חיי מדף: שמורת טבע

הבמאי פרדריק וייסמן קרא לסרט הדוקומנטרי המקיף שלו על אודות הספרייה הציבורית של ניו יורק בשם "אקס־ליבריס" - אותה חותמת ימי־ביניימית שהוטבעה בעטיפת ספרים וציינה את זהות בעליו. זו כותרת כמעט אירונית: הספרייה הציבורית, מרחב פרוץ של ידע וסקרנות, היא על פניו רכוש נטול בעלים. מאז שלהי המאה ה־18 ועד לפריצת האינטרנט, הספרייה הציבורית היא המקום שבו "הגישה למידע" משתלבת עם "הזכות לגישה".

אבל העבודה המונומנטלית של וייסמן בן ה־88, ששוטט עם צלם במשך חודשים ארוכים בספרייה הציבורית של ניו יורק על 92 סניפיה, אינה אירונית כלל: הוא פוקד בסרט, שיוקרן בשבוע הבא בפסטיבל "דוקו.טקסט" בספרייה

הלאומית, אירועים שגרתיים ויומיומיים בחיי הספרייה: סטודנטים מביטים בסריקות של פרסומות משנות ה־50; מוקדנים עונים לשיחות של קוראים המתעניינים בכותרים מסוימים ("אדוני, חד־קרן הוא יצור מדומיין, זו לא חיה שהתקיימה במציאות"); הרצאת ערב שעוסקת בעבדות (הפנים המגוונות של הניו־יורקרים בקהל מספקות רגע טעון חברתית); או שעת שיעורי בית של תלמידי בית ספר יסודי בברונקס.

"אקס־ליבריס" הוא סרט טבע. השמורה היא הספרייה, והצפייה בפעילות בעלי החיים כרוכה בסבלנות. רק בעזרתה ניתן לפענח את הקסם היומיומי של המפעל הארכיבאי: נקישות העכבר של הגולשים הדוממים ברשת, ספונים באוזניותיהם; צעדים עמומים בין המדפים - מפגש הנעל עם ריצוף הפרקט; ההד החרישי אך הנוכח בחלל העצום של אולם הקריאה המרכזי, שנקטע על ידי שיעול תועה.

גרעין הקסם נובט מתוך המפגש של המידע עם ההיסטוריה. בארכיון התמונות מציג אחד מאוצרי הספרייה אלפי תיקיות ובהן תמונות של אנשים ידועים. מ־A ועד Z - התמונות נאספו בזמן אמת, במשך מאה שנה. כעת ניתן לחוש ולמשש תצלום מהמשבר הכלכלי של 1929 או דיוקן עיתונות מקורי של מרילין מונרו. "זה באמת כמו להביט אחורה בזמן", הוא אומר.

הספרייה הציבורית מצטיירת בסרט לא רק כסופרמרקט של רעיונות, אלא גם כמרחב הטרוטופי אבסורדי, אינסופי, תחום לעצמו ולכלליו (בסרט מתועדות ישיבות הנהלה רבות ו"סיעורי מוחות" של צוות הספרייה), ובאותה שעה בועה מרחפת בחלל, נטולת גבולות וחסמים, זמינה לכל התרחשות. הנה מדריך בעל מבטא הודי מסביר למבקרים על הדפס של קרנף שהגיע לפורטוגל לראשונה במאה ה־15; והנה שיעור פרטי בקריאת כתב ברייל - ידיה של המורה מגוננות על אצבעות התלמידה.

טביעת האקס־ליבריס על הנייר סימלה בעלות על המידע, והסרט של וייסמן משרטט דיוקן של התנגדות לבעלות. ניסיון, כמעט נואש, למוסס את אי־השוויון ואי־הצדק, להסיר חומות בדרך הארוכה אל המידע. "מי לא יכול להיות נרגש פואטית מגודלו של הקוסמוס, ממספר הכוכבים?" שואל האתולוג ריצ'רד דוקינס בהרצאתו המתועדת בסצנת הפתיחה. הספרייה היא הקוסמוס, והאדם הנכנס בשעריה מנסה ללכוד ולו כוכב אחד בממלכת השמיים.