השעה הייתה מאוחרת, ישבנו על הספה בסלון והתחלנו להתווכח על איזו שטות. זה קורה לנו לעיתים - שנינו דעתניים, עקשנים וצודקים. עבורי אלו ויכוחים מפרים, של אוהבים. הוא תמיד מסיים אותם בבדיחה מטופשת, במעבר לנושא אחר או בחיבוק. אבל הפעם זה היה שונה - העיניים שלו הפכו יוקדות, הקול שלו נהיה תקיף ונעדר ממנו החום שנמצא שם תמיד. נעלבתי עד עמקי נשמתי, למרות שלא אמר לי שום דבר מעליב.
אחרי כמה רגעים של שקט מתוח העיניים שלי התחילו להבריק מדמעות ושאלתי אותו למה הוא דיבר אלי בצורה הזאת. פשוט עניתי לך בשפתך, השיב. ככה את מדברת כשאנחנו מתווכחים, אני אוהב אותך אבל זה קשה לי, זה לא נעים. נחנקתי.
כמו רוב "הנשים החזקות" שאני מכירה, גדלתי עם סכין בין השיניים. למדתי בכל שלב בדרך שאני צריכה לדבר באופן תקיף כדי שיקשיבו ולהפוך שולחנות בדרך לפיתרון. סיגלתי לי טון שלא משתמע לשני פנים, אחרת יחשבו אותי לפראיירית. למדתי לדרוש במקום לבקש, למדתי להתפרץ במקום לחכות לשווא לזכות הדיבור, ולמדתי "למרפק" כי אף אחד לא יפנה לי את הדרך מיוזמתו. אני לא יודעת להשיג את מבוקשי בדרך אחרת.
זה לא הופך אותי לפחות רגישה או פחות אוהבת, אבל זה כן הופך אותי, לעיתים, לבת זוג בלתי נסבלת. כי מה שיעיל בעבודה - לא עובד באהבה.
הראשונה שהיה לה העוז לשים לי את המראה הזו מול הפרצוף הייתה אמא שלי. במהלך שידורי הישרדות היא הבחינה במה שנסתר מעיניה תמיד - מדוע גברים שכל כך אוהבים אותי, קמים יום אחד והולכים: אני פשוט יכולה "להסתובב" עליהם ברגע ולרסס אותם במילים.
הצלחתי להודות בזה, אבל לא הצלחתי להשתנות.
ערב אחד הוא חזר מאוחר מהעבודה. משעות הצהריים עמלתי בבית, סידרתי, ניקיתי, עשיתי קניות ו"העמדתי סירים". רציתי להביע אהבה ודאגה, לשמח אותו כשישוב הביתה. כשנכנס לבסוף בדלת עמדתי במטבח ותפעלתי את ארוחת הערב, הייתי בלחץ שאספיק הכל, שלא יישרף, שלא אשכח מלח. הוא חיבק אותי מאחורה ואני התעצבנתי שהוא מפריע לי במשימה. כשסיימנו לאכול הוא הודה לי על הכל אבל אמר שבפעם הבאה הוא מעדיף קבלת פנים אוהבת מאשר ארוחה. איך הוא צודק, כמה טיפשה.
בדיעבד, אני מבינה, הגברים שאהבו אותי פשוט היו פחות ורבליים מהסופר המחונן שלצידי עכשיו. כולם סבלו מהאינסטינקט שלי "לראות שחור בעיניים", אבל לא ידעו להסביר לי איך זה מרגיש עבורם. המחשבה שהבחור הזה שאני כל כך אוהבת, שעושה לי רק טוב על הנשמה, מרגיש מותקף במקום שאמור להיות הכי מכיל, אוהב ובטוח עבורו, גרמה לי בושה רבה.
התביישתי ממנו ומכל אלו שקדמו לו. נורא.
ט"ו באב אף פעם לא היה איזה יום מיוחד עבורי, אבל השנה הוא הפך ליום של חשבון נפש, ליום שבו קיבלתי החלטה - הבחורה עם הסכין בין השיניים לא תיכנס יותר אלי הביתה. שתישאר בעבודה.
על הספה בסלון אני נלחמת בעצמי ולא באיש שאני אוהבת. ושיהיה בהצלחה.
מוקדש לשמש שלי. ולכן. באהבה.