מי שיראה את הסרט הדוקומנטרי שיוצא בימים אלה, "יומני אוסלו", ייחשף לממדים ההיסטוריים של הסכמים וכיצד הובנו על ידי הקברניטים שחתמו עליהם: היה ברור שמדובר בשלום שיחלץ אותנו ממעגל המלחמות והטרור. כך דיבר ראש הממשלה יצחק רבין בכמה הזדמנויות.
מאז 1993 ירדנו בהדרגה לביטויים כמו "הסדר מדיני" או הכי טוב - "הסדר קבע". היום ירדנו לדרגה עוד יותר מינימליסטית שקוראים לה הסדרה. זה ביטוי חדש עבור הרבה אנשים, כולל עיתונאים. בצה"ל משתמשים בו כבר לא מעט שנים. ההסדרה היא בתה של התחזוקה. תחזוקת הסכסוך. גם האמירה של טראמפ השבוע, כי "ישראל תשלם מחיר גבוה על העברת השגרירות", לא משנה את המציאות. היא רק מסבירה אולי את המגמה של רה"מ נתניהו להימנע ממהלכים צבאיים בעלי פרופיל גבוה, שסופם במסלול הקוראלס המדיני הבינלאומי.
אבל ההסדרה נותנת תוצאות. ואם היא לא נותנת תוצאות, ומבחינת ישראל מדובר במצב הפשוט של שקט והפסקת אש - אז היא מתפוגגת ומשמידה את עצמה. אף אחד לא מחויב לה רגשית ובוודאי לא אידיאולוגית. וזה מה שנבנה מול חמאס בעזה. לאורך השבועיים האחרונים, כש"הסבב" האחרון הסתובב, היה נדמה שהברגים משתחררים וזה עובר להתקפה רבתי. אבל נתניהו פעל בניגוד לרפלקסים. אבי דיכטר תיאר פעם מצב שחייה אל תוך הים, כשפתאום בא מולך גל גדול. אתה יכול לצלול מתחתיו ולתת לגל לעבור אותך ואז אתה מוציא את הראש מעל למים. נתניהו השקיע הרבה בשבועיים האחרונים בשבירת הגל המלחמתי, בהקטנת הלהבות, במטרה לנצל את המשבר לצורך אותה "הסדרה" שיכולה לפי תפיסתו לשרת את האינטרסים של ישראל.
הסדרה שמחזירה תקציבים לשלטון חמאסטן, מגדילה את שעות אספקת החשמל, פותחת סגרים, עם אופציה לנמל בקפריסין בבידוק ישראלי - יכולה לבסס מחדש את היציבות בדרום. הסדרה שכזאת שומרת על הפיצול של הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון ושלטון חמאס בעזה. היא קובעת מודל של הסכם ששומר חלק חשוב מהבעיה הפלשתינית ברמה מקומית ואזורית, ללא מגע אירופי וללא ידו של האו"ם, למעט ההתערבות המזיקה של נציג האו"ם מלדאנוב. הכל נשמר מחוץ למעגל הבינלאומי. קטאר מממנת.
בינתיים מדובר על מה שמכנים "מרחק עצירה". מאלימות אינטנסיבית של מהומות על הגדר ושריפות, עוברים לשקט יחסי אבל מתוח. אחר כך יגיעו ההטבות שמדברים עליהן. קשה להאמין ש"ההסדרה" תוביל ל"שיקום עזה". האלטרנטיבה היא הסדר מדיני כולל בשיתוף הרשות הפלשתינית, שוב הסיפור על העדפת הגורם המתון כביכול, שישליט סדר בעזה.
מאמצים להסדר כזה יובילו לאחת מהשתיים: או מתקפת טרור מחודשת של חמאס למנוע השתלטות של הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן; או שמירת הכוח המזוין האסלאמיסטי תחת המטרייה של הרשות, כמו חיזבאללה בלבנון.
אם יש קשיים בהסתדרות של ההסדרה, ישראל לא צריכה למהר. "הקוניונקטורה", כפי שאומר מישה ארנס, היא כזאת שיש היום צירוף כוחות מדיני שרואה את חמאס כמו שישראל רואה אותו, כגורם טרוריסטי שלילי. בעיקר מצרים וסעודיה. אם יש אפשרות להפעיל את הכוחות האלה במקום את כוחות צה"ל, זה עדיף.
הציבור עוד לא השתכנע
ההודאה של עו"ד מייקל כהן היא פצצה עבור דונלד טראמפ, שעלול להפוך לחשוד בפלילים. עם זאת, מצבו עדיין טוב מזה של ניקסון ערב התפטרותו.
האפשרות שדונלד טראמפ יודח בהליך משפטי של הקונגרס גברה השבוע. זהו ההליך הידוע של Impeachment. ההודאה של עו"ד מייקל כהן, כי דאג לשלם 150 אלף דולר כדי להשתיק אישה שניהלה יחסים עם הנשיא טראמפ - היא פצצה. במקביל הורשע פול מנפורט, שהיה משך תקופה מסוימת מנהל הקמפיין של טראמפ, בכמה עבירות. סנאטורים סבורים שבמצבו יש יותר סיכויים שיחשוף מידע על קשריו של טראמפ עם רוסיה. זה היה התרגיל הציני הגדול של החוקר המיוחד מולר. עם זאת, קשה לראות מדוע אדם שחייו כבר נהרסו, יחליט להוציא מידע נוסף דווקא בגזרת החקירה הרוסית. נראה כי לתובע מולר אין עד כה ממצאים שמצביעים על תיאום בין טראמפ לממשלת רוסיה במסע הבחירות.
העדות של כהן, עם זאת, מצביעה על כך שביצע את התשלום בהוראתו של "מועמד לבחירות", קרי טראמפ. זה הופך את הנשיא לחשוד בפלילים. אבל מבחינת דעת הקהל של הרפובליקנים הכל נתפס כתוצר לוואי של ניסיון הפיכה באמצעות חקירות פליליות. כי אי אפשר שלא לראות ששני האישים, מייקל כהן ופול מנפורט, נרדפים בגלל הקשר שלהם לטראמפ.
טראמפ. בחירות אמצע הקדנציה יתנהלו בעיקר סביב אפשרות הדחתו // צילום: אי.אף.פי
המצב החדש אומר שבחירות אמצע הקדנציה יתנהלו בעיקר סביב אפשרות הדחת הנשיא. זה יהיה המנוע העיקרי לעורר את ציבור המצביעים של שתי המפלגות.
באופן טבעי חוזרות ההשוואות לימיו של הנשיא המנוח ריצ'רד ניקסון. המשחק הפעם שונה. חברי הקונגרס והסנאטורים הרפובליקנים מלוכדים באופן יחסי סביב תמיכתם בנשיא, גם כאשר אחדים מהם שומרים ממנו על מרחק ידוע. טראמפ רשם לעצמו הישגים בכלכלה ובמינוי שופטים, שמראים כי הוא מממש את התוכניות שבוחריו שלחו אותו לבצע.
ברמת השטח, תומכי הנשיא דבקים בו היום יותר מבתקופת הבחירות של 2016. הסיבה ברורה: ההתקפה הבלתי פוסקת נגד טראמפ חישלה את הברית בין הנשיא לבוחריו. בשביל הליך הדחה דרושה גם דעת קהל שתומכת במהלך; צריכה להיות התמוטטות של התמיכה בנשיא בתוך מפלגתו. מצבו של טראמפ שונה מבחינה זו מניקסון, שדעת הקהל והמפלגה הרפובליקנית הפנו לו עורף.
מה ברל היה אומר?
אנשי קרן ברל כצנלסון נאבקו בממשלת הלאום, אבל עיון מעמיק בכתביו חוזר אליהם כמו בומרנג.
מבין אירועי השבוע במגזר הערבי, המחבל הנוסף מאום אל־פחם פחות מטריד מהחבירה של אחמד טיבי, אנשי הרשימה המשותפת וועדת המעקב למאבק משותף עם אש"ף. אני מניח שאנשי קרן ברל כצנלסון לא שותפים למאבק של אש"ף וועדת המעקב נגד חוק הלאום; אבל גם הם נאבקים בדרכם הצעקנית והשטחית נגד ממשלת חוק הלאום. הם הוציאו בזמן האחרון סרטון חביב, שבו אדם רז שוחט בתוך כמה דקות את ד"ר אילן פפה, אחד התועמלנים המסיתים בעולם נגד מדינת ישראל. פפה עושה זאת באמצעות שקרים שהקהלים שלו מוכנים לקבל. רז חושף את השקרים ומפריך אותם בדרכו האלגנטית.
אבל הקמפיין של מגילת העצמאות נגד חוק הלאום - או בן־גוריון נגד נתניהו - הוא משהו אחר. השאלה המתבקשת היא מה היה ברל עצמו אומר על טריק זול שכזה. לברל היה מה להגיד על "מפלצת ההתייוונות המאיימת עלינו בגלגוליה החדשים". הוא התעניין מאוד בסוציאליזם אבל כנראה העמיק יותר בענייני האומה והיהדות. אני לוקח את הדברים ממאמר גדול של ד"ר צבי צמרת על ברל וממשיך דרכו המובהק פרופ' אליעזר שביד.
"ברל חשש מ'תוצרי החינוך' הארצישראלי", כותב צמרת. הוא חשש כי הנער הממוצע בארץ, "מביא למחשבות נוגות... אין לו קשר חי עם הספר העברי... יש התכוננות לבחינות... מכל ערכי הרוח ששוקעו ונוצרו בישוב הוא יודע מעט מאוד. בולטת דלות הרוח".
האם היה ברל מפטיר על קמפיין הרדיו המשמיע את קולו של בן־גוריון, כי מדובר ב"מעשיות ופיכחות עלובה, ושגרה פטריוטית־פרזיולוגית שאיננה מחייבת לשום מצווה של ממש"? הוא חשש ש"קיבוץ הגלויות (יהפוך אותנו) לערב־רב ואת עליונותנו התרבותית לסנוביות קלוקלת" (עליונות הפרופסור למשפטים על פני הראבע).
ייתכן שברל היה מתפלא ש"תאוות הפגיון שבמזרח", כפי שכינה זאת, עדיין חוגגת 70 שנה אחרי קום המדינה שהוא לא ראה. פרופ' קרמניצר היה מגדיר אותו כגזען ואת איימן עודה, מוחמד ברכה וחבריהם - שסוגדים לקצב מדמשק ובעבר סגדו לסטלין - הוא רואה כשותפים למאבק הצודק לשוויון.
צבי צמרת הראה לי את הרשימות שבהן תיעד כל פגישה שלו לאורך 45 שנה עם הסופר המנוח אהרן אפלפלד. הוא לא נהג לערפל את האמת. בפגישה משנת 2007 אמר אפלפלד כי "המיעוט הערבי בישראל הולך ונעשה דומה לאחיו ברשות הפלשתינית. בעומקם של דברים הוא איננו מכיר בהיותנו לאום הזכאי למדינה משלו. רוח החמאס שולט גם פה".
בפגישה אחרת אמר דברים דומים לדברים שאמר ברל כצנלסון 65 או 70 שנה לפניו: "איני אוהב את המילה 'חינוך'. הסביבה הישראלית, המשפחה הישראלית, החברים הישראלים וגם בית הספר הישראלי. כל אלה עיקמו את האמונה, את הביטחון, את הזיכרון ההיסטורי. את צדקת הדרך... ראה מה קרה לרבים מאנשי האוניברסיטאות. ראה מה קרה לעיתונאים רבים". ראה מה קורה לכסף רב הזורם ל"השכלה" ו"חינוך לדמוקרטיה".
שלום לכם, הומניטרים
הלחץ מהשלטון הוא רך ביותר בהשוואה למשטרת המחשבות והיצירה הפועלת ב"התנדבות" בסביבת האמנים. למשל: הקמפיין הנתעב נגד ברי סחרוף
קטע קצר מאחד הספרים הטובים שיצאו לאחרונה, "המולת הזמן" של ג'וליאן בארנס (הוצ' כתר): "אבל הוא התחלחל עוד יותר מההומניטרים המערביים המפורסמים שהגיעו לרוסיה וסיפרו ליושביה שהם חיים בגן עדן. (אנדרה) מאלרו, ששיבח את תעלת הים הלבן בלי לציין שמעבידים את בוניה למוות; פויכטוואנגר, שכרכר סביב סטלין ו'הבין' שמשפטי הראווה נחוצים לביסוסה של הדמוקרטיה; הזמר (פול) רובסון, שהריע לרציחות הפוליטיות; רומן רולן וברנרד שו, שהגעילו אותו כי היתה להם החוצפה להתפעל מהמוזיקה שלו ובה בעת להתעלם מיחס השלטונות כלפיו וכלפי אמנים אחרים... ברנרד שו היה גרוע ממנו. רעב ברוסיה? הוא שאל רטורית. שטויות, האכילו אותי היטב... לא תפחידו אותי במילה 'דיקטטור'".
בגלל שהסוציאליזם עושה תנועות שהוא תובע לעצמו את "זכות השיבה", יש עניין לחזור ולהזכיר מה עשתה מולדת הסוציאליזם ומה היתה השפעתה. זו השפעה שנמשכת עד היום. דווקא בשנים האחרונות יצאו שתי סדרות טלוויזיה, "האמריקנים" ו"דויטשלנד 83", שעוסקות במשטר הקומוניסטי והוראות ההפעלה שלו.
ספרו של ג'וליאן בארנס יצא במקור באנגליה לפני כשנתיים וכאילו חזר לחומרי הרקע של הסטליניזם ההיסטורי תוך התמקדות בדמותו של המלחין דמיטרי שוסטקוביץ'. סטלין והמשטרה החשאית שלו השתמשו במלחין הגדול כבאחד מסמלי המשטר. בארנס מנסה להיכנס לעורו. ידוע לי שקוראים רוסים לא מתלהבים מהספר, כנראה משום שזאת נראית להם חוצפה - שלא לומר גסות רוח - להיכנס לקרביו של דמות כל כך מסובכת בתוך עצמה, רוסית כל כך, שנוצלה ברמה שהפכה אותה לקורבן.
יש עניין רב בדרך שבה מציג בארנס את יחסי השלטון עם האמנים ועם האמנות. אצל הסובייטים זה נעשה בצורה אלימה וגסה. לפעמים אמנים גדולים הוצאו להורג או נרצחו בצו המשטר. האם משטרי המערב היום משוחררים מאמצעי הלחץ הרודניים בשעה שהם ניגשים ליצור או בשעה שהם ניגשים להציג את אמנותם? צריך להודות שהלחץ מהשלטון הוא הרך ביותר בהשוואה למשטרת המחשבות והיצירה הפועלת ב"התנדבות" בסביבת היוצרים (ראו הקמפיין הנתעב נגד ברי סחרוף).
ספרו של בארנס חשוב במיוחד בישראל. היתה תקופה שעוד זכרו כאן את שלמה מיכואלס ואת הסופרים היהודים הגדולים שהוצאו להורג באוגוסט 1952. אבל את זה כבר לא מציינים בישראל. ראיתי פינת זיכרון מוזנחת לזכרו של מיכואלס, אמן התיאטרון הגדול, בסינמטק הירושלמי.
הלקח הנוסף, החוזר בימינו, הוא אותו אוסף של "הומניטרים מערביים". היום קוראים להם אולי פיטר ביינרט או נטלי פורטמן או ריצ'רד גיר, רוג'ר ווטרס או יהושע סובול. האם הם מבינים את האמת המסתתרת מאחורי המילים "שלום", "מאבק נגד הכיבוש" ו"שחרור לאומי"? יותר ויותר אני חושד שהם מבינים. משום שבמקביל הם תמיד ערים לאפשרות ש"הפרויקט הציוני" או "מדינת ישראל" לא תשרוד. מישהו צריך לדאוג שהיא לא תשרוד, והבחירה שלהם היא לתמוך בו. משהו בנוסח, איך למדתי לא לפחד ולאהוב את הטרור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו