בניגוד למשיכה העמוקה שמחזירה פושעים אל זירת הפשע, רוב הנופשים לא נוטים לשוב על עקבותיהם. אבל, כמו שהזכרתי כאן בשתי מילים בשבוע שעבר, משפחתי ואני עשינו את זה. שנתיים חלפו מאז הפעם הקודמת, וחזרנו לאותו מקום, לאותם נופים ולאותן דירות נופש.
שנתיים זה באמת מעט מאוד. מה כבר יכול לקרות בשנתיים? הים אותו ים, הנוף עדיין עוצר נשימה, וגם הדרכים נותרו משובשות בדיוק כמו שזכרתי אותן. לחלק מהבורות נכנסתי שוב, רק בשביל המסורת.
ובכל זאת, משינוי אחד לא היה אפשר להתעלם. בביקור הקודם שלנו בחצי האי פיליון, שאלו אותנו לא פעם מאיפה אנחנו. אנחנו לא משקרים, אז ענינו: ישראל. וכאן הגיעה תגובה נדהמת. בניגוד למקומיים באתונה ובאיים הפופולריים, היווני מפיליון כמעט לא פגש ישראלים מימיו. הוא לא הכיר את הצליל של העברית, ואולי לא העלה בדעתו שיש לנו זמן גם לטייל.
חלק מהם חשב שהוא שומע "איסלנד", וביקש שנחזור שוב. תיארנו לעצמנו שזה בעיקר באשמת החזות הכה־סקנדינבית שלי, אבל חזרנו שוב בנימוס. ישראל. רק כדי ליהנות מרגע של אקזוטיקה. זה באמת נעים להיות הישראלי הראשון של מישהו.
והנה, לא חלפו שנתיים, וכבר אף אחד כמעט לא שאל מאין באנו. השאלה הפכה למיותרת. כולם זיהו מייד. את הצליל. את שפת הגוף. השד יודע מה קלטו שהביא אותם להטיל בגאווה את אוצר המילים העברי, שכל יווני באזור כבר למד: "תודה", "בבקשה", "מה קורה, גבר?", "סבבה", וכמובן "ממולאים".
שנתיים, למען השם, והנה כל מלצרית ברצועת החוף האינסופית יודעת לתרגם תפריט כמו אליעזר בן יהודה פוליקר. אז נכון, המילה "ממולאים" מתגלגלת על הלשון היוונית הרבה יותר טבעי ונעים מ"סטאפט וג'טבלס", שנשמע אצלם כמו מפולת סלעים בינונית, ובכל זאת, מה לעזאזל קרה שם בתוך שנתיים?
• • •
במזרח הרחוק קוראים לזה בשם "דרך החומוס". הודו, כידוע, היא תת־יבשת עצומת ממדים. תיאורטית, גם אם כל אוכלוסיית דוברי העברית בעולם היתה מגיעה להודו בבת אחת לחופשה מרוכזת, היה סביר לגמרי שניעלם שם, ניטמע לגמרי, ולא נפגוש ישראלי אחד לרפואה, גם אם נרצה מאוד.
אבל המציאות היא שאין מנוס מלפגוש בהודו כמעט על בסיס יומיומי את כל מי שהיה איתך במטוס. ובפלוגה. וביסודי. אינספור ישראלים ניסו כבר לחמוק מדרך החומוס, אבל גם הם, אחרי נדודים מתוחכמים ואינספור דרכי מילוט שרגל לא דרכה בהן, מצאו את עצמם בסוף היום בפונדק דרכים קטן בסוף העולם מול מלצר יחף ועירום למחצה, שפנה אליהם במילים: "מה קורה גבר? יש לנו מלאווח פצצות, אחי".
באמצע שנות ה־80 היתה לי הזכות להיות עד ראייה להיווצרות דרך החומוס בנפאל ובתאילנד. באותם ימים, חי נפשי, היו מלצרים נפאלים שלא ידעו מילה בעברית. הם הציעו לתייר אוכל נפאלי פשוט ומעולה, ולא התרברבו בשום סביח מגוחך.
גם רוב הישראלים מצידם לא ידעו לומר מהי עיר הבירה של נפאל, וחשבו שקטמנדו היא אמנות לחימה או קללה גסה ביידיש. אז עדיין לא היו אינטרנט או רשתות חברתיות, ושביל החומוס נסלל מפה לאוזן, בשיטות הישנות. ועדיין בזמן קצר יותר מקו הרכבת ירושלים־תל אביב.
היום, בטכנולוגיות החדישות, זה קורה בתוך עונה אחת. ובכל זאת, 40 מיליון תיירים מגיעים ליוון בכל שנה. מי אנחנו ומה אנחנו? ומי, לעזאזל, לימד את דמיטריוס, יאניס ופאטרה להגיד "ממולאים"?
בקיצור, הדבר היחיד שיכול להציל את גן העדן הזה הוא העובדה שאין בו פיתויים קלים. זה לא מקום לקניות, ובטח שלא לשופינג. אין מותגים. אין קזינו, וגם לא יורודיסני. אין שום דבר שימשוך צעירים חובבי מסיבות ואקשן. יש במה להתנחם.
מי סולל ומי בונה את דרך החומוס ואת משעול הסביח? אף אחד במיוחד, אבל כולנו. שלא במתכוון, אבל בעקביות. ואיך זה שהמטיילים הצרפתים לא כובשים ברגליהם שבילי קרואסון? וההולנדים, למשל? - דווקא עם שמטייל הרבה - איך זה שעדיין אין בהודו, בתאילנד או בפרו שביל מיונז? למה זה דווקא אנחנו, עם קטנטן ומוקף חומוס, מצליחים להטביע את עצמנו בגיגית של מקומיות דווקא כשבא לנו לנדוד למרחקים?
נדמה לי שזה הולך ככה: הישראלי המטייל סובל כידוע משני דחפים עוצמתיים אך מנוגדים. מצד אחד, הוא לא אוהב לפגוש ישראלים בחו"ל. לא בשביל זה הוא נסע עד שם. מצד שני, הוא לא מסוגל לסתום את הפה. הוא חייב להמליץ.
מה לעשות, הרגע שבו משפחה ממודיעין עוברת מולך תוך כדי שיטוט ערב בטיילת הטברנות שעל החוף, הוא חושך צלמוות. התגלמות הבאסה, כאב חד בצלעות וסיבה טובה לוועדת חקירה ממלכתית.
מצד שני, שנינו יודעים שבעוד עשר דקות אתם והמשפחה ממודיעין הולכים לחלוק שולחן מול המזח, להזמין בירה וצזיקי, לגלות ששניכם מכירים את אבישי ונורית ולקטר בקולי קולות ועד כאב. על מה לקטר? על הישראלים, כמובן. לא אנחנו, אנחנו סבבה. הישראלים ההם, שמגיעים לכאן באלפיהם, מרעישים כאילו זה קניון עין המפרץ ומוציאים לכולנו שם רע.
יש כמובן דרך אחת בדוקה להימנע מדרך החומוס. פשוט מאוד: לא לצרוך עצות של ישראלים. אם ניכנס לאתרים זרים, נפענח המלצות בפלמית, ובשבדית, נצליח להשתחרר. אבל כולנו יודעים שזה לא ילך. אנחנו מתים על המלצות של ישראלים, זה הכי מדויק. בחתונה שלכם עצות של שבדים.
• • •
בוקר נעים בעיירה הציורית פורטריה. באמת מקום יפה. בעוד אנחנו מהללים את השקט, זינקה האישה בתחושה שהיא שומעת שיר מוזר ממרחקים. יצאתי מהחדר. התברר שהכומר המקומי התקין לאחרונה רמקולים על צריח הכנסייה. כך הוא מזכה את התושבים והאורחים בתענוג בן שלוש שעות של מזמורי שחרית בנוסח היווני־אורתודוקסי, כולל דרשה, בווליום של פינק פלויד.
לא היה איך לברוח. בבתי הקפה. בחדרים. בחנויות המזכרות. הרמקול המשיך להלום מלמולים עתיקים וסתומים, בניגון מלא חשיבות. אם אתה מכיר את זה מדובר בסתם מטרד. אם הדברים זרים לך - פשוט סיוט.
יום חג? לא. ככה זה הולך להיות, אמרו לי המקומיים בפנים מיואשות. האיש קצת ככה, הם אמרו, וסובבו אצבע כנגד הרקה בתנועת המשיגינע הבינלאומית.
כולם ישבו עם הקפה של הבוקר בפרצוף של "אי אפשר ככה". חשבתי לעצמי שאני לא מאמין בחוקי מואזין למיניהם. אבל אני יודע שאם האופנה לא תיעצר, גם לכאן היא תגיע וממש בקרוב נוכל כולנו להתענג על גרסאות עתירות דציבלים של סליחות אשכנזיות שיתמודדו ראש בראש מול "פתח אליהו", שיבקע בפול־באסים מבית הכנסת החלבי הסמוך. שווה לחכות.
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו