סיוט בלב ים: כרישים הרגו 150 חיילים

ברחבי העולם ישנם לא מעט אנשים שחוששים מכרישים. השיניים הגדולות בצירוף העובדה שמדובר בטורף ענק, שכיכב בסרטים רבים, גורמת לפוביה הזו להיות, בצדק או שלא בצדק, אחת המוכרות ביותר. המומחים מתעקשים שמדובר בהגזמה, ושרוב המפגשים מסתיימים בלא כלום, אך מולם נמצא אסוןהאינדיאנפוליסבמלחמת העולם השנייה, שחושף סיפור מזוויע במיוחד.

סיירת הקרב אינדיאנפוליס הייתה ב-30 ביולי 1945 בדרכה בחזרה לארצות הברית מאחד מאיי יפן ועליה 1,195 מלחים. היא חזרה ממשימה חשובה במיוחד – בפעולה הקרבית האחרונה שלה, אחרי שירות ארוך, היא נשאה חלקים מהפצצה הגרעינית "ילד קטן" לאי טיניאן. אותה פצצה שתוטל מאוחר יותר על הירושימה.

קרוב לחצות הלילה זיהתה את הספינה צוללת יפנית ששיגרה לעברה שני טילי טורפדו. הפגיעה של הטיל השני, במרכז הספינה, הייתה קטלנית ותוך 12 דקות היא שקעה במצולות הים, לוקחת עמה 300 מלחים שנהרגו בתקיפה או נלכדו בבטן הספינה. יתר המלחים, כ-900 במספר, נותרו לבדם בים עם אמצעי ציפה.

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום

במשך שלושה ימים לא זיהה הצי האמריקני את היעדרות הספינה, והמלחים נאלצו להתמודד בלב ים. למרבה האימה, נקודת הטביעה שרצה בכרישים אוכלי אדם. המלחים נאלצו להתמודד עם צימאון קשה, רעב, קור של המים וכרישים טורפים ולבסוף נותרו מהם רק 316 שורדים.

"הצטופפנו בקבוצות של מלחים כדי להגן על עצמנו מהכרישים, שנמשכו למקום מהרעש ומהדם של ההרוגים", שחזר גרנוויל קריין, שניצל מהטבח הנורא. "התגוננו עם סכינים וכלים אחרים. הכרישים אכלו את גופות המתים והסתובבו סביב הקבוצות שהגנו על עצמם, כשהם מחכים לרגעי חוסר תשומת לב כדי לתקוף".

האינדיאנפוליס // צילום: EPA

הבעיה, הוא שחזר, הייתה שלא היה לניצולים מים ולכן, כדי לשרוד, הם שתו מים ים, מה שהוביל להתגברות הסיוט. "אנשים התחילו לאבד את השפיות שלהם ותקפו אחד את השני בזמן שהם מוקפים בכרישים. אנשים גם דמיינו שלמטה יש מים מתוקים וניסו לצלול בטירוף שלהם. מה שחיכה להם למטה היה כריש רעב", סיפר קריין.

גם כיום, שנים אחרי האירוע הטראומטי, הניצולים נזכרים בפחד באותם ארבעה הימים. קשה להעריך כמה מלחים בדיוק נטרפו על ידי הכרישים, וההערכות נעות בין 50 ל-150 איש. באתר הצי האמריקני נכתב כי הכרישים גבו 150 קורבנות אדם.

למזלם של השורדים, ברגע שהתברר לצי שהספינה חסרה נשלח מטוס לחפש אותה, והטייס, אנדריאן מארקס, הצניח באמצעות מטוסו הימי מזון וסירות הצלה לניצולים. בניגוד לפקודות שקיבל, הוא נחת על המים כדי להבריח את הכרישים וכך הציל חלק מהמלחים שנותרו בחיים. כל ניצולי האינדיאנפוליס קיבלו את עיטור לב הארגמן של הצי האמריקני על פועלם.

אולם הסיפור לא נגמר לאחר הצלת המלחים. באופן חריג, וכלל הנראה בשל האבדות הרבות, הועמד לדין מפקד הספינה שטבעה, צ'ארלס בטלר מקווי השלישי. מדובר היה במשפט חריג כיוון שמהלך המלחמה טבעו בים מאות ספינות קרב ואף קצין לא נשפט על כך.

הטענה המרכזית במשפט נגד הקצין הייתה שהוא לא הפליג בים בצורת זיג זג ולכן חשף את הספינה לתקיפות פוטנציאליות. לאחר המשפט הוא לא הודח מתפקידו, אולם הכתם העיב על חייו ובשנת 1968, כשהוא בן 70, הוא התאבד, זאת לאחר שבמשך שנים הגיעו לביתו מכתבי נאצה.

המלחים שהיו תחת פיקודו של האיש לא השלימו עם המצב. שנים אחרי האירוע, בשנת 2001, יצאו אחרוני הניצולים לקרב פומבי לטיהור שמו של מפקדם בדיעבד, והוא קיבל חנינה כללית מהקונגרס האמריקני. בכך נעשה לו צדק לאחר מותו ומותם הטרגי של מאות המלחים במתקפת הכרישים הגדולה ביותר בהיסטוריה.