"התינוק הזה לא בא במקום אביב ולא משכיח אותה. במקביל לכאב, הוא פשוט נותן תקווה ואושר"

זוג עיניים בהירות, ספק כחולות ספק ירוקות, מציץ בי מתוך העריסה. עיניים גדולות, סקרניות, שגומעות כל חיוך, כל מילה של אהבה, מאמא אפרת ומאבא יורם. רק איתו יכולה אפרת לחייך באמת, מהלב.

"רוי קיבל את העיניים המלוכסנות של אביב", היא אומרת ומציצה בלי משים אל התמונות של בתה, שבפינת הכניסה לבית. גם שם ניבטות עיניים זורחות, יפות. עיניה של אביב, הילדה השנייה של אפרת ויורם, שתישאר תמיד בת 17 וחצי. לפני כמעט שלוש שנים היא נהרגה בתאונת דרכים מחרידה בדרום, כשנהגה במכונית האאודי האדומה שקנה לה אביה חודשיים לפני כן.

"התינוק הזה החזיר לי את אמא שלי", לוחשת סתיו (21), הבת הבכורה. אביב היתה חברתה הטובה ביותר, רק שנה וחודשיים הפרידו ביניהן. 21 שנים מפרידות בינה לבין אחיה הקטן, שנולד לפני שלושה חודשים בתהליך של פונדקאות בגאורגיה.

"אף פעם לא התחברתי לתינוקות, אבל איתו פתאום זה בא בקלות", היא מקרבת את אפה אל לחיו, כשאמא שלה מחזיקה אותו. "הוא אושר קטן".

"זה לא שפחות עצוב בבית", אומרת סתיו. "אבל יש גם שמחה. עכשיו אני רואה את אמא צוחקת ומחייכת, דברים שהיא כמעט לא עשתה מאז שאביב נהרגה. מאוד מרגש לראות אותה ככה". 

אביב נחמיאס ז"ל

אפרת (48) אישה יפה. הליכתה זקופה, שיערה השחור מונח ברכות על כתפיה. עיניה בורקות כשהיא אוחזת את רוי הקטן בידיה. יורם (55), נמרץ ונלהב, נע בשיחה שלנו בין חיוכים אל התינוק לדמעות של כאב. הם בעלים של רשת חנויות גדולה לציוד לבית, משפחה מוכרת בירושלים.

חודש לאחר מותה של אביב קעקעו כל בני המשפחה כוכב שחור בצד הימני של הצוואר. לאביב היה קעקוע כזה, שעשתה בגיל 17 בטיול באי היווני קוס, בהחלטה של רגע, בלי להודיע לאף אחד. "היא היתה שמחה כשעשתה את הקעקוע הזה, אפילו שההורים כעסו", סיפרה לי סתיו זמן קצר לאחר מות אחותה. עכשיו יש גם להורים ולשני הילדים, סתיו וירין בן ה־18, את אותו הכוכב.

בשנה שעברה קעקעה אפרת את שמות הילדים באנגלית, על זרועה הימנית. סתיו, אביב, ירין. השנה הוסיפה על זרועה השמאלית את המשפט: "כי כל יום שבא והולך הוא נצח בלעדייך", מהשיר "צליל מיתר", שמבצע אייל גולן. "הגוף הפך להנצחה", היא אומרת.

• • •

אביב נחמיאס נסעה עם חברותיה הטובות סימור נחום וטליה כהן למסיבה ביישוב שדה צבי שבנגב ביום שישי בלילה, 4 בדצמבר 2015. לאחר שיצאו בדרכן חזרה לירושלים, בפנייה לכביש 293 בעל שדה הראייה המצומצם, התנגשה משאית ברכב של אביב, והיא וסימור נהרגו במקום. טליה, שנפצעה קשה, נלחמה על חייה במשך כשבועיים, עד שנפטרה.

שוב ושוב מזכירים יורם ואפרת את החיוך הקסום של אביב. את רוח השטות, את סגנון הלבוש המיוחד, המוקפד. בפעם הקודמת שפגשתי אותם, שלושה שבועות אחרי התאונה, השברים היו עדיין טריים. רק עכשיו, עם לידת בנם, נראה שהם מתחילים להדביק את חתיכות חייהם, אף שסימני השבר יישארו שם תמיד. 

"בתחילת שנות ה־90, אחרי שירין נולד, ניסינו להביא לעולם עוד ילד", אומרת אפרת ומלטפת את אצבעותיו הקטנות של רוי. "זה לא הצליח. יורם כל הזמן רצה עוד ילדים, ואני אמרתי שאני לא יכולה לעבור עוד תלאות. גם סתיו באה לעולם אחרי ארבע שנים של ניסיונות והפלות חוזרות. אז אמרתי לעצמי שאלוהים הביא לנו שלושה פרחים, וזהו, סיימנו, תודה רבה. מעולם לא חשבתי שאלוהים ייקח לנו פרח אחד".

היא עוצרת לרגע, נותנת לדמעות לזלוג על לחייה. "ואז קרתה התאונה, והרצון של יורם להביא עוד ילד התחזק. זה היה חשוב לו מאוד".

"מעולם לא חשבתי שאלוהים ייקח לנו פרח אחד". זירת התאונה // צילום: דודו גרינשפן

סתיו: "אבא שלי תמיד פחד שבגלל ההפרש הקטן ביני לבין אביב, הבית יישאר כמעט ריק כשנתגייס. הוא היה צוחק שיביא לפה שני ילדים אחרים, כדי שיגורו איתם ועם ירין. ואז קרתה התאונה, חודשיים לפני מועד הגיוס שלי. ביקשתי לשרת קרוב לבית כדי להיות קרובה להוריי, שלא יהיו לבד. אבל אני לא כאן כל הזמן".

כחודש וחצי אחרי האסון, כשהם עדיין שרויים באבל כבד, חבר אמר ליורם שהם יכולים להביא לעולם ילד בפונדקאות בחו"ל. "שמעתי על התהליך קודם", אומר יורם, "זה ישב לי במחשבות אי שם. אבל כשהוא דיבר איתי על זה, פתאום רציתי לשמוע יותר. להבין יותר. ממש רציתי עוד ילד".

הראשונה שאותה שיתף ברעיון לא היתה אשתו, אלא דווקא הבת סתיו. "זה נשמע לה לא מציאותי, אבל היא תמכה. חשבנו איך ומתי יהיה הזמן הנכון להעלות את זה בפני אפרת.

"אני העליתי את זה בפעם הראשונה ככה סתם, כשנסענו יחד ברכב. היא הופתעה. התלבטה. אחר כך העליתי את זה שוב, ושוב, וגם סתיו דיברה איתה על הרעיון. עד שבאחד הימים, אפרת אמרה שנלך על זה.

"כל כך שמחנו. התחבקנו, התנשקנו, יצאנו לדרך יחד. מבחינתי, היא יצאה גדולה בסיפור הזה, בכך שהלכה איתי".

אפרת מחייכת. "סתיו היתה יד ימינו של יורם בסיפור הזה. אני מאוד חששתי בהתחלה, הרגשתי שאני בוגדת באביב כשאני חושבת להביא עוד ילד. חששתי שאני עייפה, שאני מבוגרת מכדי להתחיל את הכל מחדש. הייתי אז בת 45, זה לא הסתדר לי. אבל אחרי שחשבתי על זה, אמרתי ליורם שאני רוצה". 

"אני תמיד מדברת איתה, מבקשת ממנה שתשמור עלינו, על כולם". אביב עם הרכב שקיבלה במתנה

הם נעזרו בעירית אורן גונדרס מעמותת "אור למשפחות", חברה קרובה של המשפחה, שנותנת תמיכה וליווי להורים שכולים. "מההיכרות איתה, ידענו שהיא מצליחה להחזיר משפחות שכולות לחיים, במיוחד עם הרעיון של הבאת ילד נוסף לעולם, הבאת עוד חיים למשפחה שאיבדה את הכל".

עירית הפנתה אותם לפרופ' שלמה משיח, מומחה בתחום הפוריות. בהמלצתו, הם הגיעו ל"מנור מדיק", שירותי פונדקאות בחו"ל ותרומת ביציות על ידי צוות רופאים ישראלי. 

השתמשו בביציות של אפרת, שהוקפאו שנים לפני כן, עברו על רשימת פונדקאיות גאורגיות, ובחרו את ננה, בחורה צעירה שכבר עברה היריון ולידה.

ננה הרתה במהירות. אף שבני הזוג לא היו איתה בקשר אישי, הם קיבלו מהחברה עדכונים שוטפים על מצבה ועל מצבו של העובר - משקלו, ההתפתחות שלו, צילומי אולטרה־סאונד. את הבדיקות לאם ולעובר ערכו רופאים מהארץ, שנסעו במיוחד לגאורגיה. 

בחודש השלישי הראתה בדיקת האולטרה־סאונד שמדובר בבן. "אני ממש רציתי שתהיה לי אחות", אומרת סתיו. "אני לא יכולה להגיד שהתאכזבתי, כי זה משמח, אבל רציתי אחות. לאמא היתה הקלה, כי היא פחדה שיהיה לה קשה יותר. ואז ראינו שזה בן, אח דמיוני, וזה היה מרגש". 

"איגור", קראו בני המשפחה לילד הדמיוני כשהיה בבטן הפונדקאית. עובר של אפרת ויורם, שגדל ברחם אחר, במדינה אחרת, לפני שיחזור הביתה למשפחה אוהבת. עד החודש השישי הם ראו אותו רק בתמונות. 

"בחודש השישי של ההיריון נסענו לגאורגיה להשתתף בסקירת המערכות המתקדמת", אומר יורם בהתרגשות. "נסיעה קצרה, מחמישי בלילה עד שבת בצהריים. שם פגשנו את ננה לראשונה, זה היה מאוד מרגש גם בשבילה. 

"הבדיקה נערכה בבית החולים בשבת בבוקר. רק אחריה קיבלנו הרגשה הרבה יותר מוחשית של ההיריון. כשזו לא אשתך שבהיריון, אתה מרגיש קצת מרוחק. ופתאום הכל היה מוחשי יותר. אתה רואה את הבטן, רואה את הילד שלך באולטרה־סאונד, וזה כבר לא רחוק ממך. אז אתה קולט שזה שלך".

אפרת: "בפונדקאות, את צריכה לקנות מראש את כל הציוד ולהביא אותו איתך לחו"ל - עגלה, בגדים מכובסים, חיתולים. בהתחלה היה לי מאוד קשה לחשוב על זה שצריך להיכנס לחנות של תינוקות. אבל התחלתי להסתובב קצת בין חנויות, לבד, ראיתי דברים יפים, וקניתי. זה הכניס אותי להתרגשות לקראת הלידה".

• • •

תאריך הלידה המיועד היה 17 במאי. יומיים לפני כן נחתו אפרת ויורם בטביליסי, מצוידים בכל מה שדרוש לתינוק חדש: ביגוד ראשוני שאפרת כיבסה מבעוד מועד, שמיכות, בקבוקים נקיים, וגם מזוודה נוספת, לשהות של אפרת בגאורגיה לצד התינוק, למשך כחודש אחרי הלידה. 

ב־17 במאי נחתו בגאורגיה גם סתיו וירין והצטרפו להוריהם. בשעות אחר הצהריים הם הגיעו לבית החולים. אפרת הצטרפה לאם הפונדקאית, לבושה בחלוק צהוב של חדר הלידה. יורם, סתיו וירין המתינו בחוץ. הם חיכו שם חמש שעות, עד שב־10 בערב יצא רוי הקטן אל אוויר העולם. הוא הונח לרגע על ננה, זו שילדה אותו, והועבר לידיה של אפרת, אמו הביולוגית. 

"כשהניחו אותו בידיים שלי בכיתי בלי הפסקה", נזכרת אפרת. "דמעות של כאב מעורבבות בדמעות של התרגשות, בכי לא עצור שבא מהבטן ומהלב, סערה של רגשות.

"זו היתה חוויה מטלטלת מאוד. קודם כל, היו לי מחשבות על אביב. היא כל הזמן במחשבות שלי, אבל בחדר הלידה זה עלה יותר, כי הלידה ארכה כמה שעות. אני לא יודעת אם היא שומעת אותי או לא, אבל אני תמיד מדברת איתה, מבקשת ממנה שתשמור עלינו, על כולם. אז גם שם ביקשתי ממנה שהיא תעזור, שהלידה תעבור בקלות, ושהילד יהיה בריא.

"כאב לי על הפונדקאית, כי ראיתי שהלידה קשה לה. חשבתי מה יקרה עם התינוק. ואז הוא נולד ומביאים לי אותו, ולא יכולתי לעצור את הדמעות".

"למרות שלא פשוט לחזור ככה לאחור, הוא שווה את זה". אפרת עם רוי // צילום: אפרת אשל

מאוחר יותר היא תאמר, כמעט בלחישה, שכעסה כשאמרו לה אחרי הלידה שזה היה בכי של אושר. "אף אחד לא יכול להבין שאלה דמעות מעורבבות. כי אצלי, השמחה לעולם לא תהיה שמחה שלמה. החיים אף פעם לא יהיו מושלמים ושמחים בלי אביב. 

"יש רגעים קטנים של שמחה, ברור, מסתיו, מירין, מרוי, זו המשפחה שאנחנו חיים למענה וקמים למענה כל בוקר. אבל הכאב על אביב לא עובר, רק מתחזק. והדמעות האלו שהיו לי בחדר הלידה היו של שמחה ושל כאב יחד". 

רגע אחרי שקיבלה אותו לזרועותיה, מיהרה אפרת לקרב את התינוק אל חלון הזכוכית. יורם פרץ בבכי.

"באותו רגע לא ראיתי משהו אחר חוץ מאביב", הוא מתאר. "אחר כך דיברתי עם אנשים בטלפון והם שאלו אותי איך התינוק נראה, ולא ידעתי להגיד. חשבתי רק על אביב".

• • •

גם סתיו היתה בסערת רגשות. "לא הצלחתי להבין איך אביב לא פה ברגע הזה. חשבתי איך היא היתה מגיבה, היא בטח היתה שמחה וגאה בנו שעשינו את זה. והיא היתה שמחה שנולד לה אח, וזה עצוב שהיא לא תפגוש אותו..." היא לא משלימה את המשפט.

מייד אחרי הלידה כתבה סתיו פוסט בפייסבוק: "הגיע הזמן לקצת שמח, לקצת טוב, פוסט עם דמעות של אושר והתרגשות עילאית. נגד כל כך הרבה דברים, נגד ההיגיון, נגד ההיגיון שזה אפשרי, שהשמחה יכולה לחזור למשפחה שלי, לקצת אושר וחיוך, לחיים חדשים בבית, צחוק ובכי של תינוק. כל כך הרבה רגשות מעורבים. שמחה ועצב. 

"אז אחותי, מזל טוב, יש לך אח קטן. תמיד רצינו עוד אח, אבל העולם אכזר, ורוי לא יזכה להכיר אותך. אבל אני מבטיחה לך שהוא יכיר אותך ויידע עלייך הכל, שהוא ינציח אותך ויגדל עם סיפורים עלייך, על האחות המדהימה שהיתה לו".

אפרת אוהבת לשמוע את סתיו מדברת על אביב. גם החיבור של בתה הבכורה לבן הזקונים מרגש אותה. היא אומרת שהמילים שכתבה סתיו מבטאות בדיוק את רגשותיה שלה.

במשך חמישה ימים נשארו אפרת ורוי בבית החולים, כשבני המשפחה באים והולכים. ננה, הפונדקאית, נשארה בבית החולים כשלושה ימים ואפרת הקפידה שגם היא תראה את התינוק, תלטף אותו. 

אחר כך יצאו אפרת ורוי לחייהם החדשים. הם נשארו בגאורגיה במשך חודש, בדירה בבניין ששוכרת חברת מנור מדיק לזוגות שעוברים פונדקאות. יורם וסתיו באו לבקר בכל סוף שבוע. ירין, שהיה שקוע בבחינות הבגרות, נשאר בבית ודיבר עם אמו בטלפון.

"פתאום את קולטת כמה זה טוב שאת יכולה להיות שם עוד חודש עם התינוק, עד שמסדרים את כל הביורוקרטיה של הדרכון ומשרד הפנים", אומרת אפרת. "פעם בשבוע באה רופאת ילדים שבודקת את הילד, ויש אם בית שעוזרת במטלות הבית. הדירה מאובזרת לחלוטין, יש אפילו תחליף חלב אם חסר לך, ואת יכולה להתפנות רק לטיפול בתינוק. השכנים שלך הם כאלה שעברו את אותו התהליך, אז יש לך עם מי לחלוק את החוויה".

הסערה האחרונה סביב נושא הפונדקאות טורדת את מנוחתם. "יש אנשים שאומרים כל הזמן שפונדקאות זה ניצול", אומר יורם. "אני מאמין שכולם נהנים מהמצב הזה. זה לא רק הערך הרגשי של הנתינה. הפונדקאיות מקבלות הרבה מאוד כסף, סכומים שמשדרגים את איכות החיים שלהן בצורה מטורפת. אין ספק שאני קיבלתי משהו בעל ערך הרבה יותר גבוה, כי אי אפשר למדוד נפש בכסף. אבל הן יכולות לקנות בכסף הזה חצי דירה, זה מצב שבו כולם מנצחים". 

• • •

את ברית המילה לרוי הם חגגו עם שובם לישראל, בנוכחות עשרות חברים ומכרים. אחר כך ארגנו מחדש את הבית. ארגנו לסתיו חדר חדש במרתף, העבירו את ירין אל חדרה הקודם של סתיו, שבקומה השנייה, ונתנו לרוי את החדר הקודם של ירין. חדרה של אביב, שהיה ונשאר לבן כמו שאהבה, הוא גם היום החדר שלה.

ועכשיו הם כאן, בגינת הבית בשכונת ארנונה בירושלים, שממנה נשקף נוף מרהיב להרים. במרכז הסלון עריסה קטנה, בכניסה לבית עגלה. אפרת מניחה את רוי בחיקה בטבעיות, כאילו לא חלפו 18 שנה מאז הפעם האחרונה שבה עשתה זאת. מקרבת את הבקבוק אל פיו, והוא גומע את תחליף החלב בתנועות עדינות. אחר כך היא עוטפת אותו שוב בשמיכה, מכסה את ראשו ולוחשת לו מילים של אהבה. 

"זה עדיין הזוי מבחינתי", היא אומרת. "קשה לי להבין שהיום, בגילי, אני אמא לתינוק, שנולד בהפרש של 18 שנה מהתינוק האחרון בבית. אבל אני כאן, ולמרות שזה לא פשוט לחזור ככה לאחור, הוא שווה את זה".

"הגיל פה הוא לא פקטור", ממשיך יורם. "אני חושב שהיום, בגילנו, אנחנו הורים טובים יותר. יש לנו יותר סבלנות, יותר ערנות, ובאופן כללי, תינוק עושה אותך צעיר יותר. להסתובב עם עגלה, לשחק איתו, לשמוע אותו מגרגר ומקשקש - זה עושה אותך צעיר יותר".

סתיו הבטיחה אחרי האסון שתקיים את המשפט שהכי אפיין את אביב, "אם אתה חי אז לפחות תחיה". היא היתה אז לפני סיום לימודי הנהיגה, ולמרות החששות, עברה טסט. היום היא נוהגת בעצמה ברכב משלה. את השירות הצבאי עשתה בפיקוד מרכז, קרוב לבית, וכיום היא עובדת בחנות בגדים, חוסכת כסף לטיול גדול בדרום אמריקה, "כדי לחיות את החיים". עכשיו, כשהיא יודעת שיש בבית נקודת אור, היא גם מרגישה שלמה יותר לעשות קצת בשביל עצמה. 

החברים הקרובים של אביב מכיתה י"ב שומרים על קשר עם המשפחה. באים לארוחות שבת, יושבים כמה שעות, מדברים, מבלים. יורם ואפרת ליוו אותם כשהתגייסו, היו בטקסי ההשבעה, וגם בנקודות חשובות בחייהם בשנים האחרונות. "אביב ידעה לבחור את החברים שלה", אומרת אפרת, ויורם מספר ש"החברים שלה היו בין הראשונים שידעו שאנחנו הולכים להביא עוד ילד. הם מאוד שמחו".

גם עם המשפחות של סימור וטליה נשמר קשר. "זה חוט מקשר שאף אחד אחר לא יכול להבין אותו", אומרת אפרת. "אולי לא צריך להבין אותו".

 טליה כהן ז"ל

סימור נחום ז"ל

• • •

החשיפה לא קלה להם. הנבירה ברגשותיהם, הדיבורים על אביב, היכולת לשמוח כששום דבר כבר לא יהיה שלם כמו פעם.

"אנשים רואים אותי עם עגלה וחושבים שנולד תינוק, וזהו, הכל חזר לשגרה, הכל חדש־חדש־חדש", אומרת אפרת. "ובתוכי אני כל כך כועסת. רוצה להגיד להם - מה זה הכל חדש? נכון, יש לי תינוק שאי אפשר לא להתאהב בו ולאהוב אותו. אבל במקביל יש מועקה, ועצב, וכאב, שילוו אותנו תמיד, עד הסוף. כמו הקעקוע שלי, כל יום שעובר הוא נצח בלעדיה".

"הכאב תמיד נשאר", ממשיך יורם. "הוא לא ייעלם. אבל אנחנו החלטנו לבחור בחיים, ואנחנו לא רואים דרך אחרת אלא לבחור בחיים. אני מכיר אנשים שמוכרים יצירות, שירים, ציורים. כאן עושים ילדים.

"יש אנשים שמוכרים יצירות, שירים, ציורים. כאן עושים ילדים". משפחת נחמיאס // צילום: אפרת אשל

"אני רוצה שאנשים אחרים, שאולי נמצאים עכשיו בסיטואציה שבה אנחנו היינו לפני שנתיים ותשעה חודשים, שאיבדו ילד וחושבים להביא לעולם עוד ילד, יידעו שזה שווה את הכל. שאין בכלל ספק שתינוק כזה מכניס חיים לבית. מכניס אור.

"אני חושב שגם היום אני עדיין לא באמת מעכל את זה שאביב לא כאן. אולי גם סתיו לא מעכלת. אבל מבחינתנו, הדרך לבחור בחיים היא להביא את הילד הזה, שמביא את האור לכל הבית.

"היינו בתחתית־בתחתית, לא חיינו", ממשיכה אפרת, "היום אנחנו מצליחים מעט להרים את הראש מעל המים. עובדים בשני מישורים, כאב ושמחה. הכאב תמיד יישאר באותן עוצמות ואפילו יתגבר עם השנים. אבל כשאת קמה בבוקר ורואה את החיוך של הילד, את החיתולים, את הצחוק, וגם את הבכי, זה מחמם את הלב. לא משכיח. לא בא במקום. פשוט יש משהו במקביל לכאב, שנותן תקווה ואושר. וזה מה שהילד הזה הביא איתו לבית הזה. את התקווה". √

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו