רבים בישראל מאמינים שכוח יוניפי"ל הוא כמו שלושת הקופים במקדש ניקו ביפן - לא רואים, לא שומעים ולא מדברים. אחרת, הם טוענים, אי אפשר להסביר את העיוורון שבו לוקה כוח הפקחים הרב־לאומי מול הפעילות הצבאית האינטנסיבית שמבצע חיזבאללה בדרום לבנון מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה.
ב־12 השנים האלה הפך חיזבאללה את כפרי דרום לבנון למתחמי לחימה. אם קודם לכן הוא פעל בעיקר בשטחים פתוחים ("שמורות הטבע" המפורסמות של 2006), לאחר המלחמה הוא התכנס בעיירות ובכפרים, בידיעה ששם הוא מוגן בשגרה מפני אנשי האו"ם, ושם הוא גם מוגן יחסית בחירום משום הקושי המובן של לחימה בשטח כל כך סבוך ומאוכלס בצפיפות.
ישראל עקבה אחרי התהליכים האלה בזעם. המודיעין שנאסף הועבר לאו"ם ולאנשיו בשטח: מידע על כפרים ועל בתים ספציפיים בתוכם שהוסבו למתחמי לחימה - מרגמות בחדרי הילדים, קטיושות בחצר, אמצעי לחימה אחרים בסלון ובמטבח - ומידע על פעילים, מפקדות ומפקדים שמשימתם היא להפוך את השטח שמדרום לליטני לחיזבאללה־לנד.
האו"ם שמע, וכמעט לא עשה דבר (במעט שכן, הוא חטף מחיזבאללה, והבין את הרמז). הדברים העצימו בשנים האחרונות תחת פיקודו של מייקל ברי האירי, שלא נטה לטובת ישראל, בלשון המעטה.
כעת יש בישראל תקווה לשינוי, גם בגלל הליכתו של ברי וגם בגלל מחליפו: גנרל איטלקי אקטיבי, שספק אם ייכנס לקרבות גלויים עם חיזבאללה אבל בהחלט יכול לסייע לישראל לפרק לא מעט מוקשים, שיבטיחו את המשך קיומו של האינטרס העיקרי בצפון - שקט.
וזאת הסיבה למה, למרות הכל, טוב לישראל שיוניפי"ל קיים. אמנם בלחימה הוא עלול להיקלע לצה"ל בין הרגליים (בדיוק כמו צבא לבנון), אבל בשגרה הוא מנגנון יעיל להידברות, להעברת תלונות ולפירוק מתחים, וגם כלי להידברות בלתי אמצעית עם צבא לבנון - ובעצם עם ממשלת לבנון - באמצעות הוועדה המשולשת שבה חברים נציגי הצדדים, בתוספת יוניפי"ל, אשר מתכנסת מדי חודש.
בדיוק מאותה הסיבה מעודדת ישראל את הישארותו של כוח פקחי האו"ם אונדו"ף ברמת הגולן. תחת אי הוודאות ששוררת בגזרה עם שובו של צבא סוריה, יכול האו"ם להיות גורם מרסן ומרגיע שיאפשר הידברות (גם אם עקיפה) וימנע עימותים.
ספק אם אנשי האו"ם יביאו שלום, וספק אם הם אפילו ימנעו מלחמה במקרה של הסלמה רחבה, אבל ביומיום הם אמורים להוות מנגנון יעיל למניעת חיכוכים מיותרים בשתי הגזרות.