המנצח לוקח הכל

אתמול, 48 שעות לפני ההצבעה, יצא הנשיא אובאמה לספרינט אחרון בתקווה לשכנע את אזרחי ארה"ב לבחור בו לקדנציה שנייה. הנשיא החל במרתון אירועי קמפיין שיימשך יומיים ויעבור בשש מדינות מפתח. באחת מהן, אוהיו, הוא אפילו יבקר פעמיים.

אתמול הגיע אובאמה לניו המפשייר, לאוהיו ולקולורדו, ושלשום סגר את הלילה באירוע ענק בווירג'יניה יחד עם הנשיא לשעבר ביל קלינטון. "הכוח לעשות כבר לא איתנו. כל התכנונים, כל מה שאנחנו עושים, עכשיו כל זה כבר לא משנה", אמר הנשיא לקהל בווירג'יניה. "זה תלוי בכם. הכוח בידכם, וכך אמורה דמוקרטיה לפעול".

בדבריו הודה למעשה הנשיא כי תמו ימי האסטרטגיה הגדולים וכי כעת מדובר בעבודת רגליים גרידא. מי יצליח להוציא יותר מצביעים אל הקלפיות, מי ינצח בארגון על פני השטח. ובמטה של אובאמה בשיקגו, עיר מגוריו, יודעים זאת היטב: מתנדביו פתחו לא פחות מ-5,100 תחנות היערכות במדינות המתנדנדות, אותן מדינות שצפויות לקבוע את גורל מערכת הבחירות כולה.

270 - זה מספר האלקטורים (או בתרגום חופשי לעברית: צירים) הדרושים למועמד כדי להבטיח את כיבוש היעד, לנצח במערכה ולהפוך באופן רשמי לנשיא הבא של ארה"ב. וכן, מדובר באלקטורים ולא בקולות. בארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם, המועמד שזוכה ברוב הקולות אינו בהכרח המועמד שזוכה בנשיאות. תשאלו את סגן הנשיא לשעבר אל גור, שבשנת 2000 גבר על ג'ורג' בוש ביותר מחצי מיליון קולות וראה איך דווקא הרפובליקני היה מי שזכה להתיישב בחדר הסגלגל.

שיטת הבחירות האמריקנית היא מורכבת. סניגוריה יטענו כי היא מחושבת ושקולה, מקטרגיה יאמרו כי היא בעייתית ומיושנת. שיטת האלקטורים ממוסדת בחוקת ארה"ב והיא תולדה של פשרה בין אלו שדרשו כי הקונגרס יהיה זה שימנה את הנשיא לבין אלו שהעדיפו כי הנשיא ייבחר בהצבעה רגילה של האזרחים, שבה הרוב קובע.

לתפיסת האבות המייסדים של ארה"ב, הרעיון בשיטת האלקטורים היה לצמצם, מצד אחד את כוחם של "חסרי ההשכלה", ומצד אחר להעניק משנה חשיבות למדינות קטנות כך שהפוליטיקאים לא יוכלו להתעלם מהן. לכל אזרח יש זכות הצבעה, אך האבות המייסדים ניסו להימנע מעריצות הרוב. כך השיטה מנצלת את יתרונות הדמוקרטיה ונמנעת, עד כמה שאפשר, ממגרעותיה כאשר במקרה ש"פשוטי העם" לא "יצביעו כשורה" - אזי לאלקטורים תהיה ההזדמנות "לתקן" את המעוות.

בשיטת הבחירות האמריקנית כל מדינה זוכה למספר אלקטורים השווה למספר נציגיה בסנאט ובבית הנבחרים (להלן: הקונגרס) - לכל מדינה שני נציגים בסנאט, ואילו מספר הנציגים בבית הנבחרים נקבע על פי גודל אוכלוסייתה. בסך הכל יש 538 אלקטורים שמייצגים את 100 הסנאטורים, 435 חברי בית הנבחרים ו-3 יוצאים מן הכלל המייצגים את הבירה וושינגטון, עיר ללא מדינה.

המספר 270 פירושו יותר ממחצית מ-538 האלקטורים, וזכייה במערכה כולה. במקרה יוצא דופן של שוויון, כלומר 269 אלקטורים לכל מועמד (מקרה שאירע רק פעמיים בהיסטוריה, ב-1800 וב-1824), בית הנבחרים הוא שבוחר את הנשיא בהצבעה שבה לכל מדינה יש קול אחד.

האלקטורים עצמם נבחרים בהליך שונה מעט בין מדינה למדינה. חודש לאחר הבחירות לנשיאות מגיעים האלקטורים שנבחרו לבירה המקומית שלהם, שם הם "מצביעים" בעצמם ומעניקים את קולם פעמיים - פעם אחת לנשיא ופעם אחת לסגנו. לאלקטורים יש החופש להצביע כרצונם, אך למעשה הם מצביעים בהתאם לתוצאות שהתקבלו במדינה שאותה הם מייצגים.

ב-48 מתוך 50 המדינות בארה"ב מתבצעת חלוקת האלקטורים על פי שיטת "המנצח לוקח את הכל": גם אם מועמד זכה ברוב של קול בודד במדינה מסוימת, כל האלקטורים שלה יעמדו לצידו. היוצאות מן הכלל הן נברסקה ומיין, שם האלקטורים מחולקים בין המועמדים באופן יחסי לשיעור הקולות שקיבלו.