יום חג לכדורגל הישראלי - אלי טביב כבר לא

1. דבר טוב קרה לכדורגל הישראלי - מאתמול אלי טביב לא שייך אליו עוד. אחרי שנכנס לשלושה מועדונים בקול תרועה רמה, הוא יוצא גם מהשלישי, כמו משני הקודמים, בקול דממה דקה. את אנחת הרווחה של האוהדים אפשר לשמוע מעפולה, מבית שאן ומקריית שמונה ועד שמואל הנביא, גילה, הגבעה הצרפתית, הקטמונים, עמק רפאים, עמק המצלבה, כיכר החתולות, לשכת ראש העיר, כיכר פריז - בואכה בית הנשיא. כולם אומרים שלום ולא להתראות. לא נתגעגע.

כשמישהו שכבר חשבנו שיישאר כאן לנצח עוזב, מתחילים להתרפק על מעשיו הטובים בכל זאת. לטביב היו כמה מעלות (הוא למשל ידע מעולה לבחור שחקנים), אבל הן טבעו בתוך ים של חסרונות שהשכיחו מקום בצמרת או גמר גביע.

לא נספור עכשיו חסרונות, כי בכל זאת מדובר ביום חג, אבל נקווה שתם הפרק הזה של טביב בכדורגל הישראלי. וגם אם יצוץ במוחו הקודח עוד רעיון עוועים להשתלט על קבוצה רביעית, ייסגרו כל הפרצות ונקווה ששומרי הסף - קרי: מינהלת הליגות, ההתאחדות ובעיקר הבקרה התקציבית - לא יירדמו שוב בשמירה, יצמצמו שורות ולא ייתנו לדיבוק הזה להיכנס שוב. לא בדלת הראשית ולא מהחלון.

אי אפשר לחוות את הכדורגל בארץ בלי בית"ר ירושלים. היא בשר מבשרו, אבל מאלף סיבות שחלקן קשורות באופייה של העיר, באופיים של אנשיה, בהתנהלותה של הבירה והקבוצה בכלל - בית"ר היתה קבוצה ולא מועדון. מחלקת הנוער השתרכה לרוב מאחורי יריבותיה, מגרשי האימונים נראו קירחים וצהובים כאילו אנחנו חיים במוגדישו, והבעלים או יושבי הראש היו לרוב יותר אוהדים מאנשי עסקים. היו לב ונשמה, כסף ככה ככה, והרבה שכונה. לכן בכל פעם שבאו מבחוץ משיחי שווא לזמן קצוב - גד זאבי, ארקדי גאידמק או טביב - יותר משבית"ר השתמשה בהם, הם השתמשו בה, וכשהפכה למעמסה, הלכו.

טביב. רק שלא יתשלט על קבוצה רביעית // צילום: אלן שיבר

2. אני לא מכיר את משה חוגג, אבל אני מאחל לו הצלחה. הצלחתו היא הצלחתו של הכדורגל שלנו. בית"ר משגשגת חשובה כמו שאמרנו, אבל אני מציע לחוגג, שבוודאי יזכה עכשיו לימים של אופוריה ולחיבוק מכל עבר בסביבת המועדון - שיתנהל בזהירות.

הכדורגל בארץ הוא ביצה טובענית. מלבד טביב שניסה לעשות ממנו ביזנס, בעלים של מועדון מגיע לכאן כפילנתרופ, ועל הדרך אולי זוכה לפרסום עסקיו האחרים (ע"ע יענקל'ה שחר). בעלים של מועדון יימדד ביום שיעזוב - אילו תשתיות השאיר ואיזו מורשת הותיר לבאים אחריו.

בית"ר היא תיק כבד מכל הבחינות - מקצועית, כלכלית, ערכית וסמלית. חוגג צריך לנהוג בתבונה ולייצר סביבת עבודה שאפשר להתייעץ איתה ולהיעזר בה. הקבוצה מהבירה, שמעולם לא היתה מודל ניהולי להתגאות בו, אולי תצליח לבנות דגם חדש שיהפוך אותה למועדון במקום לקפריזה.

ואל תנסה למצוא חן בעיני התקשורת ולהביא עכשיו שחקן ערבי, כי זה לא ילך. שחקן ערבי יהיה כשבית"ר תעמוד על רגליה ותהיה בטוחה להסתכל לעצמה במראה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות