בין חאלב לצומת שוקת

"היינו קורבן לתעמולה שקרית וזדונית וסיסמאות ריקות על אודות היהודים בעלי הקרניים. אסור היה להשמיע בציבור את השם 'ישראל', וכשתלמידה נשאלה מהי בירת 'הישות הציונית' והשיבה 'אל־קודס' (ירושלים; ר"ב), הוכתה באכזריות בפניה". הפליטה עאליה נוהא ח'אלד היא סורית פטריוטית שמילותיה נורות ככדורי מקלע. בתחילת השבוע נסעתי לנגב, כדי לפגוש אותה ואת ידידי, הפרופסור הבדואי סלמאן אל־בדור, שהגיע מאמריקה ערב חג הקורבן לביקור מולדת בביתו בעיירה לקיה, בלוויית אשתו הסורית הטרייה.

שיחה איתה, כך הבטיח, תספק לי הצצה להלכי רוח חדשים אצל השכנים מצפון. בדרך המאובקת שבמבואות העיירה נזפו בי נהגים מאיימים, שהתעקשו לעקוף אותי דווקא בנתיבים המסומנים בקו לבן רצוף. בכניסה קיבלו את פניי מבנים נמוכים ובראשם גגות פח. רישיונות בנייה? אפשר רק לנחש.

בראש הגבעה ניצב בית הפרופסור. מבנה אבן קלאסי יפה, שבו התכנסו קומץ מנבחרי החברה הבדואית. האורחים ישבו על מזרנים ססגוניים סביב כירת כבש נדיבה, וחפנו בפיתות את תבשיל הפלאים המסורתי. הם דנו בסוגיות חינוך, חברה, גידול ילדים ובצורך לשנות את הרגלי השבטיות המציבים בראש הקהילה אנשים שאינם בעלי כישורים ראויים להנהגה. נפעמתי מתרבות הדיבור השקטה.

שעה שאשתו הסורית של סלמאן - מודרנית וחיננית בהופעתה ובאורחותיה - שקדה להגיש כיבוד לאורחים בחיוך ובביטחון עצמי בולט, חשבתי על המפגש המעט סוריאליסטי הזה - הסורי־יהודי־ישראלי־בדואי. הכל אפשרי, חשבתי לעצמי באופטימיות.

ואז נזכרתי בסוגיות השעה המציקות, ובהן מגמות ההקצנה והבדלנות הפלשתינית הבוטה שמניעים אנשי עדת המעקב, התנועה האסלאמית וחברי הכנסת הערבים בסקטור הערבי. חשבתי על חוק הלאום שמנגד, על הבנייה הבלתי חוקית, הפוליגמיה, השחיתות, הפשיעה ומחדלי האכיפה המעכירים את חיי התושבים ומטילים צל כבד על מערכת היחסים של ערביי ישראל עם מדינתם.

חשבתי לעצמי שהכל היה יכול להיות שונה אילו היתה קבוצת איכות ביקורתית, זו שבחדר, עומדת בראש הקהילה הבדואית בחיים ה"אמיתיים" כמודל לחיקוי. עד כמה היתה מערכת היחסים בין הקהילות השונות למדינה אידיאלית ולטובת כולם.

מכות בגלל אל־קודס

לפני שירד הערב, שוחחתי בפינה עם עאליה. לפתע קטע את השיחה מטח של יריות חתונה וזיקוקים. התבוננתי בנוכחים. קמט לא זז בפניהם שעה שהכאוס הפך את הדיון לכמעט בלתי אפשרי. כגזירת גורל, קיבלו המתכנסים את ההשתוללות שסביבם - כחוזק הכוח האישי והשבטי, גודל החולשה החברתית.

בבליל רעש היריות סיפרה לי עאליה מקצת מחוויותיה מאז נטשה את סוריה. היא ילידת חאלב, בת למשפחה סונית בת שמונה ילדים, עזבה את משפחתה ולימודיה האקדמיים עוד לפני המאורעות ונישאה לבחור אלבני, אבי שתי בנותיה.

לאורך המלחמה בסוריה חוללה עאליה באלבניה הפגנות מחאה וביקורת תקשורתית, הן נגד משטר אסד והן נגד המורדים האסלאמים, שהתסיסו וגייסו שם "מוג'אהדין". היא נחשפה לאיומים "משני הצדדים" ונאלצה לעקור ב־2013 לארה"ב. בקשתה לקבל דרכון אמריקני סורבה.

תחת מטר יריות החתונה, היה מוזר לשמוע את סיפורה על אודות הפצצת שכונות המגורים בסוריה, הירי, הרצח הסיטונאי של אסד ומעורבות הרוסים בבית המטבחיים שבמדינתה, שמרביתה הפכה למדבר ועיי חורבות.

"האסלאמיסטים חטפו את המהפכה שערכו המודרניסטים תאבי הרפורמה האזרחית, שנועדה בעצם למגר את השחיתות השלטונית, לטובת הפיכתה של סוריה למדינה אסלאמית", היא אומרת, ומוסיפה כי התנאי להתקדמות בחיים היה שינון מסרי מפלגת ה"בעת'" השלטונית וחברות ב"חלוצי הבעת'", ששלטה במסרים אלה כמפלגה יחידה ובראשה מנהיג אחד, פתק הצבעה אחד ומחויבות לנאמנות נצחית. "השנאה לישות הציונית שימשה מכנה משותף מאחד שורות במדינה הסורית החילונית, שבה כל דת מחוץ לתחום, והמשטר הרג מתנגדים באורח קיבוצי ללא משפט", אמרה עאליה בתרעומת. התעודדתי מדבריה. מסעי הביתה יישא עימו בשורה.

במבט לאחור חשה עאליה בריקנות נוכח ניפוץ סיסמאות ריקות אלה אל קיר המציאות. "היינו נאמנים מתוקף חרדה קיומית, אך לא האמנו במדינה שעשתה את המרב כדי לרגל אחרינו, להסית, לסכסך ולפגוע בנו". בפרץ רגשי הוסיפה: "הערבי אוהב את ארצו, אך שונא את המשטר. העם הסורי שואף להתאחד, אך הדבר נבצר ממנו בנסיבות הנוכחיות. אתם, היהודים, פשוט אוהבים את המדינה שלכם בלב ובנפש ומאמינים בה למרות חילוקי הדעות שביניכם. אני מרגישה את זה מכל שוטר, מוכס, זקיף, קצין, מדינאי יהודי או אזרח".

ניכר היה שעאליה נעה בתוך עולם של ניגודים: למרות אותה בקשה לאזרוח שסורבה על ידי האמריקנים, התקבלה בחום דווקא בקהילה היהודית. היא אינה חוששת מהמשטר ומתריסה: "אני ממילא מבוקשת כאויבת המשטר, ואיני חוששת לפרסם את דעותיי, תמונותיי וביקורי בישראל".

כשירדה עם בעלה ובנותיה בנתב"ג, נחשפה ל"שוק" תרבותי: "חרף מוצאי הערבי־הסורי, לא היה ביחס הבודקים כלפיי שום רבב או השפלה". כך היו פני הדברים שעה שעברה במסופי הגבול מישראל לטאבה שבסיני, ולעקבה שבירדן. "היהודים היו אדיבים וענייניים", כך גרסה.

שלום של משכילים

התחנה הראשונה בארץ היתה ביקור ברמת הגולן "הכבושה". בעיניים דומעות צפתה מעבר לגדר אל מולדתה, בהבנה כי ייתכן שלעולם לא תוכל לשוב הביתה. באומרה "כיבוש", הסתייגה עאליה והבהירה כי הגולן הוא אתנן שמסרה משפחת אסד ליהודים, "כלבי השמירה של ישראל". אכן, במבט לאחור טוב עשו הישראלים שלא מסרו את הגולן לידי אסד הבוגדני, אך "הגולן חייב לחזור לסוריה", היא מבהירה.

כיוון שלאכזבתה ישראל מעוניינת - יחד עם שאר העולם - בהמשך שלטונו של "אסד הבוגד", הסתבכה עאליה בשאלה מדוע עזרו הישראלים לנפגעי "ג'בהת א־נוסרה": בעולם הניגודים הסוער שבדבריה עדיין היתה ניכרת המזיגה המניפולטיבית שבין החתרנות האינטרסנטית המיוחסת לישראל לבין מניעיה ההומניים. בזעם גלוי הבהירה עאליה את הסיבה לכך שהסורים לא הסכימו להצעת ישראל לקבל את הגולן תמורת שלום מלא והבטיחו שהגולן "ישוחרר" בידיים סוריות.

בשובם של הזוג אל־בדור מעקבה לאילת, אירע תקר בגלגל מכוניתם. לתדהמתה, בגיהינום החום ששרר, ניאותו רק צעירים יהודים לעצור ולסייע להם, בידיעה שמדובר במשפחה ערבית. כך קרה גם במעבר טאבה, שם הקפיצה אותה גברת יהודייה - "למרות חששותיה הגלויים מהאישה הערבייה" - מהגבול המצרי הרחק לתוך השטח הישראלי.

בעניין יחס העם הסורי כלפי ישראל, חלה לדבריה תמורה. הסורים שמחים שעה שישראל מפציצה יעדים איראניים וכאלה של אסד. "רבים קוראים לו 'פחדן' וצועקים לו שיחזיר מכה לישראל וזאת רק כדי שישראל תחסלו, אך 'הפחדן' נמנע מכך. המשכילים שבנו רוצים שלום עם ישראל, אך מי שמדבר על כך נחשב לבוגד".

"הפליט הפלשתיני לא ישוב"

עאליה פסימית באשר לגורל סוריה. העם הסורי המותש כמה להתאחד על בסיס לאומי־חילוני, חרף השוני בשיוכו הדתי והעדתי. כולם מאוכזבים מנכונות העולם להשלים - כ"רע במיעוטו" - עם אסד משמיד עמו בראש המדינה, ולכן ינציח הדבר את הקונפליקט. אסד לעולם לא יתקבל בקרב העם הסורי כמנהיג לגיטימי, והדרישה לסלקו תכתיב כל צעד עתידי. לדבריה, יותר מדי ידיים חיצוניות, בעלות אינטרסים סותרים, מעורבות בעתידה של המדינה ההרוסה והשסועה.

עבור הירדנים, אמרה, מהווים הפליטים הסורים ביצת זהב: "הם מקבלים כספי סיוע, מונעים מהפליטים לצאת מההסגר ופוגעים ומנצלים את בנותיהם; בלבנון מתנקמים בסורים על "פשעי" העבר; וביתר מדינות ערב מסרבים לקלוט פליטים, אך שולחים כספי תמיכה לטרוריסטים האסלאמים בסוריה. לא ברור מי ירצה או יצליח לחזור לסוריה הנמצאת בתהליך של טיהור אתני בידי גורמים איראניים ומיליציות שיעיות. כיוון שאין באופק אפשרות לבחירות נקיות - המתווה המסתמן הוא חלוקת השטח לתתי־מדינות".

השמש, שניבטה בין ערימות החול הגבוהות במורד גבעה סמוכה, שקעה כשעאליה הזכירה בתיעוב את "נרטיב הגבורה" של עהד תמימי. כיצד קרה שנערה זו זכתה למבול של עניין תקשורתי עולמי לאחר שסטרה לחייל והציגה את מאסרה כבית הבראה, שעה שבאותו יום נרצחו ועונו אלפי סורים, תוך כדי התעלמות העולם.

"אצלכם מזהירים מחבלים, כי ייצאו לפני הרס הבית. אצלנו מפוצצים את הבתים בעוד בעליהם בתוכם. אצלכם משחררים מחבלים תמורת גופת חייל, והדבר מעיד על ערך האדם היהודי ואפסות זה הערבי".

עאליה לא שכחה את "הפלשתינים, שהיו מעורבים בהסתה ובחתרנות נגד שלטונה ואזרחיה של כל מדינה שבה שהו. כך עשו בלבנון, בירדן, בכוויית, בתוניסיה ובסוריה. הפלשתינים תמיד בגדו במארחיהם. לפיכך, אני כפליטה סבורה שהם צריכים לחזור לבתיהם בישראל. זו זכותו של כל פליט. בישראל זה יהיה שונה!" קבעה באופטימיות חשודה. עאליה לא נשאה שום בשורה טובה. ביודעה כי "שיבת הפלשתינים" משמעה חיסול היהודים, הותירה בי משפט מסכם אחד: "שום גולן לא יוחזר, שום פליט פלשתיני לא ישוב".

בלילה נסעתי הביתה בסמטאות לקיה. בסמיכות למראה התלוש בדרום ארצנו השתרעו ערימות האשפה, כשמערבולות חול מתדפקות בנחישות על החלונות, הנחיריים והעיניים. חשתי חום ואהבה כלפי מארחיי הבדואים ודחיפות בצורך לקדם ענייניהם. זו היתה הבשורה האמיתית מביקורי בנגב.