אחרי הבאזז הגדול (ובצדק) שעשתה העונה הראשונה של "סיפורה של שפחה", הציפיות מהעונה השנייה היו גבוהות. זה התחיל מבטיח אבל אז נראה היה כאילו אין ליוצרים מה לחדש ופרקים נמרחו ונמרחו בלי להתקדם יותר מדי. בדומה לעולם המוזיקה, כשפורצת להקה חדשה והופכת לדבר הבא, המבחן הגדול שלה הוא האלבום השני – האם "סיפורה" עמדה במבחן?
סצנות הדיכוי, העינויים והרצח הפכו לסמל המובהק ביותר של הסדרה. הן אלה שגם גרמו לרתיעה של חלק מהאנשים מלצפות בה. בעונה הנוכחית הורידו בקצת את המינון שלהן, אבל עדיין היו לא מעט סצנות שכאלה, ולא תמיד היתה להן הצדקה עלילתית.
נסיון הבריחה של ג'ון (שלפרד) באמצע העונה היה גם הנסיון של הכותבים לברוח מהשעמום וליצור מתח מזויף בידיעה שהיא לא באמת תצליח לברוח, כי זה היה סוגר את הסיפור. אז מה הפתרון שנמצא? פלאשבקים. מיליון פלאשבקים של החיים שלפני גלעד, הוכנסו בכל פרק בלי להוסיף יותר מדי למה שאנחנו כבר יודעים.
דיכוי, עינויים ורציחות, לא תמיד עם הצדקה עלילתית // באדיבות HOT
עלילת המשנה שהיתה כמו גלגל הצלה לעלילה הראשית לא הצליחה להתרומם מעבר לפרקים בודדים. הוגה הרעיון של טיהור האדמה מהפסולת הגרעינית, שמתגלה בסוף העונה והוא שמבריח את השפחות מגלעד הוא התחלה של משהו שכנראה יקדם את העלילה בעונה השלישית.
אחוות הנשים נגד הדיכוי הגברי היתה המסר המרכזי בעונה הזאת. אחוות השפחות אחת לרעותה ופריצת המחסום בין שלפרד לבין סרינה היוו את נקודת האל-חזור שממנה יתחיל השינוי הגדול, לאחר שנסיונות מרד וטרור לא השיגו את המטרות. האחווה הזאת הביאה איתה כמה רגעים אנושיים, בהם הדת והחוקים הנוקשים נעזבים בצד לטובת חום אנושי, אמפתיה והכלה נשית.
כבר החמאתי בעבר על התפקיד שעושה בסדרה אליזבת מוס (שלפרד/ג'ון). אני רוצה לסייג במעט את דבריי לאחר צפייה בעונה השנייה. נראה שהמשימה להביע כל כך הרבה רגשות, מהפכים וסערות פנימיות בלי לומר מילה, תהיה קשה ומאתגרת עבור כל שחקן, אבל בעונה השנייה זה כבר נהיה משחק מוגזם שדגדג את גבול חוסר האמינות. שוטים ארוכים של קלוזאפים עליה כשהיא מתייסרת במחשבות עובדים יפה בפעם הראשונה, השנייה והשלישית. אבל באמת שאי אפשר לראות את זה יותר. זאת טלוויזיה, ולא סרט צרפתי המוקרן בקולנוע לב. זה לא מוסיף, לא מחדש ומתחיל להראות מזוייף.
משחק מוגזם שמדגדג את גבול חוסר האמינות. אליזבת מוס // צילום: באדיבות HOT
פרק סוף העונה גם הוא תפור בצורה מרושלת. כל הבריחה הספונטנית הזאת לא קשורה לשום דבר. היא כל כך מלאכותית ואין לה אחיזה במציאות התסריטית שהיא על גבול המגוכחת. הייתי מקבל אותה אם היה בה את הדיאלוג הבא בין ג'ון לבין אמילי:
אמילי: "ג'ון, תעלי על האוטו, הוא ייקח אותנו אל החופש".
ג'ון: "אני לא יכולה, התסריטאים רוצים שתהיה עונה שלישית שבה אחבור לבתי ויהיה מרד בגלעד".
אמילי: "אבל יש לך תינוקת לטפל בה...".
ג'ון: "אבל יש לי גם רייטינג לטפל בו! סעי לשלום. נתראה בפלאשבקים בעונה הבאה".
כל שלנו נותר לקוות הוא שהפלשבקים האלה בעונה הבאה יחזירו גם את הניצוץ, המתח והאמינות של אחת הדרמות המשמעותיות ביותר של התקופה, ללא ספק. אחרת ניאלץ להודות שמדובר בלהקה של להיט אחד.
• 10 מיתוסים על "סיפורה של שפחה"
• חשיפה: צילומים מהפקת ענק של HBO בישראל
• אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו