זה קרה ממש לא מזמן, וזה עניין די אישי. ובכל זאת מצאתי לנכון לכתוב כאן שאחד הילדים שלי עבר גמילה לאחרונה. כמו בכל פעם שבן משפחה נגמל, התהליך היה כואב, כל הבית היה מגויס ומעורב, והיו בו אינספור נסיגות ומשברים.
כבר כמה חודשים שהוא נקי, ברוך השם, אבל כמו בכל גמילה, אנחנו חוזרים ומזכירים לעצמנו שזה אף פעם לא לגמרי מאחוריך. הבן אדם תמיד מועד למעוד, ואסור להתייאש אם פה ושם נופלים ושוב בורח לך במכנסיים.
כן, זאת הפעם הרביעית שבה אני גומל ילד מחיתולים, ואני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש מעצם העובדה שכל אחד מאיתנו היה צריך אי פעם לעבור את המסע המפרך הזה, ובסך הכל עדיין לא שמעתי על מישהו שנכשל.
מעודד, לא?
למרות שכולם עוברים את זה ולכן לכאורה זה לא ביג דיל, צריך לדבר גם על המחדלים. אחת הטעויות החמורות שביצענו במהלך הישורת האחרונה של הגמילה היתה חלוקה של מתנות קטנות על כל הישג אחורי של הילד הנגמל.
יקירתי, המכונה כאן לא פעם בשם "העוכרת", הביאה הביתה מצבור עצום של מותרות מיותרות, צעצועים מצועצעים וכל מיני קשקושים מתוצרת סין עם תוחלת חיים של מפלגת מרכז ישראלית, והכריזה חגיגית שכל פעילות מעיים שתעשה את דרכה המדויקת אל הסיר המפונפן והמגניב שבפינה, תזכה את הילד בפרס. כמו כל רעיון, גם לרעיון הזה היה בסיס מעולה: להפוך את העניין לספורט הישגי. לתחרות נושאת פרסים. למשהו שיש בצידו תהילה, תשואות זרי דפנה וגם רווחים חומריים שאין לזלזל בהם.
הסידור הזה עבד כמובן, והוא עבד מעל לכל מה שאפשר היה לצפות. הילד המתין לסיר, כלומר לפרס, והתחיל להקשיב לגוף שלו. הוא שמע את זה מגיע גם כשזה לא עמד להגיע, ועם כל הצלחה, הוא צהל כמו יציע של מקסיקנים אחרי הבקעת שער והסתובב גאה ונרגש בין בני הבית, האורחים, ובהמשך גם השכנים, כשבידיו הסיר הגדוש לתפארת, כדי שכולם יראו, יזכו לשמוע את התיאורים המפורטים ויסכימו שיש לנו כאן אלוף.
כעבור זמן מה כלו הקשקושים מן השק, והתרוקנה המכולה. הילד זומן לשיחה והוסבר לו שעברנו שלב. אנחנו גאים בו מאוד ואוהבים אותו עד אין קץ, אך למרבה הצער, לא נוכל להעניק עוד פרסים על בסיס יומיומי. אך אויה, התברר שהילד פיתח הרגל שאנחנו מכירים בעיקר אצל אמנים בינוניים - הוא מצפה לקבל פרס על כל דבר שיוצא לו.
בקיצור, לפנינו משימת גמילה חדשה. ובינינו, מה יותר אנושי מאשר להחליף התמכרות אחת בהתמכרות אחרת?
• • •
ברגע זה אני מציץ במה שכתבתי קודם, ודי בקלות אני יכול לדמיין את המכתב הנעלב שיגיע למערכת מטעם עמותה כלשהי שעוסקת בגמילה מסמים או מאלכוהול. "נעלבנו עד עמקי נשמתנו", יהיה כתוב שם. בהמשך יצוין כי "עמותתנו מטפלת בכך וכך מקרים קשים מנשוא" - מה שכמובן נכון, וראוי לכל כבוד ויקר. בשורה מתחת - "זה לא נושא לצחוק" - מה שכמובן לא נכון, ולא קשור.
בימים האחרונים התברר שהזמר עומר אדם הצליח להרתיח את ציבור הטרנסג'נדרים. באחד השירים שלו מופיעה שורה שמתכתבת עם שורת הבלוז "זאת לא גברת, זה אדון" של שלום חנוך. בשני המקרים מדובר בשורות הומוריסטיות, אבל את המוחים זה לא מעניין. מכיוון שציבור הטרנסג'נדרים חשוף לתוקפנות מתמשכת, ההומור חייב להישאר מחוץ לתחום. אם אני מבין נכון, ההנחה שלהם היא שיש קשר ישיר ועמוק בין הומור לבין אלימות. לפי זה אפשר כבר עכשיו לגנוז את כל תולדות הקומדיה. מולייר, למשל, פוגע בציבור הדתי, באקדמאים, בהיפוכונדרים ובקמצנים. וכל מי שיש לו במשפחה קמצן כרוני יודע כמה זה לא מצחיק.
רציתי רק להעיר, אם כך, שאני תומך במאבקם של הטרנסג'נדרים ומגנה כל סוג של תוקפנות נגדם, ועם זאת מאמין באמונה שלמה שיש דווקא קשר עמוק בין חוסר הומור לבין אלימות ומגנה כל סוג של תוקפנות נגד החופש להתבדח.
• • •
עונת החופשות והנופשים בעיצומה, ועם השנים למדנו שיש קסם מיוחד בלחזור שוב למקום שכבר ביקרת בו. כמעט תמיד כשאני מסיים לארוז ולהתקפל בסוף חופשה, אני מתבונן מחלון הרכב השכור ונפרד לתמיד. ודווקא מכיוון שכבר נפרדנו סופית, יש איזה משהו עמוק יותר בחוויה החוזרת.
אז הנה חזרנו שוב לכפר היווני הקטנטן שבמורדות התלולים, ולזוג הישראלי שמשכיר שם דירות נופש נהדרות לכל מי שמוכן להתפתל את כל הדרך עד שהמרפקים כואבים מרוב פניות חדות. המחירים נמוכים שקשה להאמין. יום בתוך היופי המרהיב הזה יעלה לכם בערך כמו להעמיד את הרכב ליממה בחניון תת־קרקעי במרכז תל אביב.
כיף להיפגש שוב. יש גם משהו מעורר קנאה בשניים שהגשימו חלום, ואחרי קריירה נאה וילדים שכבר עזבו את הבית, הלכו והקימו חלקת אלוהים קטנה.
תגיד, אני שואל אותו, אתה מצליח למצוא זמן ולבקר בארץ? אני יודע שהוא מתגעגע לנכדים, ובסך הכל רוב העבודה הקשה של ההקמה כבר מאחוריו.
הוא מחייך אלי חיוך מר. "תגיד אתה, מה יש לי כבר לחפש בארץ".
אנחנו כמובן לא נסענו לחו"ל כדי להתווכח על פוליטיקה. אבל הוא לא היה צריך לפרט. ידענו שהוא בן קיבוץ, והמילים שלו היו ברורות וכואבות וצובטות את הלב.
בכלל, כבר יותר מדי שנים שהמשחק הדמוקרטי בישראל מתנהל כך שמי שמפסיד בבחירות מתקשה להרגיש בבית. בעיקר אם הוא מפסיד פעם אחר פעם. מי אשם בכך? שני הצדדים מן הסתם.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועוד לפני המהפך, היה גל המוני של ירידה מהארץ. הם חתכו ללוס אנג'לס, או לאמסטרדם. חלק גדול מהם העניק לילדיו שמות שלא נותר בהם רמז לישראליות.
זה נראה כאילו הם טורקים את הדלת. יצחק רבין קרא להם נפולת של נמושות, מוני מושונוב עשה חיקויים קורעים שלהם, והסטריאוטיפ הרווח שייך אותם למחנה מצביעי הליכוד. הם לא הרגישו שיש להם מה לחפש בארץ, וישראל, שלעגה ובזה להם על כך, קצת שכחה שהיא לעגה ובזה להם עוד לפני שהם עזבו. היא כמעט לא השאירה להם ברירה.
דבר דומה ועצוב לא פחות קורה היום בצד השני של המפה הפוליטית. ישראל לוקה כנראה בתסמונת של דמוקרטיה חדשה והיא מתקשה לפתח נדיבות של מנצחים. חוק הלאום, למשל, הוא חוק שדי קל להצדיק אותו. אבל זאת היתממות. הוא לא חוק גזעני, אבל הוא בפירוש חוק מיותר. ואם אתה דרוזי, למשל, אז גם מעליב. מי שזהותה היהודית של ישראל ברורה לו לא זקוק לחוק. ואם הוא מצטרף לאיזו הצטברות שגורמת לרבים להרגיש דחויים ולנשור מהפסיפס, זה לא משהו שמותר לנו לזלזל בו.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו