חוזר למשחק

הרבה לפני שמערכת הבחירות בארה"ב הסתיימה, כבר היה ברור שאחד הכוכבים הבלתי מעורערים שלה - לא בהכרח במובן החיובי - הוא קלינט איסטווד. על פי כל המדדים החברתיים, ובראשם גוגל, פייסבוק, טוויטר, יו-טיוב, כמעט 2 מיליון עוקבים בדף הפייסבוק המקצועי שלו (מתוכם כרבע מיליון שהצטרפו לאחרונה) ושפע המונולוגים של מגישי תוכניות הלייט-נייט, היה אפשר לחשוב שאיסטווד עצמו מועמד לתפקיד הנשיא. הוא הפך לשיחת היום בסוף אוגוסט כשעלה, כרפובליקני ותיק ונלהב, לבימת הוועידה הרפובליקנית בפלורידה ובמשך 12 דקות ארוכות, עמוסות הפוגות הזויות, ניהל מעין דיאלוג סרקסטי עם כיסא ריק, שסימל את הנשיא אובאמה.

"האם אתה מקיים הבטחות? אפילו אנשים במפלגה שלך מאוכזבים ממך", הטיח איסטווד בכיסא הריק בקולו הצרוד, שהפך לסמלו המסחרי ונחלש בשנים האחרונות. לקול תשואות הקהל הוא תקף את אובאמה על הכלכלה הכושלת, בזבוז כספי הציבור ואי החזרת החיילים מאפגניסטן. ההפוגות הארוכות מדי, הגמגומים, הגירוד בפדחת ושיער השיבה המדובלל של איסטווד, שחגג במאי האחרון 82 שנים של גבריות מסוקסת, גררו לא מעט חיצי לעג וביקורת קשה.

אבל איסטווד, קאובוי קרבות ותיק, מהאייקונים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע האמריקני, זוכה חמישה פרסי אוסקר (שניים כבמאי, שניים כמפיק ופרס הוקרה אחד), לא נבהל מהמהומה שיצר. "לא ממש מעניינות אותי התגובות שגרר הנאום שלי", אמר לפני כמה ימים לאלן דג'נרס תוך כדי שהוא מניח זוג רגליים ארוכות על שולחן תוכנית האירוח שלה, "הדמוקרטים שראו אותי חשבו שהפכתי לסנילי, והרפובליקנים שראו אותי כבר יודעים שאני סנילי. ואני בסך הכל ניסיתי ליהנות".

מאז "תקרית הכיסא" (שגררה גם פתיחת פרופיל טוויטר לכיסא הריק של אובאמה וצונאמי של תמונות ספות ביתיות ריקות שעלו לרשת האינסטגרם), איסטווד הפך למרואיין פופולרי מתמיד. לצד קצב הדיבור האיטי שלו, הוא מפגין שפע של חוש הומור עצמי והמון פטריוטיזם, שמזכיר לאומה האמריקנית למה היא כל כך אוהבת לאהוב את האיש.

"היום הפוליטיקאים קוראים את הטקסטים שלהם מטלפרומפטר, ואני לא מסתדר עם זה כל כך טוב", הסביר איסטווד את האלתור ההוא במסגרת מהדורת החדשות של רשת ABC. "חוץ מזה שהמשקפיים שלי בכלל לא היו איתי באותו ערב, כך שלא יכולתי גם לקרוא מתוך דפים. וכך, כשהייתי מאחורי הקלעים ועמדתי לעלות לבמה, עלה לי הרעיון לעשות משהו קצת אחר. ביקשתי מהצוות שהיה שם שיעלו לבמה כיסא. הם שאלו אותי אם אני רוצה לשבת עליו, ואמרתי שלא".

זה היה עד כדי כך ספונטני-

"לגמרי. הרי בתור מי שתומך ברומני והשתתף בקמפיין שלו, ידעתי בדיוק מה דעתי על רומני, כך שלא הייתי צריך להכין לעצמי נאום. פתאום עלה לי רעיון להשתעשע קצת".

היו לכך כל מיני תגובות, טובות יותר וטובות פחות.

"זה בסדר גמור. העיקר שאנשים נהנו".

אובאמה אמר אחר כך שהוא עדיין מעריץ אותך.

"נו, זאת כבר לגמרי בעיה של יכולת השיפוט שלו. אגב, הוא נראה לי אדם מלא קסם, למרות שאני חייב לציין שהוא המתיחה הכי גדולה שעשו לאנשים בארה"ב".

מערכת הבחירות הנוכחית היא לא הראשונה שבה לוקח איסטווד חלק פעיל. הוא עשה זאת לאורך העשורים האחרונים. "הפעם הראשונה שהחלטתי לקחת צד ולתמוך במועמד לנשיאות היתה אחרי שעשיתי את ה-100 אלף דולר הראשונים שלי בחיים", הוא סיפר בעבר. "כשנאלצתי להיפרד מכל כך הרבה כסף לטובת מסים, התחלתי לשאול את עצמי שאלות של איך ולמה. כמי שגדל בתקופה אחרת וראה את ההורים שלו נאבקים כלכלית כדי לקנות חתיכת בשר לילדים, אני מאוד רגיש לחוסר צדק ולעוולות חברתיות. יש שחקנים שמנצלים את הפרסום שלהם כדי להפוך לעוד יותר מפורסמים, ואני החלטתי לנצל את הפרסום כדי להפוך את אמריקה למקום שפוי יותר".

"רציתי להיות מנהל מפעל"

איסטווד, השמעון פרס של הוליווד, נהנה בשני העשורים האחרונים מאהבה עצומה מצד חברי האקדמיה לקולנוע. באופן כמעט קבוע הם בוחרים בו, בסרטיו ובצוות שחקניו להיות מועמדים לפסלון המוזהב. יש הטוענים שהאהדה אליו עיוורת ומוגזמת ונובעת, בין השאר, מהעובדה שבגיל שבו פורשים בהוליווד לחיים של מסעדות יוקרה וספא בבוורלי הילס, הוא עדיין מתעקש להשכים קום ולצלם עוד סרט. סרטו מלפני ארבע שנים, "גראן טורינו", שאותו ביים והפיק והיה האחרון שבו שיחק, הניב רווחים מכובדים של יותר מ-100 מיליון דולר - הצלחה חסרת תקדים יחסית להשקעה בסרט האינטימי שצולם במספר קטן של לוקיישנים וכלל בעיקר שחקנים אנונימיים. הסרט המרגש, המספר על אדם קשיש ומריר המתגורר בשכונה אמריקנית שהפכה למעוז מהגרים, היה לסרט הכי רווחי בקריירה של איסטווד.

הוא נולד בסן פרנסיסקו ב-1930, תקופת המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב. במשך ילדותו ונעוריו נדד עם משפחתו ברחבי היבשת במטרה למצוא פרנסה ראויה, ולבסוף החליט ללמוד מינהל עסקים
ב"אל.איי קולג'". "כמי שגדל בבית צנוע ועני הבנתי את חשיבות עשיית הכסף", סיפר לימים. "תיכננתי להיות מנהל של איזה מפעל ולאגור מזומנים. לא רציתי לסבול שוב ממחסור".

עד מהרה הופנה בשל חזותו המסוקסת, וגם בשל סקרנותו, לחוג משחק חובבני בקולג', ומשם הדרך אל קריירת המשחק היתה קצרה. בדרך להופעת הבכורה הטלוויזיונית המשמעותית שלו בסידרה "Rawhide" (ב-1959) הוא הספיק לככב בסרטים כושלים בתפקידים מזעריים - החל מתפקידי ביט (שורה אחת) לכאלה שכללו סצנות בודדות. אחד מעוזרי ההפקה באולפני יוניברסל האגדיים הבחין בכריזמה הגברית של איסטווד והמליץ עליו למלהקים של סידרת הטלוויזיה החדשה, שהיתה בתהליכי הפקה ראשוניים. איסטווד בן ה-29 עבר סידרת אודישנים, והתקבל.

הסידרה שרדה במשך שבע שנים. "אני הייתי אחד השחקנים היותר ותיקים על הסט, אולי בגלל שאני אדם מאוד נאמן למי שפותח לי דלתות, ואולי משום שאנשים פשוט פחדו להישאר בתוכנית יותר מעונה אחת מחשש שזה יקבע אותם ויסגור להם דלתות", סיפר השחקן בראיון בעבר. "אני אדם שאוהב ללמוד ולהתבונן, וראיתי בסידרה את בית הספר שלי למשחק. כל יום הייתי צריך להתמודד עם עוד סצנות ועוד שחקנים ועוד מצבים. מה יותר טוב מזה-"

אחר כך הגיעו סרטי המערבונים, ובראשם "בעבור חופן דולרים" (1964), "הטוב, הרע והמכוער" (1966) הנפלא, שבו גילם את "הטוב", ו"הארי המזוהם" (1971), סרט הקאלט שהוליד ארבעה סרטי המשך והפך את איסטווד לפנים המזוהות ביותר עם המילה קאובוי - ובו בזמן מיתג אותו כגבר חטוב בעל הבעת פנים אחת וקול נמוך שמשכפל את עצמו שוב ושוב, כולל משפטים מיתולוגיים שנכנסו לקלאסיקה של הקולנוע כגון "בוא, תעשה לי את היום" ("Come on, make my day").

הבחירה של איסטווד לארוז מזוודות ולנסוע במהלך שנות ה-60 לאיטליה, להצטלם שם למערבונים נטולי תקציב ("מערבוני ספגטי"), הפכה אותו לסוג של קוריוז קולנועי מבחינת המבקרים. גם הניסיון שלו לפרוץ את גבולות הז'אנר בהמשך הדרך ולהמציא את עצמו מחדש בקומדיות לא מוצלחות - נכשל. גם ניסיונותיו כזמר וכמוסיקאי נתפסו כחביבים, אך לא הותירו רושם משמעותי על הקהל ועל המבקרים. חלק מלחניו ומשיריו, אגב, שולבו בסרטיו.

רק בשנים מאוחרות יותר זכו הסרטים הראשונים ההם להערכה מחודשת, ואף הפכו להיות ציוני דרך בהתפתחות של הקולנוע. "אני חושב שאנשים מיהרו לשפוט את הדמויות שגילמתי, למשל את הארי המזוהם, שעם כל הכבוד להארי פוטר היה ההארי הראשון בהוליווד", אמר בראיון טלוויזיוני ביום הולדתו ה-80. "בסרטים המוקדמים שלי היו לא פחות דרמה וחומר למחשבה מהסרטים שאני עושה היום, אבל אנשים היו עסוקים בלשפוט את הסרטים במקום ליהנות מהם. התבונה לגביהם הגיעה באיחור. בתור מי שהיה על הסט ושוחח עם הבמאים והתסריטאים, אני יכול להעיד שתמיד היה דיון על המוסר של הדמויות, חיפוש אחרי העומק, וגם רצון לצייר את ההיסטוריה של המדינה שלנו".

הצומת הראשון שבו הצליח איסטווד לשנות את התפיסה כלפיו היה ב-1972, כשביים את סרטו הראשון "מיסטי", שלימים היה ההשראה לשובר הקופות "חיזור גורלי". איסטווד, שהבין כי עליו להתבגר קולנועית, התחנן בפני מפיקי הסרט שייתנו לו לאחוז גם במושכות הבימוי, והם החליטו להסתכן תמורת הסכמתו לוותר על משכורתו כבמאי. ההימור השתלם לכל הצדדים, ואיסטווד קיבל חותמת הכשר הוליוודית. בנוסף, החל לבחור בקפידה יתרה את תפקידיו, שכמעט לכולם היה קו משותף: דמויות שמחפשות צדק ומוסר, פועלות לבד מול מערכת החוק ופטריוטיות.

את חותמת האיכות המוזהבת הראשונה קיבל ב-1992, כשזכה באוסקר כבמאי (אחרי 15 סרטים שביים) על "בלתי נסלח" - הסרט שהחזיר לרגע את עידן המערבונים הדועך אל מסך הקולנוע, אבל מזווית בוגרת יותר. הבחירות שלו כבמאי הפכו יותר ויותר מדויקות, וכמעט כל סרט שהוציא היה מועמד לאוסקר בקטגוריה זו או אחרת. הפרסים שגרף, ובהם פרסי גלובוס הזהב ופרס ההוקרה בפסטיבל קאן - הובילו את מיטב התסריטאים לחזר אחריו והולידו סרטים מופתיים כגון "מיסטיק ריבר" (2003) עם שון פן וטים רובינס, "מיליון דולר בייבי" (2004) עם הילארי סוונק ומורגן פרימן, "ההחלפה" (2008) עם אנג'לינה ג'ולי ו"ג'יי אדגר" (2011) עם לאונרדו דיקפריו.

בשנות ה-80 איסטווד הלך לאיבוד מבחינה מקצועית. הוא אף כיהן שנתיים כראש עיריית כרמל, עיר החוף הקטנה מצפון ללוס אנג'לס, שבה הוא מתגורר. על הדרך שהובילה אותו לתפקיד סיפר: "יום אחד ישבתי עם כמה שכנים לכוס בירה ודיברנו על עתיד העיר הקטנה והמנומנמת שלנו. אמרנו שאנחנו חייבים שמישהו יעיר אותה. שאלנו את עצמנו מי יעשה את זה, ואז מישהו אמר לי: 'קלינט, אולי תתמודד אתה? אתה יכול להכניס לפה קצת שינוי'. צחקתי. איכשהו, בלי להתכוון לכך, נגררתי לדבר הזה. לא חשבתי שזה יהפוך למשהו רציני, אבל מהר מאוד זה יצא משליטה. לפחות אני יכול לומר שזה היה מהנה. אני חושב שהניסיון שלי כקאובוי סייע לי להשליט סדר גם בעירייה".

"לא אכריז יותר על פרישה"

עכשיו הוא שוב חוזר למרכז העניינים, ולא רק בהקשר הפוליטי: בסרטו החדש "בחזרה למשחק" ("Trouble with the Curve") הוא מופיע רק כשחקן, אחרי שכבר הכריז בעבר פעמיים על פרישה ממשחק. "אני מבטיח לא להכריז יותר על פרישה", הוא צחק על השטיח האדום בהקרנת הבכורה של הסרט שנערכה בלוס אנג'לס. מדובר בדרמת ספורט המגוללת את סיפורו של גאס (איסטווד), צייד כישרונות קשיש שאחראי לכמה מהכוכבים הגדולים בעולם הבייסבול. הראייה של גאס מידרדרת והוא מתחיל לאבד את יכולת השיפוט שלו. בתו, מיקי (איימי אדמס), מחליטה לעזוב את עבודתה וללוות את אביה במצבו החדש.

איסטווד חזר לעמוד לפני המצלמה בעקבות הלחץ של הבמאי רוברט לורנז, מי ששימש במשך שנים עוזרו, וגם בגלל שביונסה, כוכבת הסרט הבא שאיסטווד תיכנן לביים, נכנסה להריון וגרמה לדחיית הפרויקט למועד לא ידוע. בשבועות האחרונים, מאז תקרית הכיסא, הוא מצא את עצמו מתרוצץ מתוכנית טלוויזיה לשטיח אדום וחוזר חלילה, כדי לקדם את הסרט.

איסטווד כבר מסומן, כמובן, כמועמד לאוסקר, ואולי גם כמה מהשחקנים, כגון ג'ון גודמן, יקבלו מועמדות, הגם שהביקורות להקרנות המוקדמות היו פושרות למדי. ה"ניו יורק טיימס" חורץ הגורלות כתב: "מדובר בסרט קליל ולא מפתיע. אם ראיתם את הסרטים האחרונים של קלינט, אתם כבר יודעים את הסוף - הזקנים הם החכמים שבחבורה". אחרים תהו בקול רם: "מה דחוף לאיסטווד, בגילו, להמשיך להוכיח שהוא מסוגל לביים ולשחק-" והיו גם כאלה שכתבו: "איסטווד, כמו תמיד בשנים האחרונות, נותן הופעה מינימליסטית, צנועה ומדויקת".

איסטווד עצמו לא נבהל מהביקורות. בראיון לאתר TributeMovies סיפר כי "אחרי 19 שנים של עמידה מאחורי המצלמות, ולעיתים גם לפניהן, היה ממש נחמד להיות פנוי רק לשחק. פיניתי את הבמה למי שהיה העוזר שלי, וזה נתן לי זמן ליהנות מהסביבה שבה צילמנו, מהשחקנים ומהטקסטים. את הזמן החופשי שלי בין הטייקים העברתי במשחקי גולף עם ג'סטין טימברלייק, שזאת דרך מעולה לשמור על כושר. בכלל, אפשר לומר שהגעתי לצילומים הרבה יותר רגוע, יכולתי להתחבר עם האנשים הצעירים ולנוח בין הטייקים, מה שלא מתאפשר לך כבמאי. בעיקרון, לא תיכננתי לשוב לשחק אחרי 'גראן טורינו', אבל הצליחו לשכנע אותי עם תסריט טוב".

איך מקבלים הערות בימוי ממי שהיה במשך שנים העוזר שלך-

"האמת היא שמארק היה מספיק רגיש לבוא אלי לפני הסרט ולהתייעץ איתי מראש על כל מיני דברים, כך שבאיזשהו מקום הייתי שותף להחלטות שהתקבלו. חוץ מזה, אנחנו מכירים מספיק שנים כדי להיות קשובים זה לזה ולהניח את האגו בצד".

השחקנים הצעירים שמשחקים איתך מסתכלים עליך בהערצה עיוורת-

"לא יודע. אני לא חושב על זה. אני בעצמי לא מתייחס לעצמי ברצינות גדולה מדי".

"אין לי אפשרות להסתיר"

עדות חיה לכך שאיסטווד לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה אפשר למצוא בערוץ !E, שמשדר את סידרת הריאליטי "בבית של איסטווד". הסידרה אמנם מתמקדת בדינה, אשתו הצעירה ממנו ב-35 שנים, כמנהלת להקת א-קפלה מדרום אפריקה; אך כוללת מעת לעת גם הופעות קצרצרות ונבוכות שלו. איסטווד לא אהב את הרעיון שהמשפחה שלו, ובעיקר בנותיו הצעירות, ייחשפו במסגרת תוכנית ריאליטי, אך השתכנע שהדבר יכול לסייע לקריירה של אשתו והיתנה זאת בכך שהוא לא ייקח חלק אקטיבי בתוכנית.

חייו האישיים, אגב, ריתקו תמיד את הקהל האמריקני והעולמי, הודות לחיי האהבה העשירים שלו. יוחסו לו רומנים עם כוכבניות רבות בהוליווד, ובראשן ברברה סטרייסנד. את אשתו הנוכחית, דינה רואיז (47), לשעבר מגישת חדשות בטלוויזיה, הכיר ב-1993 במסגרת ראיון טלוויזיוני שקיימה עימו. הוא היה אז בזוגיות עם פרנסיס פישר, שילדה את בתם המשותפת פרנצ'סקה, מה שלא מנע ממנו להיפרד ממנה ולהתחתן עם רואיז כעבור שלוש שנים. לשניים, אגב, נולדה בסוף 1996 בת ושמה מורגן. בסך הכל אוחז איסטווד בשבעה ילדים מחמש נשים: קימבר הבכורה (48), המבוגרת בשנה מאשתו הנוכחית; קייל (44), שהולך בדרכי אביו ומלחין מוסיקה לסרטים; אליסון (40), מעצבת בגדים שהיתה בעבר שחקנית ואף הצטלמה בצעירותה ל"פלייבוי"; סקוט (26), שחקן מתחיל; קתרין (24); פרנצ'סקה (19); ומורגן (15).

לאיסטווד אחוזה ענקית בעיירה כרמל, שבה בין היתר אוסף של מכוניות עתיקות ומגרש גולף וכן נכסי נדל"ן רבים. מסוק פרטי מביא אותו במהירות לפגישות ולצילומים בהוליווד. חברת ההפקות הפרטית של איסטווד שותפה במרבית סרטיו.

למרות תדמיתו המחוספסת, כל השחקנים שעבדו לצד איסטווד או תחת שרביט הבימוי שלו מתארים אדם רגוע, נינוח ומלא חוש הומור (אגב, בניגוד לדמויות שהוא גילם בעבר, הוא אינו מעשן). מריל סטריפ סיפרה שאחרי העבודה עם איסטווד ב"הגשרים של מחוז מדיסון" התקשתה למצוא במשך שנים במאי ופרטנר כל כך רגיש ועדין. "הוא הבמאי הכי רגוע בעולם", אמרה, "מעולם לא שמעתי אותו מרים את הקול, מאבד עשתונות או מפגין כוח. יש בו שקט סוחף וכריזמה מהפנטת".

טים רובינס, ששיחק ב"מיסטיק ריבר", סיפר בראיון עם צאת הסרט: "זה הבמאי הכי מחושב שפגשתי. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מהשחקנים ומהצוות, מגיע מוכן ומסתפק בטייק אחד או שניים. יום צילומים אצלו מתחיל בתשע בבוקר ולא בחמש בבוקר, ואחרי ארוחת הצהריים כבר הולכים הביתה. זאת חוויה יוצאת דופן ומרעננת עבור שחקנים שרגילים לעבוד בתנאי טירוף".

"אני באמת משתדל להיות רגוע על הסט, וזה לא משנה אם אני מביים או רק משחק", אמר השבוע איסטווד למגזין "Today". "את הרוגע והשלווה גיבשתי עוד בימי המערבונים, כשעבדנו עם שיירות סוסים והיינו חייבים להיות בשקט כדי לא להלחיץ אותם. אני זוכר שבמקום לצעוק 'אקשן', הייתי לוחש 'כשכולם מוכנים אפשר להתחיל', וכשסיימנו הייתי אומר: 'תודה רבה, יש לנו את זה', במקום 'קאט'. לא שרציתי להיות נחמד, סתם ניסיתי לא להפחיד את הסוסים. איכשהו, המשפטים האלה השתרשו בי ועד היום אלה המשפטים שאני אומר על הסט".

מה גורם לך להמשיך לשחק אחרי כל כך הרבה שנים-

"ככל שזה יישמע קלישאתי, זה חיידק המשחק שחדר לי לדם. אני תמיד נהנה ומתרגש לקבל עוד תסריט או ספר טוב שמרגש אותי ויכול להפוך לסרט. זה גם תענוג גדול לפגוש כישרונות צעירים ומבוגרים, מתחילים ומנוסים, ולראות איך הם משתנים, מתבגרים, משתפרים ומתעצבים. את ג'סטין טימברלייק, למשל, פגשתי בפעם הראשונה לפני הרבה מאוד שנים, כשהוא היה עדיין כוכב פופ בלהקת בנים. עכשיו הוא הפך לגבר מרשים והתפתח מאוד. היה לי עונג גדול לשחק איתו, ובעיקר לבלות איתו בזמן החופשי שלנו. היה לי גם כיף לשחק עם איימי, שיודעת להשליך כדור בייסבול בצורה מרשימה. זו נראית משימה קלה, אבל זו לא. איימי היא כישרון גדול, ואני צופה לה עתיד גדול".

הפכת לשחקן שהפרויקטים שלו, וגם השחקנים שלצידו, מועמדים כמעט תמיד לאוסקר.

"זה נחמד ומחמיא לשמוע, אבל אין פה חוקיות. לא תמיד חובקתי על ידי האקדמיה או על ידי הממסד. זה כנראה הגיל שלי שעושה להם את זה. הם בטח יושבים מול המסך וחושבים לעצמם: הוא פלא עולם בעצם העובדה שהוא בכלל חי".

הנושא המרכזי של הסרט החדש הוא התבגרות, הזדקנות ואיבוד כושר התפקוד. איך אתה מתמודד עם ההזדקנות-

"בוא נגיד את זה ככה: יש גיל מסוים שבו אתה מאושר רק מעצם העובדה שאתה קיים. אני לא יודע מה להוסיף מעבר לזה. צריכים להיות ריאליסטים ומודעים למגבלות הגיל. בסך הכל אני מאושר עם איך שאני מרגיש ומתפקד, וממה שיש לי. במקרה שלי, להבדיל משחקנים אחרים שאני רואה לפעמים בקולנוע או בטלוויזיה, אין לי שום שאיפה לגלם גברים צעירים שנראים טוב. אני השלמתי עם מי שאני ועם מה שאני, ואני נכנס לתפקידים שהולמים את גילי.

"אני מניח שאם הייתי מנסה לשחק משהו אחר זה היה מגוחך. אם הייתי מחליט שאני רוצה לגלם בחור בן 35, ההפקה היתה צריכה להביא את גדולי הרופאים והמומחים כדי להצעיר אותי. פעם שחקנים בני 50 רצו להיראות בני 30, אבל מה שקורה היום בהוליווד נהיה מטורף. שחקנים בני 30 רוצים להיראות בני 18. מהבחינה הזאת אני שמח שהגעתי לגיל שהגעתי, ואין לי כבר אפשרות לחזור אחורה או להסתיר דברים. זה אני, וככה אני נראה. נהניתי כל חיי מהמסע שלי, ואני ממש מקווה שיהיו לי עוד כמה שנים של מסע מהנה".

yuvalab@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו