל: דנקנר הורשע בגניבה של ממש

פסק הדין בערעורו של נוחי דנקנריהיה אומלל אם יתפרש בציבור ככתב אישום לעולם העסקי או לאנשי העסקים בישראל. לא מדובר בהרשעה בגין התנהלות עסקית, אלא בהרשעה בפרשה נקודתית מאוד - הרצת מניות. זו עבירה בתחום ניירות ערך, לא עבירה שכיחה, אך היא בגדר סיכון תמידי של השוק הזה.

דנקנר ניהל אימפריה של עשרות רבות של עסקים, רבים מהם היו עסקי מפתח במשק, כמו סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, מכתשים אגן ועוד. במהלך שני העשורים האחרונים - מאז רכש דנקנר כ־12% מבנק הפועלים ועד לנפילתו, הוא העסיק רבבות עובדים במשק, ובתקופות ארוכות ייצר ערך אמיתי בעסקיו.

הוא עשה טעויות למכביר, שהביאו אותו לצבירת חובות של יותר מכ־9 מיליארד שקלים - יותר משווי החברות שבהן החזיק, אך עד לאותה עבירה לא הורשע בגניבה של ממש, כפי שקרה בפרשה זו. במקרה זה נראה שדנקנר "הלך על כל הקופה", וכפי שרואים לא פעם בסרטים, עשה אקט מתוך ייאוש.

ברור שהוא לא עשה זאת בהיסח דעת ולא נסחף לעניין, אלא רקם זאת כדי להציל את עורו. לכן הוא אחראי לתוצאות והוא ושותפו לסוד העניין, איתי שטרום, צריכים לשאת בעונש.

אבל כמו תמיד, ראוי לבחון את הפרשה גם בהיבט המאקרו ולשאול:היכן היו המפקחים? מחד גיסא, הם ראויים לשבח על החשדות, האישום וההרשעה, אך מאידך גיסא הם גם כשלו. רשות ניירות ערך אמורה לעקוב באופן צמוד יותר אחרי המסחר במניות רגישות כמו זו של IDB של 2012. לא צריך להיות גאון מסחר כדי לחזות היצע גדול במניה הזו, כפי שחזה דנקנר עצמו. וכשהציפייה הזו מסתיימת בירידות מינוריות, מישהו היה אמור להרים גבה. לא בדיעבד, אלא תוך כדי.

את ההנפקה הזו אפשר היה להציל לכיסנו - לקופות הפנסיה שלנו. כאזרחים, אנחנו לא יכולים לסמוך על דנקנר או על כל בעל עניין אחר שיעשה זאת בשבילנו. בשביל זה יש את רשות ניירות ערך, והיא לא היתה שם בזמן. לפני הנפקה, כל מה שצריך היה לעשות זה להעיף מבט בימי המסחר הקודמים ולוודא שאין שם משהו חשוד. והיה.