(חסידיסטוק, כאן 11, 22:00 | המוזיקה של הספורט, ספורט 5 פלוס, 23:40)
ספורט הוא סוג של דת בקרב חתך גדול מאוד של האוכלוסייה. גם מוזיקה מסוגלת ליצור אותו אפקט אצל אנשים, ולא סתם ג'ון לנון התעקש בעבר כי הביטלס גדולים יותר מישו. אז מה קורה כשמתחילים לערבב בין דתות, שלכל אחת אלוהים משלה וקהל מאמינים נאמן ואקטיבי?
לקראת סוף התוכנית השלישית של "המוזיקה של הספורט", ששודרה אמש, נזרקה לאוויר הנחה שנויה במחלוקת שהעמידה באור אחר את הפרויקט של ספורט 5, וגם את החיבור בין מוזיקה לספורט. "אני לא חושב שדמיאן לילארד צריך להיות ראפר. צריך להתפקס בחיים", טען הראפר פלד במהלך שיחה על כדורסלן פורטלנד, שמצליח לשחק באן.בי.אי ולשחרר אלבומים במקביל. "אני אוהב אותו בתור כדורסלן, ולא שמעתי בחיים שיר שלו. כל הקטע זה להביא את הניצוץ בתחום שלך, ולא להתפזר".
אבל מוזיקה לא באמת קדושה, ואם יש לך כישרון בהחלט אפשר לערבב - אפשר לייצר אותה באיזו צורה שתרצו ולספק אותה לכל סוג קהל המעוניין. שתי הסדרות המוזיקליות שמשודרות כעת ("חסידיסטוק" בכאן 11 ו"המוזיקה של הספורט" בערוץ הספורט) מוכיחות את זה כמעט לכל אורכן.
במובן מסוים שתי התוכניות מנוגדות לגמרי. חסידיסטוק מתעדת את גיבורי התרבות של העולם החרדי, זמרים שפרצו תקרות זכוכית, יצאו מהשבלונה ומנהלים קריירה בינלאומית מצליחה במגזר, תוך שמירה על הגבלים דתיים כאלה ואחרים.
אתמול, למשל, התמקד הפרק בגד אלבז (הבן של בני אלבז) שנדד לארה"ב, שם הוא ממלא אולמות עם שירי הלל לאל וקהל מעורב; בהמשך ישודרו גם פרקים מרתקים על ליפא שמלצר, הילד הרע שרבנים מזהירים מפניו, וגם מוטי שטיינמץ המכונה אייל גולן של חסידות ויזניץ'. חסידיסטוק היא לא יצירה שחובה לראות, לעיתים היא משעממת, לרוב סובלת מעליות וממורדות באיכותה ומתקשה להעביר לצופה את החוויה במלואה. עם זאת, מדובר בהפקה חשובה שמספקת הצצה לעולם שמרבית הציבור בישראל לא מכיר ולא מודע לקיומו, ובעזרת תחקיר מעמיק ודמויות מפתח היא מעבירה מסר על התפתחות המוזיקה החסידית בימינו.
נקודת התורפה שלה היא הבחירה שלא להתערב בחומרים ולא להאכיל את הצופה בכפית. המראיין לא מורגש, אין קריין שיספר את הסיפור ונעשה שימוש מועט בחומרי ארכיון. כתחליף אנחנו מקבלים את הסיפור דרך הדמות המובילה, באמצעות סיפוריה למצלמה וסיורים מאחורי הקלעים במקומות שהשפיעו על חייה, שמעניקים גם הרבה רגעים מיותרים.
למעשה אלה בדיוק הפגמים של "המוזיקה של הספורט", רק הפוך. בערוץ הספורט הרימו סדרת תוכניות אולפן שבוחנת את הקשר בין ספורט למוזיקה, ואשר הוגשה לצופה עם הרבה מאוד דיונים, דוגמאות ותאוריות, מתובלים בחומרי ארכיון מהפנטים. כתבות צבע עם מוקי, יוני רכטר וחיים משה, לצד שיחות אולפן על אואזיס, הרצל קביליו, הפועל יהוד, מוחמד עלי ואייל גולן. כל זה ועוד הרבה רסיסי מידע אחרים פוזרו על פני שלושה פרקים מעניינים אך ארוכים בטירוף, ממוקדים ויחד עם זאת נורא מבולבלים. כמו 0:0 עם הרבה מצבים ליד השער.
מוזיקה נמצאת איתנו כמעט בכל רגע בחיים, וטוב שיש גם סדרות כאלה. הן לא ייכנסו לפנתיאון הטלוויזיוני, אך מקומן בהחלט על המסך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו