מחבלים עם מעוף

הכותרות הזדעזעו השבוע מכך שמישהו בעזה ניסה לשגר בז ממולכד לעבר היישובים הישראליים. הבז נמצא מת ליד קו הגבול, אבל גם אם היה מצליח לחצות, הוא לא היה מאריך ימים. על גופו היו חומרי הצתה שהיו אמורים להעלות באש עוד שדה, שמורת טבע או - מי יודע - סתם בית בקיבוץ. אבל אצלנו מישהו החליט שעכשיו זה כבר מזעזע.

לפני כן היה מי שניסה לשכנע אותנו שכאשר נער גבעות שטוף שנאה כורת עץ זית, הוא לא רק מבצע פשע. כשהוא כורת עץ זית, הוא מייצג את כל הציבור שלו. את כולנו בעצם. ולא משנה כמה כולנו מסתייגים מזה. וכשנכרת אותו זית, יצאה בת קול בשמיים והכריזה שלכורתים האלה אין עוד זכות ותוחלת על האדמה הזאת. כי עץ זית הוא יותר מדי סמלים בכריתה אחת. ולכן יוכרז על גט כריתות ורישיון להכליל. אבל עזתי ששורף שדה וחורש בעזרת עפיפון? זה כמעט רומנטי. 

מי באמת קובע מתי ראוי להזדעזע? ולמה עכשיו זה מזעזע יותר? כי הבז הוא עוף בסכנת הכחדה? כי עפיפון תבערה או בלון תבערה זה סבבה? או סתם כי מדובר בבעל חיים תמים, שאין לו עניין עם הסכסוך במזרח התיכון, וספק אם הוא מאמין שאחרי מות הקדושים שצפוי לו, ימתינו אי שם 72 בזואלות חביבות ומלאות רצון טוב?

האם עד עכשיו לא הומתו אינספור בעלי חיים - נדירים ומצויים, אבל תמיד תמימים - בחורשות ובשדות שהועלו באש בשם מלחמת הדת הגזענית שמתחזה למאבק על החופש? 

עכשיו, מתברר, זו היתה יצירתיות אחת יותר מדי. זה היה בז, וגם לנו, רבותיי, יש קווים אדומים. וואי, איזה מזל שהם לא ניסו למלכד יונה. למרות שבינינו, יונה ממולכדת היא כמעט מנת הבית באזור הזה של העולם.

•  •  •

לא מזמן הזדעזענו כולנו מכך שיקב גדול פיטר כמה עובדים מ"טעמי כשרות". משגיחי בד"ץ נופפו באיזו אזהרה הלכתית. ההנהלה הבינה שעובדים מסוימים, בעצם קרבתם לחביות היין, עשויים להוריד את דרגת הכשרות שלהם. המשמעות הכספית הצפויה ריצדה בקולי קולות על הצגים, והעובדים קיבלו הודעות פיטורים.

למה כל כך הזדעזענו פתאום? כי העובדים הם ממוצא אתיופי. סטנדרטים חרדיים מסוימים מטילים ספק ביהדותם, וגם קהי החושים המוחלטים בינינו מצליחים איך שהוא לזהות עוול כשהוא צבוע בצבעים עזים כל כך.

ההכרזה שאם בן אדם שחור־עור נוגע ביין, אז זה כבר לא היין שלי, היא ביזיון מביש שאין לתאר. אם ניגרר לקלישאות ציניות, אז מדובר בכתם שחור. אור אדום. דגל לבן. ואני בטוח שיש עוד כמה כאלה. מזעזע.

כך או כך, הנהלת היקב הזדרזה לפרסם התנצלויות נמלצות ולהחזיר את העובדים לעבודה. אני מרשה לעצמי להניח שזה לא מכיוון שאור פתאומי זרח לפתע בהכרתם או שמצפון קטן נולד להם במזל טוב, אלא יותר כי אותו אחד שנבהל מההפסדים במערכה הראשונה, נתקף פאניקה ממשית במערכה השלישית. פתאום מישהו שם עשה אחד ועוד אחד, והבין שלא רק החרדים עלולים לפסול מוצר מסוים מטעמי דת ומצפון, ועכשיו גם הוא הזדעזע.

אבל רגע, אם כבר ספגנו את הזעזוע, בואו נפתח את זה. מה כאן כל כך בלתי מתקבל על הדעת? זה שהפעם האנשים שנפגעו היו כהי עור? או עצם העיקרון שאם אתה - שחור, אדמדם, חילוני, זר, לא כמוני - מתקרב לי ליין, מבחינתי הוא פסול? 

העיקרון ההלכתי שבא לעולם מלכתחילה כדי לעזור לשמור על הקווים, ובעצם להתגונן, הפך עם השנים לכתם של פסילה. תסלחו לי, פיטורים של אשכנזי מנומש או אי קבלה לעבודה או דרישה שהיינן לא ייגע ביין - כדי לא לפסול אותו - מזעזעים אותי, ובעיקר מביישים אותי, כיהודי אוהב מצוות, לא פחות מאשר הפיטורים של חברו השחום.

•  •  •

בכל שנה בקיץ, לקראת ט' באב, אנחנו חוזרים ומזדעזעים מחדש מכל המותג הזה שנקרא "שנאת חינם". לא תמיד ברור מה זה שנאת חינם, אבל הרי אי אפשר באמת להתווכח על העובדה שזה פויה. חוץ מכמה ישראלים בודדים, שחושבים ששנאת חינם זה דווקא מגניב, יש כאן קונצנזוס מוזר שאומר שאין דבר מסוכן יותר. 

לכן, אחרי 11 חודשים וחצי שבהם השמצנו עד עפר כל מי שלא חושב בדיוק כמונו. אחרי כמעט שנה שבה אנחנו קוראים לו בשמות, מציעים להחרים אותו, לשלול ממנו תארים, פרסים וזכויות יסוד, ולהגלות אותו לאי השדים תכף ומייד - בקיצור, אחרי שלא הפסקנו לקדם שנאת חינם, אנחנו לוקחים לעצמנו שבוע וחצי של הפוגה שבה אנחנו מגנים אותה באופן תקיף. אין מה לומר - אנחנו עם שומר מסורת.

יש סיבה טובה מדוע אנחנו כל כך נגד המותג "שנא"ח". נרטיב יהודי עתיק טוען שזה מה שהחריב את הבית הלאומי שלנו בפעם האחרונה. לא טיטוס. לא רומא. לא המרד הכושל. שנאת חינם. יש משהו עמוק בסיפור הזה. 

אין ספק שהתבוננות פנימה היא דרך הרבה יותר טובה להתמודד עם כישלונות מאשר להאשים את כל העולם ואשתו. אבל יש לי גם ביקורת על הסיפור, שהביא איתו כמה הרגלים שנטבעו בנו ואני לא בטוח כמה תועלת יש בהם. 

כולנו, למשל, יודעים מתי נחרב הבית. בתשעה באב. אבל מתי הוא נבנה? מי זוכר?

כולנו יודעים למה הוא נחרב. אבל מתי לאחרונה שאלנו את עצמנו מה גרם לו להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים? חוץ מהפוגות קצרות (במונחים היסטוריים), בית המקדש העברי בירושלים פעל כאלף שנים ברציפות. אלף שנים שהיו הרבה יותר משגרת קורבנות. היתה שם עשייה מוזיקלית ענפה מסביב לשעון. סנהדרין מחוקק ושופט. הפנינגים עצומים של עלייה לרגל. חיי מסחר ותרבות. 

כמה מוסדות בעולם החזיקו מעמד ואפילו תפקדו אלף שנה? על כמה מבנים בעולם אפשר לומר דבר כזה? אולי הגיע הזמן לשוחח על השאלה איך הבית נבנה, ואיך החזיק מעמד. 

הזיכרון ההיסטורי שלנו מעדיף קטסטרופות. זוכרים את גירוש ספרד טוב יותר מאשר את ההישגים והיצירים. זוכרים חורבנות ולא יצירות. 

זה קצת מזכיר בני אדם שכל עוד הם חיים הם מציינים ימי הולדת, ואילו אחרי מותם מציינים את יום האזכרה. מכיוון שכבר 70 שנה עושה רושם שחזרנו לחיים, אולי הגיע הזמן לחזור לימי ההולדת.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו