70 שנים אחרי

יש כסף ישראלי: השטרות הועתקו מהסינים

עם עזיבת הבריטים והקמת המדינה במאי 1948 ירשה ישראל את משטר המטבע המנדטורי, הלירה הארץ־ישראלית (לא"י), שהיתה צמודה ללירה שטרלינג הבריטית.כמדינה ריבונית עצמאית נדרשה ישראל למטבע לאומי, והשבוע לפני 70 שנים, ב־17 באוגוסט 1948, אחרי חודשים של שמועות וספקולציות, בישרו כותרות העיתונים ש"החל מאמש בחצות - מטבע חדש לישראל".

הידיעה עוררה התרגשות עצומה. "אחרי 2,000 שנה - יש לנו סוף־סוף מטבע משלנו". כבר למחרת, ב־18 באוגוסט, עם שחר, השתרכו תורים ארוכים של אזרחים בפתחי הבנקים, ובידם שטרות מנדטוריים שאותם ביקשו להמיר בשטרות הישראליים.

היה זה סיומו של מבצע לוגיסטי מורכב, מסובך וסודי, שארך כשנה: כבר כשפורסמה באו"ם תוכנית חלוקת ארץ ישראל, ב־29 בנובמבר 1947, והחלו ההכנות להקמת המדינה, היה ברור שיש לייצר מערכת מוניטארית ישראלית, אך לא היה ברור מה יהיה צביונה, אפילו שם טרם ניתן לה.

בנק "אנגלו־פלשתינה" (לימים בנק לאומי), שהיה בבעלות ההסתדרות הציונית העולמית ושימש הזרוע הביצועית למימון פעולות מוסדות רבים ביישוב העברי, נקבע על ידי הסוכנות היהודית להיות הבנק שינפיק את אמצעי התשלום של המדינה הצעירה.

כבר בתחילה היה ברור שאין בארץ היכולת הטכנית להדפיס שטרות כסף באיכות הנדרשת, ולכן החלו נציגי הבנק לחפש גורמים בינלאומיים המתמחים בהדפסה כזו. לבסוף אותרה באמריקה חברה בשם "אמריקן בנקנוט", אבל דווקא אז החלו הבעיות הרציניות. בחברת ההדפסה תהו "על פי איזה חוק ובאיזו סמכות מבקש בנק אנגלו־פלשתינה להנפיק שטרות כסף למדינה שלא הוקמה עדיין?". נוסף על כך, הובהר שהחוק בארה"ב דורש את הסכמת הממשל האמריקני בכל מקרה של הדפסת שטרות כסף, וכזכור, באותם ימים ארה"ב טרם הסירה את התנגדותה להקמת המדינה העברית.

שיחות שכנוע, הפעלת לחצים ותשלום גבוה במיוחד סייעו ל"אמריקן בנקנוט" להסכים לביצוע המלאכה, אבל אז התעוררו שתי שאלות נוספת: מה יהיה שם המדינה שיודפס על השטרות, ומה יהיה עיצובם הגרפי? מאחר שהמדינה טרם הוקמה, הוחלט ששמו של בנק אנגלו־פלשתינה יתנוסס על השטרות, בלי שם מדינה. והעיצוב? הוא נלקח מגלופות של שטרי כסף סיניים שהודפסו זמן קצר קודם לכן על ידי בית הדפוס האמריקני.

שבועות בודדים לפני הקמת המדינה החלו מכונות הדפוס בארה"ב להדפיס מיליוני שטרות בערכים של חצי לירה, לירה, חמש, עשר ו־50 לירות, והכל בסודיות גמורה. בינתיים הוקמה ישראל ופרצה מלחמת העצמאות, והתעוררה בעיה חדשה: איך מעבירים את מטען השטרות הגדול לארץ? העניין הגיע לפתרונו בזכות טיסה מיוחדת של מטוס חכור, שיצאה מישראל ביוני 1948. טיסה זו נשאה את גופתו של קולונל דוד מרקוס, מתנדב יהודי שנהרג בשגגה מיריות חייל עברי, בדרכה לקבורה בארה"ב. גופת הקולונל לוותה במסעה לארה"ב בידי כמה קציני צה"ל, ובטיסה חזרה מולא המטוס בארגזי השטרות החדשים, שהגיעו לארץ ונשמרו היטב במתקן סודי, עד להכרזה על תחילת השימוש בהם, השבוע לפני 70 שנים.

הצלחה למערכת הדואר הצבאי

השבוע לפני 70 שנים התבררה יעילותו של שירות הדואר החדש של צה"ל, שלפי סיכומיו הצליח לטפל בחודש שחלף, יולי 1948, בלא פחות מרבע מיליון מכתבים ודברי דואר שהועברו מהעורף לחיילים בחזית - ולהפך.

מתחילת מלחמת העצמאות, בסוף נובמבר 1947, ועד להקמת צה"ל, בסוף מאי 1948, היה הקשר בין הלוחמים בחזית לבני משפחותיהם בעורף קלוש - עובדה שפגעה במוראל החיילים ויצרה מתח בקרב המשפחות. אי לכך הוקם במהלך יוני 1948 מערך מקיף של שירותי דואר צבאי, שכבר בתוך חודש הוכח כיעיל ביותר.

בין השאר, הוקמו מטה דואר צבאי ושני בסיסי דואר מרכזיים, בדרום ובצפון, ונקבעו עשרות משרדי דואר במחנות רבים ברחבי הארץ. כל יחידה צבאית קיבלה מספר דואר צבאי ייחודי, ובכל יחידה מונה אחראי לדואר, שהגיע מדי יום למשרד הדואר הצבאי האזורי, הפקיד שם את המכתבים מטעם חיילי היחידה ואסף מכתבים וחבילות שהגיעו בעבור החיילים.

כמו כן, הוקמה מערכת ששילבה בין שירותי הדואר האזרחי הוותיק לבין הצבאי החדש, שאפשרה גם משלוח חבילות ומברקים, ואף קשר דואר צבאי עם חו"ל. לרשות הדואר הצבאי הועמדו אווירונים קלים, שדאגו לתעבורת דואר לאזורים מרוחקים או מנותקים דוגמת הנגב וסדום.

מכתבים שנשלחו על ידי החיילים מהחזית לעורף נפתחו לפני העברתם לחלוקה במערכת האזרחית, ומתוכם נמחק כל מידע שנראה לצנזורה הצבאית "סודי" או מסווג. האזרחים ששלחו דואר לחיילים נדרשו להקפיד שלא לציין על המעטפה את שם היחידה או מיקומה, אלא רק את מספר הדואר הצבאי שלה, שמו של החייל, דרגתו ומספרו האישי.

אספקת מים בירושלים//צילום: פין הס, לע"מ

ישראל: ספקו מים לירושלים הנצורה - או שתחודש הלחימה

ב־13 באוגוסט 1948, באישון לילה, הגיעה לתחנת שאיבת המים בלטרון משאית עם כעשרה ערבים עטויי כפיות ובידיהם תת־מקלעים. חמישה משקיפי או"ם ששמרו על התחנה נדרשו לעזוב מייד את המבנה, שאליו הוכנסו מטעני נפץ גדולים. המקום פוצץ ונהרס לחלוטין שעות ספורות לפני הגעתם הצפויה של מהנדסים יהודים ואנשי או"ם, שהיו אמורים להפעיל את מתקן השאיבה במסגרת התכנון לחידוש קו הזרמת המים לירושלים.

פיצוץ תחנת השאיבה בלטרון היה שלב נוסף בניסיונות הערבים להכניע את ירושלים, על 100 אלף תושביה, התנכלות שנמשכה ללא הפסק אף שאספקת מים לעיר היתה אחד מעקרונות ההסכמה שהובילה להפוגה בקרבות.

כבר למחרת עלה הנושא לדיון במועצת הביטחון באו"ם. הנציגים הערבים מחו בתוקף נגד עצם הדיון, בטענה שיש לדון קודם בעניין החזרת הפליטים הערבים לשטחי מדינת ישראל ולא בנושאי אספקת מים. הנציג הישראלי אוברי איבן (לימים אבא אבן) הודיע שאם לא יפעל האו"ם מייד להבטחת אספקת מים לירושלים, ייטול צה"ל את המשימה על עצמו ויחדש את הלחימה בלטרון במגמה לכבוש את האזור, כפי שתכנן לעשות לפני ההסכמות על ההפוגה. בינתיים הודיעה ממשלת ישראל הזמנית שבתגובה לפיצוץ תחנת השאיבה היא מבטלת את הסכמתה להחזרת 400 פליטים ערבים לשני כפרים באזור לטרון.

בעיית המים בירושלים החלה כבר באמצע שנות ה־30 עם הגידול באוכלוסייתה, כשהמעיינות הסמוכים לעיר לא יכלו לספק עוד את התצרוכת הנדרשת.

בעקבות זאת הקימו הבריטים מפעל הנדסי ששאב מים ממעיינות ראש העין, ואלה הועלו לירושלים באמצעות מערכת של תחנות שאיבה, אחת מהן היא שפוצצה בלטרון. תחנה אחרת מוקמה במבנה המפורסם בדרך לירושלים שעליו מתנוסס כיתוב הגרפיטי "פלמח ברוך ג'מילי פ"ת 1948".

בשל שיבושי אספקה מתחילת מלחמת העצמאות, שתו תושבי ירושלים מים שנאגרו במאות בורות ברחבי העיר. מים נוספים סופקו בחביות שהועברו ב"דרך בורמה". בסוף יולי 1948 הסתיים "מבצע השילוח", שבמסגרתו הונח - בעבודה מאומצת של מאות פועלים - צינור שהוביל מים מחולדה דרך שער הגיא לירושלים והקל במעט את המחסור במים בעיר.

"השפעתה של רוסיה בישראל הולכת וגוברת"

ב־14 באוגוסט 1948 פרסמו משקיפים בניו יורק הערכה ש"השפעתה של בריה"מ (רוסיה) על מדינת ישראל שזה עתה נולדה - הולכת וגוברת במהירות". המשקיפים ביססו את הערכתם על העובדה שהרוסים תמכו בהקמת ישראל בהצבעה על תוכנית החלוקה והמשיכו לתמוך במדינה באספקת נשק באמצעות צ'כוסלובקיה - "בעוד ארה"ב ממשיכה לקיים את משטר האמברגו". המשקיפים טוענים ש"הרוסים מקווים להעמיק עוד יותר את השפעתם על ישראל באמצעות מפלגת מפ"ם, ההולכת ומתחזקת".

בן־גוריון מציב תנאים למתן סמכויות לרבנות

בפגישה שנערכה השבוע לפני 70 שנים בין ראש הממשלה הזמנית, דוד בן־גוריון, לרבנים הראשיים, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן־ציון מאיר חי עוזיאל, העלו הרבנים דרישה שתינתן לרבנות הסמכות לדון גם בענייני ירושות. בן־גוריון התנה את תמיכתו בכך שיובטח כי ישונו כמה תנאים בחוק הירושות, כך שיישמר שוויון גמור בעניין זה בין גברים לנשים. בקשה הועברה לנשיא ביהמ"ש העליון, ד"ר זמורה, להכין הצעה ברוח דרישת בן־גוריון.

ישראל זקוקה בדחיפות ל־400 אמבולנסים

באסיפת ארגון מגן דוד אדום, שנערכה השבוע לפני 70 שנים בניו יורק, הודיעו הנציגים מישראל שהיישוב וצה"ל זקוקים באופן דחוף ל־400 אמבולנסים. בו במקום הודיע הארי פיין, יו"ר ארגון מגן דוד האמריקני, על הקמת מגבית לגיוס חצי מיליון דולר הנדרשים לרכישת האמבולנסים. נמסר שבכוונת הארגון לסדר "הלוואת בינתיים מיידית" שתאפשר רכישה ושליחה מהירה של האמבולנסים לישראל, הלוואה שתוחזר במשך הזמן מכספי המגבית המתוכננת.

גם זה תירוץ: שדדו צמיגים "למען המולדת"

ב־16 באוגוסט 1948, באישון לילה, הגיעו כעשרה צעירים חמושים באקדחים למגרש צמיגים בתל אביב. הם היכו את שומר הלילה והעמיסו עשרות צמיגים על גבי שני רכבי הטנדר שבהם באו. טנדר אחד נמלט לכיוון פתח תקווה והשני נשאר במקום כמה דקות נוספות, כשנוסעיו השודדים מזהירים את השומר לבל יזעיק את המשטרה. הנימוק שנתנו לו: "השוד הזה בוצע לצורכי המולדת".