בימי הלחץ הגדולים של סיום מלחמת יום הכיפורים, הנרי קיסינג'ר העביר נזיפה חמורה לשגריר הסובייטי באו"ם יאקוב מאליק. "תגידו למאליק שלא ישפוך את המים, או שאני אשלח אותו לסיביר", אמר לשליחיו. "אני מכיר את ברז'נייב יותר טוב ממאליק; תשאל אותו אם הוא קיבל אי פעם נשיקה על הפה מברז'נייב, כמוני".
כשמדובר במומיה סובייטית כמו ברז'נייב, נשיקה על הפה לא מבטאת בהכרח אהבה במדרג היחסים. אבל היא משדרת בשפת המלחמה הקרה אחווה ואמון. זה בוודאי יהיה צילום העשור אם יום אחד טראמפ ופוטין יתנשקו על הפה לעיני המצלמות. אבל בינתיים זאת רק לחיצת יד מרוחקת.
רמת ההיסטריה שחוללה פגישת פוטין וטראמפ בהלסינקי השבוע מתחילה להדאיג. ההיסטריה התקשורתית־פוליטית גובה מחיר ביטחוני ברמה הבינלאומית. גם כשקיסינג'ר וברז'נייב התנשקו, זה היה כדי למנוע התלקחות של מלחמה גרעינית. הסכנה לא חלפה; להפך, חוסר היציבות הגרעינית גבר בשנים האחרונות: צפון קוריאה, איראן ואיומי טילים על העורף בישראל.
אבל סינדרום מחלת טראמפ בארה"ב מוציא את המערכת מאיזון. זאת אולי הפעם הראשונה שהשתוללות תקשורתית־פוליטית באמריקה נחזית כגורם שמשבש את השיקול הרציונלי בהתמודדות עם משברים בינלאומיים.
התשוקה להדיח את טראמפ גוברת על שיקולי הביטחון הלאומי. משקיפים רציניים בארה"ב מאמינים שהפרסום הרעשני של כתבי אישום נגד 12 סוכנים רוסים בעיתוי הנוכחי נועד לחבל בפסגת הלסינקי. ממש כפי שתקרית ה־U-2 ב־1960 טרפדה פסגה חשובה בין הנשיא דאז אייזנאואר ומנהיג בריה"מ חרושצ'וב.
ההשפעה המשבשת של חקירות רוסיה כבר גרמה נזק בכך שהפגישה בין טראמפ לפוטין התקיימה באיחור של שנה וחצי. בינתיים, במקום להגיע לעסקה גדולה מול רוסיה שתכלול את סוריה, אוקראינה ואיראן - המתיחות רק גברה. זאת מתיחות בלתי מורגשת במחוזות וושינגטון, אבל אצלנו היא הורגשה היטב.
אפשר לצפות שבזכות תיאום חסר תקדים עם נשיא רוסיה ועם הנשיא האמריקני ישראל תשיג את שלה בזירה הסורית. זה לא שאני סומך כאן על הנשיא טראמפ; אפשר לסמוך יותר על נשיא רוסיה פוטין, ועל פעילות צה"ל.
השאלה הגדולה היא אם לפוטין יהיה תפקיד גם בנושא הגרעין האיראני. הוא יכול לתפקד כמושיע המשטר האיראני, ובתמורה איראן תתפשר ותגיע למשא ומתן ולעסקה חדשה שתספק את ישראל.
בהרצאה של שר האנרגיה, יובל שטייניץ, לפני כשבוע וחצי במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הוא מנה "שלושה יסודות שיכריעו אם המדיניות האמריקנית מול איראן תצליח: 1. הלחץ הכלכלי - זה הכלי המרכזי. 2. לחץ צבאי ומידת הנחישות האמריקנית בנושא. 3. צפון קוריאה - מה שיקרה שם יהיה בעל השפעה עצומה על עתיד תוכנית הגרעין האיראנית".
שטייניץ אומר שהסנקציות החד־צדדיות שארה"ב מפעילה ומתכוונת להפעיל על איראן יכולות להיות הרבה יותר אפקטיביות מאשר משטר הסנקציות הבינלאומי שהנהיג הנשיא אובאמה החל מ־2010. זאת בגלל התסבוכות הדיפלומטיות שהיו כרוכות בחבילה בינלאומית מוסכמת על מדינות כמו רוסיה, סין והאיחוד האירופי. "ארה"ב אומרת לחברות בעולם - אתם חייבים לבחור. עסקים עם איראן או עם ארה"ב. לופטהאנזה, למשל: תטוסו לאיראן, תעשו איתם עסקים - לא תוכלו להיכנס לשמי ארה"ב".
בעניין זה לא משנה מה אומרים מרקל או מקרון. אף אחד לא יטוס לטהרן. הדבר נכון גם לגבי בנקים ושאר חברות בינלאומיות. בתוך חצי שנה עד שנה מצב הכלכלה באיראן יהיה חמור מאוד, ואז נצטרך לחשוב מה הלאה. קרוב לוודאי שהאיראנים יבואו לשולחן המשא ומתן, ועליו יעלו נושאי האטום, כמו גם נושאים אחרים.
"אבל יכולות גם להיות תוצאות שליליות למצור הכלכלי", אומר שטייניץ, "האיראנים יכולים להחליט שלא להיכנע, ולהגיד - בואו נייצר נשק אטומי. או שנייצר חומר בקיע ונתקרב מאוד לנשק לפני הצעד האחרון, זאת כדי שלא לפרוש מהאמנה לאי הפצת נשק גרעיני".
כאן נכנס לתמונה נושא האמינות של האיום הצבאי האמריקני. "האיראנים צריכים לדעת מראש שהאיום הצבאי עליהם אמין ורציני, זה צריך להיות להם ברור לגמרי. והמסר הוא שהתשתית הצבאית שלהם תיהרס; שום מתקן לא חסין להתקפה מהאוויר. אין הגנה או מיגון שאי אפשר לחדור, בייחוד כשמדובר ביכולת האמריקנית".
אבל היסוד הצפון־קוריאני במשוואת הלחץ על איראן נראה כלבנה מתנדנדת. "אם טראמפ יצליח לפרק את צפון קוריאה מהארסנל הגרעיני, אז בתוך זמן מסוים הלחץ הפנימי באיראן לוותר בנושא יהיה עצום", אומר שטייניץ. הנימוק יהיה שאם הצפון־קוריאנים ויתרו - סימן שאף אחד לא יכול לעמוד בלחץ האמריקני.
"אבל אם יקרה ההפך, וצפון קוריאה תצליח לשמור על הארסנל הגרעיני ועל חלק ממתקניה, המחשבה באיראן תהיה לגמרי שונה. אם הם הצליחו - גם אנחנו יכולים. האפקט על החזית הפנימית באיראן יהיה עצום. כישלון בצפון קוריאה אומר שהסיכוי שאיראן תיכנע קטן מאוד".
אפשר להוסיף שדרך העימות שהנשיא טראמפ בחר ללכת בה מול סין תסבך את העניינים מול צפון קוריאה. הסינים משקיעים רבות באיראן. גם לגבי הנחישות האמריקנית לפעול צבאית נגד מטרות בתוך איראן יש סימני שאלה.
לרכוב על הרמה: הקשר של נתניהו עם פוטין, שהחל ב־2009, הצמיח פירות בגזרת סוריה. עתה דרושה פעולת מנע מהירה בנושא ריבונות רמת הגולן
אחרי המפגש הגורלי בין פוטין לטראמפ העיסוק החביב על הפרשנים היה מי המנצח. היתה איזו הסכמה כללית שידו של פוטין על העליונה. אני לא יודע מה המשמעות של זה: הוא הרי הרוויח את המעמד והרוויח את הלגיטימציה. אבל האם פוטין קיבל איזשהו ויתור אמריקני? פוטין רוצה קיצוץ בארסנל הגרעיני של ארה"ב, וטראמפ מתעקש לשדרג את מאגר הנשק הגרעיני ולא ינהל על כך משא ומתן.
המנצח הוא מי שלא היה שם, רה"מ בנימין נתניהו. לאחר המפגש אמר פוטין בראיון לטלוויזיה הרוסית כי דיבר עם "שותפינו האיראנים" על אזור חיץ בגולן. גם לפי האמירות הכלליות במסיבת העיתונאים והאמירה של טראמפ כי "פוטין מעריץ את ביבי", ישראל תקבל חלק ניכר מתאוותה בידה בנושא הנוכחות האיראנית בסוריה. זה לא הכל, כמובן.
ישראל גם מקבלת הכרה פומבית מצד פוטין - כמעט במפורש - בזכותה לכתוש את הבסיסים האסטרטגיים של איראן בסוריה. והכי חשוב הוא שיש הסכמה בין טראמפ לפוטין שהתייעצויות משולשות של ארה"ב, ישראל ורוסיה ינמיכו מאוד את ההתלהבות של איראן וחיזבאללה לצאת למלחמה.
העמדה הרוסית הנוכחית היא מלווה קצר מועד. ד"ר דורי גולד שהשתתף בכנס ולדאי במוסקבה לפני כמה חודשים, שמע שם מהיועץ הקרוב של פוטין לענייני סוריה עמדה המעלה מחדש את סוגיית רמת הגולן ונוכחות ישראל. גולד ענה לו באמצעות החוק הבינלאומי - ויצא בחיים. אבל הוא צופה שישראל עלולה להיתקל בהפתעה מדינית. ב־2016 מונה אדם בשם סטפן דמיסטורה לטפל מטעם האו"ם בהסדר הסופי של סוריה. הסעיף הראשון במסמך שלו אומר: החזרת רמת הגולן לסוריה.
גולד סבור שדרושה פעולת מנע בנושא רמת הגולן. הוא הופיע השבוע בוועדת המשנה לביטחון של ועדת ביקורת המדינה בבית הנבחרים, כדי להציג את הצורך של ישראל בהכרה אמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן. ישראל קיבלה עוד בימי כהונתו הראשונה של רבין ב־75' מכתב נשיאותי שאומר כי "ארה"ב, לעת הסדר ברמת הגולן, תיתן משקל רב להישארות ישראל בגולן".
"ישראל יכולה לנצח או לשרוד רק בהפתעה". יואש צידון // צילום: לוסי
אפילו בייקר (1991) ו־וורן כריסטופר (1997) חזרו על הנוסח. גולד - שהוזמן על ידי הוועדה - טען שם כי "זה הזמן לממש את מכתבי הממשלים השונים, רפובליקנים ודמוקרטים, לצורך הכרה אמריקנית בריבונות ישראל בגולן".
הטיעון המרכזי הוא שאי אפשר להחזיק נוכחות צבאית והתיישבות אזרחית בגולן בלי ריבונות מוכרת. חבר קונגרס העיר: "אבל אין עליכם איום. הצבא הסורי נמחק".
השקפה כזאת על הצבא הסורי היא נאיבית, העיר גולד, ובתוך כמה שנים הצבא הסורי יתאושש. זה יקרה באמצעות הסיוע של רוסיה, ידידתנו החדשה. האיום הנוסף הוא הצבא השיעי הגדול שהולך ונבנה בסוריה. מטרתו המוצהרת של קאסם סולימאני היא לבנות בסוריה צבא שיעי מכל המדינות בגודל של 150 אלף לוחמים.
האלוף גיורא איילנד סבור שסידורי הביטחון שהוא עצמו תכנן בימיו של אהוד ברק - חדלו להיות רלוונטיים. אפשר להניח שלנשיא טראמפ יש עומס גדול מדי על הצלחת, והכרה אמריקנית בגולן לא על הפרק. בשלב מסוים זה יכול להיות אקטואלי והרעיון צריך לחדור. קשה לראות הזדמנות טובה יותר בעתיד.
הלקח מספינת ליברטי: ממלחמת העצמאות מחלקת המדינה האמריקנית מנעה מישראל להגיע להכרעה בשדה הקרב, וזה קצת נוגד את מיתוס "האור הירוק" שהורגלנו אליו
לפני שבועיים (8 ביולי) היה יום השנה השלישי למותו של יואש צידון ז"ל. צידון, או "צ'אטו" כפי שנקרא בידי מוקיריו, הותיר כמה תובנות שנרשמו במפגש ארוך עם החוקר ד"ר יואל פישמן בשנת 2002. צ'אטו היה ההחמצה הגדולה של הימין.
הוא חשב שיש לטפח את הנוצרים, כנראה משום שלא סמך על יהודי אמריקה. "עד 67' ישראל היתה מעין חיית מחמד של יהודי אמריקה", אמר יואש באותה פגישה. מבחינת העולם, בוודאי ארה"ב, "לישראל לא היה מעמד אזורי. היא היתה חשובה רק בהקשר הפנים־אמריקני של שיקולי בחירות".
אולי זה מסביר משהו לגבי משבר היחסים בין ישראל ליהודי אמריקה כיום. כשישראל כבר לא נתפסת כחיית מחמד. התברר גם שהיא מסרבת לבצע את קפיצת הסאלטו־מורטאלה שכולם, כולל יהדות הקמפוסים, רוצים שתבצע.
לצידון היתה השקפה די ברורה על ארה"ב. האחים ג'ון פוסטר ואלן דאלס היו פרו־ערבים - יחד עם פילדמרשל מונטגומרי והגנרל מרשל הם האמינו שליהודים אין סיכוי ב־48'. מלחמה פנימית של ערביי ארץ ישראל, בחיזוק התקפה של כמה מדינות ערביות מבחוץ - זה לא דבר שישראל הצעירה יכולה לעמוד בו.
"מחלקת המדינה מאז מלחמת העצמאות מנעה מישראל להגיע להכרעה בשדה הקרב", סבר צידון, "מחלקת המדינה חברה לאיום בריטי ונמנע מישראל כיבוש יהודה ושומרון. היה לינקג' בין האיום הבריטי לבין ההצעה האמריקנית לקבל מענק כלכלי נדיב במושגי התקופה. כל מניעת מלחמה וכל הפסקת אש טמנו בחובן את זרעי המלחמה הבאה".
מבצע קדש ב־1956 השאיר בהנהגה המדינית טראומה. "מנהיג בריה"מ בולגנין שיגר לישראל איום אטומי. האיום הסובייטי על ישראל לא זכה לאיום אמריקני נגדי. האמריקנים לא נתנו מענה לבולגנין, וזה הספיק כדי לגרום לישראל לסגת".
על פי יואש צידון, ב־67' ארה"ב איימה על ישראל לבל תצא למלחמת מנע. היא אף איימה להתערב נגדנו. הדברים הללו מנוגדים למיתוס על האור הירוק שקיבלה ישראל מהאמריקנים. זה מתקשר להתרחשות שצידון היה מעורב בה אישית, עם התקפת ספינת הביון האמריקנית ליברטי. הוא סיפר כי תצפת מהאוויר על הספינה שהיתה קרובה אל החוף. היא לא השאירה שום "עקבות" במים, מה שאומר שצצה אצלה תקלה והיא עומדת - או שזו ספינת מודיעין. ייתכן שגורלה קשור לחששות הישראלים מהאמריקנים. "ב־67' גורלה של ישראל היה תלוי על חוט השערה בין ניצחון להתמוטטות כוללת", אמר צידון. הוא ציטט אמירה של יגאל אלון מפברואר 67': "ישראל יכולה לנצח או לשרוד רק בהפתעה". יסוד שקצת נשכח בישראל העכשווית.
"התעמולה הערבית הצליחה להפוך אותנו מדוד לגולית. הם יצרו את האשליה הזאת על ידי הפקת העם הפלשתיני. אם אתה מסכים לטיעון הזה; אם אתה מקבל את הקייס של 'עם פלשתיני' - אז אתה הופך לגולית. והיום זו בעיה קיומית לישראל".
ועוד משהו אקטואלי: בישראל השתרשה זה 25 שנה ויותר ההשקפה שכדי להסביר את צדקתה של ישראל די להציג את המידע. אבל יואש צידון חלק על כך וטען דבר פשוט: "המידע צריך להיות מוצג בעוצמה". היום היינו מוסיפים, במהירות ובעוצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו