הסייעות יוצאות למאבק: "התנאים מבישים"

הסייעות מפסיקות לשתוק: כ־45 אלף סייעות הפועלות במערכת החינוך הן אלה שנמצאות עם ילדי הגן מרבית שעות היום, דואגות לשילוב ילדים עם בעיות למידה בכיתה רגילה ועומדות על המשמר שילדים אלרגייםלא יאכלו מאכל אסור מחשש לחייהם. אלא שאף אחד לא דואג להן, וכעת הן מנסות להתאגד כדי להילחם על זכויותיהן, שכרן והיחס אליהן.

מי שמובילות את המאבק הן ליאת כהן וחוה חפצדי, סייעות מירושלים. "כולם כבר מבינים שהסייעות הן חלק בלתי נפרד מהצוות החינוכי וממערכת החינוך", מדגישה ליאת, שעובדת תשע שנים כסייעת בגן ילדים בחינוך המיוחד, "אנו קוראות לכל בעלי התפקידים אשר נרדמו במשמרתם, להתעורר. הגיע הזמן שתשנו את השקפתכם המעוותת ותכירו בכך שסייעת זה מקצוע חינוכי לכל דבר. יותר משנתיים דרישותינו נמצאות על שולחן ועדת החינוך של הכנסת, ודבר לא מתקדם".

"שחיקה, עייפות וזלזול"

לרוב מועסקות הסייעות על ידי הרשויות המקומיות, ובתפקידים שהן ממלאות אפשר למצוא סייעות בגן ילדים, סייעות רפואיות, משלבות, סייעות פדגוגיות וטיפוליות בחינוך המיוחד, סייעות כיתתיות וכדומה. בניגוד למורים ולאחיות, הסייעות אינן מאוגדות, כך שלמעשה קל יותר לפגוע בזכויותיהן. חוה חפצדי, העובדת 13 שנים כסייעת בעיריית ירושלים, מספרת: "בימים אלו אנו מתארגנות להפגנת ענק של סייעות מכל רחבי הארץ ביום שני מול קריית הממשלה בתל אביב. אנו קוראות לכולכן להגיע ולהפגין".

המטרה העיקרית של מארגנות המחאה היא שיהיה להן גוף מקצועי כדי ליצור אחידות. רוב הסייעות לא עברו תהליך הכשרה ולא נדרשת הסמכה כדי לעסוק במקצוע, אך כעת הסייעות רוצות שיכירו בהן כעובדות חינוך ואף יפתחו להן מסלולי הכשרה מתאימים.

סיגל אבישי, העובדת זה 12 שנים כסייעת צמודה במערכת החינוך בכוכב יאיר, מתארת את מצבן של עמיתותיה: "אנחנו חלק מהצוות החינוכי בגנים ובביה"ס, אך מקבלות שכר נמוך מאוד ומביש. אנחנו מחויבות לעבוד בפגרות, כשהרבה פעמים העבודה היא חלק ממילוי חורים לרשות ולא קשורה לעבודה חינוכית. ההסכמים שנחתמו עבורנו מגוחכים, ואין אחידות בין הרשויות. לעולם לא נקבל קביעות, בטענה שאנחנו עובדות רק כשהילד נמצא במערכת, למרות שמספר הילדים המשולבים הולך וגדל. חשוב מאוד לציין שבכל שלב יכולה סייעת, מכל סוג שהוא, למצוא את עצמה מסיבות שונות עוברת לעבוד כסייעת מסוג אחר".

המטרה - ייסוד של גוף מקצועי. סיגל אבישי ושרית גולדנברג // צילום: יהושע יוסף

שרית גולדנברג, סייעת בגן ילדים בבת ים כבר 20 שנה, מוסיפה לתאר את הקשיים: "יש שחיקה גדולה, עייפות והרגשת זלזול. אני חושבת שגם לנו מגיעה שנת שבתון. אנחנו עייפות נפשית וצריכות למלא מצברים. עם הזמן הדרישות של התפקיד רק עולות ועולות. אני מכינה אוכל, מנקה, יושבת במפגשים ועושה ימי הולדת. אני כמו גננת לכל דבר, ואין לזה תגמול".

על היחס לסייעות היא מספרת: "יש גננות שחושבות שיש להן תעודת הוראה ומרגישות מלכות ושמגיע להן הכל על חשבוננו. מעבירים אותנו ממקום למקום בלי להתחשב, להתייעץ או לשאול. סייעת אחת יכולה לנהל עשרה גנים בלי גננת, אבל גננת אחת לא יכולה לנהל אפילו גן אחד בלי סייעת".

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!