קשה היה להבין את הסערה הפוליטית שפרצה השבוע בעניין עזה, כאילו מדובר בתגלית מדעית מרעישה: כבר חודשים שכותרות העיתונים מלאות בפרסומים על מגעים בין ישראל לחמאס, שתכליתם היא להשיב את השקט לאזור הדרום.
לאורך כל הזמן הזה היה ברור שחמאס אינו רוצה במערכה, אבל הוא עלול להיגרר אליה אם לא יצליח להביא איזושהי בשורה הומניטרית לתושבי הרצועה. גם ישראל לא רצתה במערכה; זה הוברר עד תום במספיק דיוני קבינט, שבהם ניתנה האפשרות לשנות כיוון. אפשר להתווכח אם זה הגיוני, והאם מדובר בכניעה. תחת המדיניות שהגדירה מפורשות שהאינטרס הישראלי הוא השבת השקט לדרום, העובדה שזה קורה (כנראה) בלי מערכה - כלומר בלי הרוגים ונזק - היא הישג.
אין ביסוס לטענות שחמאס ניצח; המצב בעזה גרוע פי מיליון מאשר בישראל, ויישאר כזה גם מחר עם או בלי עוד שעתיים חשמל. גם אין ביסוס לטענות שחמאס יתחמש עכשיו ויהפוך לאיום אסטרטגי; יכולותיו היו ויישארו מוגבלות, ובוודאי שהן אינן עומדות בשום פרופורציה מול היכולות של צה"ל.
אם יש לחמאס הישג אחד, הוא לא בהסרת המצור על הרצועה אלא דווקא בהפיכתו ללגיטימי. עד כה אבו מאזן היה הריבון הפורמלי גם ברצועה: איתו דיברו, ודרכו פעלו. עכשיו, מודה ישראל - ועימה גם מצרים, האו"ם וכל גורם אחר שמעורב בנושא - שחמאס הוא הכתובת.
כמו בכל דבר, גם בזה יש יתרונות ויש חסרונות. אבו מאזן חלש לא טוב לישראל, וחמאס חזק בוודאי שלא טוב לה. מנגד, הוא הופך לפגיע יותר - מדינית, כלכלית וצבאית. זה רק יעמיק את ההרתעה מולו משום שיהיה לו הרבה יותר מה להפסיד, ובמשתמע - ירחיק את המלחמה הבאה.
שאלה של ניסיון
יאיר גולן לא יהיה הרמטכ"ל הבא. פורמלית זה טרם הוכרע, אבל הסיכוי שזה יקרה אפסי. גולן מבין זאת, ולא מהיום, ולכן יצא כבר לפני כמה חודשים לחופשת שחרור, שמשמעותה - אני בדרך הביתה. אם תרצו אותי, אקרא לדגל ואחזור.
לא בטוח שגולן הוא הרמטכ"ל האידיאלי לצה"ל בעת הזאת. גם לא בטוח שלא. המבחן שאותו מבקש שר הביטחון להחיל - מי יפקד הכי טוב על הצבא במלחמה - הוא בעייתי מאוד. ראשית, כי צה"ל מבצע את הנחיות הדרג המדיני, ותפקודו של הרמטכ"ל ייגזר מטיב ההחלטות שיתקבלו על ידי שר הביטחון והממשלה. שנית, כי אין מעבדה שיכולה להכניס את כל ארבעת המועמדים לניסוי ולהוציא בסוף תוצאה מובהקת. ושלישית, כי תפקודו של הרמטכ"ל בשגרה סבוך פי כמה מאשר בחירום.
ובכל זאת, יש דבר אחד שיכול לתת אינדיקציה על הצפוי בעתיד: ניסיון. מה עשה כל אחד מהמועמדים כך שיגיע לתפקיד הרמטכ"ל מספיק בשל. בהיבט הזה (ולא רק בו), לאלוף אביב כוכבי יתרון מובהק על המתמודדים האחרים. לא רק ניסיונו בשטח - בלבנון כמג"ד ומח"ט מרחבי, ביו"ש כמח"ט סדיר בחומת מגן, בעזה כמפקד אוגדה, בצפון כאלוף פיקוד - אלא גם הרקורד שלו במטה, כראש חטיבת המבצעים, כראש אמ"ן וכסגן רמטכ"ל, שהופך אותו למועמד הטבעי לתפקיד.
גולן הוא השני מבחינת הניסיון. גם חטיבה מרחבית בלבנון (תפקיד שבמהלכו הוא נפצע) וגם חטיבה סדירה, פיקוד על שתי אוגדות (גליל ויו"ש) על שני פיקודים (עורף וצפון) וסגן רמטכ"ל. אחריו ניצן אלון ואייל זמיר, שלשניהם חסר ברקורד בעיקר תפקיד סגן הרמטכ"ל - מנכ"ל הצבא בפועל, ומדרגה הכרחית בדרך לרמטכ"לות עד כה - וחסר גם סניוריטי, עניין בעל משקל גם במערכת היררכית.
החשש: מפקדים מתקרנפים
בפגישותיו עם ארבעת המועמדים שאל אותם ליברמן לדעתם בשלל עניינים. הצפון ועזה, תוכניות הצטיידות, מבנה הצבא. בראיונות כאלה יש פרדוקס מובנה: הדרך הקלה היא לומר לשר את מה שהוא רוצה לשמוע, ולשפר את סיכוייך להצליח. הדרך הראויה - מדובר בקצינים, כאמור, שחובתם לדגל ולמולדת - היא לומר את האמת המקצועית שלך, ולהסתכן בלהיחשב בעייתי.
מה שמחזיר אותנו אל גולן. אפשר לחלוק על הדברים שאמר בנאום המפורסם בערב יום השואה, ואפשר להסכים איתם. שתי הדעות לגיטימיות. מה שלא לגיטימי הוא לנהל סביבו מסע הסתה מכוער ונבזי, שמבוסס על שקרים, כחלק מדה־לגיטימציה שנועדה להרתיע אותו ואחרים מלדבר. זאת תהיה טרגדיה, לא פחות, ולא רק משום שהיא תייצר מפקדים מתקרנפים; הצעד הבא יהיה שקצינים יפחדו לומר את דעתם גם בסוגיות מקצועיות, מחשש שיבוצע בהם לינץ' ציבורי אם יתנגדו, למשל, לכיבוש עזה או לבנון.
צה"ל הוא צבא העם. מפקדיו הם גם מחנכים, וכחלק מכך שומרים על ערכים. אי אפשר לטעון שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ובאותה נשימה לסתום את הפה למפקדיו. זאת לא זכותם של קצינים לדבר, זאת צריכה להיות חובתם (ואחר כך להצדיע ולבצע את החלטות הדרג המדיני, או להצדיע וללכת הביתה). הדמוקרטיה כאן חזקה מספיק כדי להתמודד גם עם אמירות קשות.
טוב עשה שר הביטחון כשיצא להגנתו של גולן. חבל שעמיתיו השרים לא עשו כמותו, ובחרו לשתוק. גולן זכאי להגנתם לא רק משום הרקורד שלו, אלא גם משום הצדק. הטענה כי הוא מעדיף חיי פלשתינים על פני חיי ישראלים היא קשקוש, וחיפוש קצר בגוגל היה מלמד את הוגי הקמפיין שהוא כמעט נזרק מהצבא לאחר שאישר, כמפקד אוגדת יו"ש, ביצוע "נוהל שכן" בניגוד מפורש לפסיקת בג"ץ כדי להגן על חיי חייליו.
אבל גולן לא לבד. מאחורי הקלעים כבר מתוכננים לפחות שני קמפיינים מכוערים נוספים: נגד כוכבי על חטיפת גלעד שליט במשמרתו כמפקד אוגדת עזה, ונגד אלון תוך מיחזור הטענות הישנות שאשתו שמאלנית. למי שמנסים להפחיד, או להשפיע, אין בלמים: אחריהם המבול. לא אכפת להם שהם מטפחים קצינים פחדנים, ושמפקדים אחרים יבינו את המסר ויעדיפו שלא לקשור את גורלם בשירות המדינה.
תפקידו של הדרג המדיני לעצור את זה. לחתוך מהר את מינוי הרמטכ"ל ולהפסיק את מחול השדים שפוגע בקצינים, פוגע בצבא ופוגע במדינה. הרעיון לשלוח שני שמות (או יותר) לוועדה למינויים בכירים הוא נחמד, אבל מיותר; כל הארבעה יעברו אותה בקלילות: אין שום סיכוי שהיא תתערב בעניינים מבצעיים או ערכיים.
טוב יעשה ליברמן אם יודיע מייד מי המועמד שלו. שיהוי נוסף לא ילמד אותו דבר שהוא לא יודע; הוא רק יכניס את המערכת (ואת המועמדים) לסחרור, ויבטיח שמי שייבחר ייכנס לתפקיד בלי קונצנזוס רחב. תמיכה ציבורית בצבא ובמפקדו חשובה לא פחות לניצחון במלחמה מזהותו של הרמטכ"ל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו