"מהפך" קראה הכותרת, "ענבל אור חוזרת בתשובה ומקבלת ג'וב מפתיע". לצד הבשורה הופיעו תמונות של הגברת לבושה בשמלות צנועות ומטפחת לראשה. היה קשה לזהות שזו אותה ענבל שרק לפני חודש העלתה לפייסבוק מעין סרטון פורנו עצוב ומטריד בכיכובה, אבל זיהיתי. ריח רע של חארטה עלה מהדבר הזה, אך סקרנותי גברה עלי והקלקתי.
מדובר בקמפיין עבור מעצבת שמלות למגזר הדתי, שבחרה בענבל אור כפרזנטורית לשמלות שלה ופרסמה זאת בגאווה. לפני שאתחיל לצקצק, חשוב לי להודות (כמי שעסקה במקצוע כמה שנים טובות) שקמפיין טוב הוא כזה שמצליח ליצור "באזז" – כלומר, עניין וסקרנות בקרב הקהל. אז כן, אשת התקשורת שבי התרשמה מההברקה של המעצבת או מי מטעמה. הצליח לה.
אבל האישה שבי, היהודייה, הצטמררה מהזילות של הדת, מהבוז לתהליך המשמעותי של החזרה בתשובה, מהלעג ללקוחות ומהשימוש הציני באישה הזו, שהרסה לאנשים את החיים ושבעצמה נמצאת היום במקום כל כך נמוך וחלש.
זה לא חדש שאנשים שהסתבכו עם מערכת אכיפת החוק - אם הם חשודים או אם הם מורשעים - מגלים פתאום את האור. כבר למדנו להתייחס לזה בסקפטיות הנדרשת. אבל להפוך אותם לפרזנטורים של המגזר הדתי, לסלבס חזרה בתשובה, למישהו או מישהי שיכולים לתת דוגמא, זה כבר בעעע. זה להפוך רגע מהותי בחייו של יהודי לבדיחה.
עולם הפרסום מתאים את עצמו לסף הריגוש הגבוה שלנו, ציבור הקונים. הפרזנטורים והפרסומות הולכים ומקצינים כי אחרת כבר אי אפשר לתפוס את תשומת הלב שלנו. אין לי טענות או פתרונות, אבל יש בי תקווה שכאשר נחצה גבול, נוכל להצביע עליו ולסמן אותו מחדש. המפרסמים מחפשים את הדרך לליבנו וכל שעלינו לעשות הוא להראות להם איפה הגבול הזה נמצא.
אני מניחה שיש קונצנזוס על כך שענבל אור לא ראויה להיות פנים של מותג, בטח לא סמל לתשובה. היא דמות טרגית בכל קנה מידה, גם עבור מי שרותח על מעשיה וגם עבור מי שמתמלא רחמים על מצבה. אז אולי, במחשבה שנייה, הקמפיין הזה לא מבריק כל כך - כי מי בכלל תרצה להתהלך בנעליה או בשמלתה?