"הייתי מתחלפת עכשיו עם האמא של החייל שירה בשחר. להם יש את מי לבקר, יש למי לעזור. לנו אין"

בוקר יום רביעי שעבר היה חם מהרגיל. רוחות קדים נשבו בבית העלמין הצבאי קריית שאול, וקובי סטרוג חיפש מחסה מהשמש היוקדת.

כבר שלושה חודשים וחצי שהוא בא לכאן בכל בוקר, עושה את דרכו לחלקה 20. מתיישב ליד כרית האבן, מלטף את האותיות הזהובות המרכיבות את שמו של בנו, סמ"ר שחר סטרוג. שותה את הקפה של הבוקר לצד הקבר, מספר לשחר את אירועי אתמול, מחליף את שיחת הטלפון היומית, שבה היו מורגלים עד מותו, בשיחה חד־צדדית.

עוד לגימה מהקפה, מבט קצר אל גזע העץ הסמוך, שנעטף בעשרות תמונות של שחר וחבריו, והנה הוא מספר לשחר שהיום יום חשוב. הבוקר נגזר דינו של נ', שהורשע בהריגה במסגרת הסדר טיעון, וכך נחתם הפרק המשפטי של האסון. 

"לא סיפרתי לו את זה בקלות", יסביר לי קובי אחר כך. "הרי שום עונש לא יחזיר את שחר. אבל עדכנתי אותו כל הזמן מה קורה עם המשפט, התייעצתי איתו אם לקבל את ההסדר שהציעה הפרקליטות, ועכשיו, כשיש גזר דין, הייתי חייב לעדכן אותו. לספר לו שנ' נכנס ל־18 חודשי מאסר על זה שהוא הרג אותו. 

"אנחנו אומרים כל הזמן שהוא הרג את שחר, אבל רצח משפחה שלמה. אמרו שזה היה משחק בנשק, אבל אני יודע שאין מצב ששחר יכוון נשק לעבר מישהו. הוא היה יותר מדי אחראי בשביל זה.

"כשנפרדתי ממנו היום, נתתי נשיקה לתמונה שלו. גם הצטלמתי איתו, עם התמונה שלו. שחר אהב לעשות סלפי, אז גם אני הצטלמתי. זה אולי טיפשי לעשות סלפי עם תמונה של הבן שלך, אבל זה מה שנשאר לי".

שחר המלך

סמ"ר שחר סטרוג, בן 20, נהרג ב־20 במארס על ידי נ', חברו ליחידה. הוועדה שחקרה את האירוע מצאה כי תוך כדי משחק, כיוון אליו נ' אקדח ללא תותב (אמצעי הגנה שאמור למנוע ירי), וירה ירייה אחת לכיוון מרכז גופו של שחר.

מאז אותו יום, משפחתו של שחר לא מצליחה להתרומם. גם הידיעה שנ' נענש אינה מקילה.

"הכאב עדיין כאן", אומר קובי. "והוא עמוק. כל החיים שלי היו סביב הילדים, התעסקות עם הילדים, והמשפט או הגישור היה חלק מההתעסקות עם שחר מבחינתי. לא באמת רציתי להתעסק בזה, גם לא באמת רציתי שנ' יקבל עונש כבד יותר, הרי הוא לא עשה את זה בכוונה. אבל אולי יש מעט הקלה בכך שאני לא צריך להתעסק יותר במשפט ויכול להתפנות רק לאבל, ולהנצחה". 

הם גרים בגבעתיים, משפחה מלוכדת מאוד, נעימה, כזו שקל למצוא איתה שפה משותפת. אמא מיכל (47), בשיער זהוב קצר שקצוותיו מסתירים מעט את העיניים העצובות, מדברת מהר. קולה עדין, פניה מחייכות, אבל הלב מנופץ. 

"עד היום אני לא מבינה את מה שקרה לנו. 60 אחוזים ממני לא מעכלים, ו־40 האחוזים הנותרים מצטיינים בהדחקה. אני מנסה להתרכז בעבודה שלי בחברת קוסמטיקה, אבל כמה שהם עוזרים לי ומתחשבים בי, אני לא מצליחה להתחמק מהמחשבות עד כמה רע לנו. ואז אני נשברת, ופורצת בבכי". 

גם קובי (49) שבור. הוא גבר חסון, בעל חברה לשירותי כוח אדם וניהול. זיפי זקן ושפם מעטרים את פניו העייפות. אחרי מות בנו קעקע על זרועו השמאלית את דמותו של הבן, רצה אותו קרוב אליו כל הזמן.

מאז ומתמיד לקח חלק בחייהם של ילדיו. משחקי כדורגל עם שחר, שופינג עם עדי. קובי גם היה מי שלוקח אותו ליחידה ובחזרה, ומדבר איתו בתדירות יומיומית, רק לשמוע שהכל בסדר. 

עדי (16) סיימה לאחרונה את כיתה ט' בבית הספר שמעון בן צבי, שם למד גם שחר. על זרועה הימנית מסתלסלות אותיות שחורות באנגלית, מרכיבות את שמו של אחיה. היא נערה יפהפייה, אצילית, עיניה בהירות וחודרות. בחיוך מבויש תספר על השיחות הארוכות שהיו לה עם שחר בשנים האחרונות על חברוּת, על הצופים, לשם הלכה בעקבותיו, בדיחות פנימיות על ההורים. גם חברותיה אהבו להיות במחיצת אחיה. 

"אני מרגישה שיש עכשיו את החיים של לפני, שהיו שמחים, בלי בעיות, והחיים של אחרי, שהם כואבים מאוד. אני מנסה לבלות עם חברות, כמו ששחר היה רוצה שאעשה, מנסה להתרכז בשיחות על לק ועל חברים, כמו כל בת 16, ואז חוזרת הביתה ומבינה שהמציאות שלי היא אחרת".

שחר נולד וגדל בגבעתיים. מלח הארץ, וגם מלך, כפי ששמו שמור בטלפונים של שני הוריו ושל רבים מחבריו, "שחר המלך". בן בכור, ילד של משפחה ושל חברים, שגדל על ערכים של נתינה ואהבה. בתיכון למד במגמת תקשורת. אהב כדורגל, העריץ את מכבי תל אביב. במהלך השנים התקדם גם בצופים, עד שהפך לראש גדוד בשכבה שלו.

הוא רצה להגיע לדובדבן, והצליח. כשיצא הביתה במהלך המסלול, היה מנצל כל דקה מסוף השבוע. מחלק את הזמן בין חברים וחברות, ומקדיש גם זמן למשפחה. ברגעים הקשים בצבא, סיפרו חבריו, היה חושב כמה זמן נשאר עד היציאה הביתה, ומקבל כוחות מחודשים.

"כשהיה חוזר הביתה לחופשות, אף פעם לא התלונן", אומר קובי, "גם כשהיו לו המון שריטות וסימנים כחולים מהאימונים. תמיד סיפר כמה טוב לו בצבא. לפני כמה חודשים קיבל הצעה להיות מדריך לוחמה ביחידה, אבל ביקש להישאר עם הצוות שלו, להמשיך לצאת לפעולות ולמבצעים. אמר שאולי ירצה את התפקיד בעתיד".

"בחיים לא חשבנו שיקרה לנו אסון כזה". קובי, מיכל ועדי בהלווייתו של שחר

בכל שבת כשנשאר בבסיס ואפשר היה לבקרו, היו קובי, מיכל ועדי נוסעים אליו. לפעמים גם נ' היה יושב איתם. "נ' תמיד היה נחמד, במצב רוח מרומם, אוכל את השניצלים שהכנו בבוקר", מספרת מיכל. "בחיים לא חשבנו שיקרה לנו אסון כזה". 

קובי פותח את הסלולרי ומשמיע לי הודעה מוקלטת ששלח לו שחר בווטסאפ ב־26 ביולי אשתקד, יום הולדתו של קובי. "אבא מזל טוב, אוהב אותך", אומר שחר בקול מתנשף. "היה שבוע מלחמה, אצלי הכל בסדר. היום לילה אחרון, מחר אני אתקשר, מקווה שאתם נהנים". 

הוא אוהב להקשיב לקולו של שחר. "הם היו בשטח ולא היה לו טלפון, אז הוא ביקש מהמפקד שלו שיאשר לו לשלוח הודעה מהטלפון של המפקד. אני רואה על הצג את הטלפון של המפקד ונלחץ לרגע, אבל אז שומע את ההודעה של שחר, וזה היה משמח. אתה מבין שהצלחת בחינוך. שיש לך ילד כיפי, אוהב, ילד שמח. 

"אבל תראי, ההודעה הבאה מהטלפון של המפקד שלו היתה כשהוא שאל מתי הוא יכול לבוא לשבעה". 

"אמרתי שזה לא יכול להיות"

צהרי יום שלישי, 20 במארס, התנהלו ביחידה באופן שגרתי. החיילים היו אמורים לצאת לחופשה למחרת, ושחר דיבר עם אביו בטלפון וביקש שיבוא לקחת אותו הביתה. הם קבעו לרביעי בלילה, כי החיילים היו אמורים ללכת להופעה של מוקי, ושחר הבטיח לאביו שיצלם עבורו את השיר "ילד של אבא".

"כמה ימים לפני כן הוא ביקש ממני לסדר לו ולבת זוגו, סטפני, יום כיף. כשאמרתי לו שארגנתי להם יום של טיפולי ספא וארוחת בוקר, הוא היה מאושר". 

בשלישי בערב נקבע לחיילים אימון, ועד אז הם העבירו את הזמן בבסיס. ב־19:30 התכתב שחר עם אחותו עדי, סיפר לה על כובע שסטפני קנתה לו במתנה. ב־19:45 כתב לסטפני: "עדי תחגוג על הכובע", והוסיף: "אל תדאגי, ביחידה כיף".

ב־19:52 נשמעה ליד חדרו של שחר בבסיס ירייה אחת, שפילחה את גופו. 

כשעה וחצי לאחר מכן דפקו המודיעים בדלת של משפחת סטרוג.

"קובי שכב פה על הספה, הוא היה אמור ללכת לאיזו הרצאה בערב אבל פספס אותה, במזל", משחזרת מיכל את אירועי הערב הנורא ההוא. "עדי חזרה מהצופים ורצתה ללכת להתקלח, אני ישבתי פה ליד השולחן, סיימנו בדיוק ארוחת ערב, אכלתי בננה. ואז היתה דפיקה בדלת".

היא קמה מכיסאה, מדגימה איך ניגשה אל הדלת, ברגעים האחרונים של החיים שהיו ולא יהיו עוד.

"ראיתי בעינית כמה קצינים מדובדבן. חשבתי שהם באו להתרים או משהו, מי בכלל חשב שמשהו קרה לשחר. פתחתי את הדלת בתמימות כזאת, ואז הם אמרו לי: 'את אמא של שחר? את רוצה לקרוא לעדי?'

"אני לא זוכרת מה הם אמרו, אני רק זוכרת שאמרתי שזה לא יכול להיות. מה פתאום קרה לו משהו, הוא בשבוע אימונים, עדי דיברה איתו עכשיו. זה לא הגיוני". 

קובי: "הם אמרו לנו שהם לא יודעים בדיוק מה קרה, אבל שחר נהרג בבסיס, בחדר שלו. איזה מאה פעם חזרו ואמרו שהם עדיין לא יודעים מה קרה. 

"וזה חוזר לי כל הזמן בראש, לא יודעים, לא יודעים, לא יודעים", הוא פורש את ידיו בחוסר אונים. 

עדי, שבאה לסלון, לא הספיקה לראות מי נמצא בחדר כשאביה הסתובב אליה ואמר בשקט: "שחר מת". היא נעמדה במקומה, בהלם, ואמרה: "לא יכול להיות, דיברתי איתו עכשיו". 

בדיעבד גילו קובי ומיכל שאנשי קצין העיר חיכו מתחת לבית במשך כ־20 דקות. הם היו אמורים להודיע בתחילה שהוא נפצע באורח קשה, אבל כשהיה חשש ממשי לחייו, הודיעו להם ביחידה שימתינו עד שמצבו יתבהר. 

מיכל נסערת. "הם היו מאוד נעימים, ודואגים, אבל במקביל הלחיצו אותנו בצורה מטורפת להודיע לבני המשפחה, כי התקשורת כבר ידעה, והם חששו שישמעו על זה מהתקשורת. אני עוד לא מעכלת את זה, והם אומרים לי: 'בואי, נרד לאמא שלך'. אמא שלי גרה פה בבניין, בקומה השלישית.

"אני ועדי בכלל רצינו לנסוע לראות שזה לא הוא, שזה לא נכון, אבל היינו צריכים להודיע. קובי התחיל להתקשר למשפחה, לאחד החברים של שחר, כי הרי כולם בצבא, שלא ישמעו את זה ככה, על הדרך, פתאום. 

"ממש מעט זמן אחרי שהם דיברו איתנו, כבר דיווחו באתרי חדשות שחייל נהרג מפליטת כדור, אולי מפריקת נשק, לא ברור. באים אלייך מהצבא ושואלים מה לכתוב במודעת האבל, ואם לקבור אותו בקריית שאול או לא, ואת עוד לא קולטת בכלל על איזה אֵבֶל הם מדברים.

"אני יושבת פה ליד השולחן במטבח, הבית שלי מתמלא באנשים ששמעו ונכנסים הביתה, ואני לא מבינה מה קורה. בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם מרוב כאבים בגוף. שכבנו במיטה, אני, עדי, קובי, בכינו בכינו בכינו. מאז אנחנו לא מפסיקים לבכות". 

החדר לא השתנה

ההלוויה היתה ענקית. יותר מ־1,500 איש, מעריכים ההורים. קובי מספר שבמהלך השבעה סייעה העירייה למשפחה באוכל ובשתייה. בסוף השבעה הם דאגו להביא מאות המבורגרים וצ'יפס, כמו ששחר אהב.

"וקטשופ", מחייכת מיכל, חיוך שנראה שמור רק למצבים שבהם מדברים על שחר. "הוא לא היה מוותר על קטשופ". 

חבריו לא עזבו אותם לרגע. במהלך השבעה ביקשו החברים מהצופים לארח את המשפחה לארוחת שישי בשבט שבו גדל שחר. בליל הסדר הם עזבו את משפחותיהם כדי לתמוך במשפחה. כ־60 איש, מתוכם 40 חברים של שחר, ישבו לליל סדר עצוב באוהל האבלים שהעירייה השאירה למשך החג.

פאב "בית התפוצות", שבו נהג שחר לשבת עם חברים, ערך לפני שבועיים בהתנדבות ערב סגור לחבריו של שחר, לצפייה במונדיאל. "לא רצינו שזה יהיה ערב לזכרו, אלא ערב בהשראתו", אומרת מיכל, ומקריאה דברים קצרים שכתבה לכבוד הערב ההוא. הם ניסו לבלות כמו ששחר בילה, אבל אצלם היה האירוע מלווה בכאב לב גדול. 

פעולות הנצחה רבות נעשו וייעשו למען שחר, כמו חולצות עם תמונה שלו, שחולקו בצופים, ומרוץ מסלול בוגרים של כיתות ח' בבית הספר היסודי אלון, שבו למד. מכבי תל אביב הקדישה לו את טקס פתיחת המשחק ימים ספורים לאחר השבעה, כשאוהדיה אוחזים שלטים עם שמו של שחר והכרוז מספר עליו.

בקרוב, מוסיף קובי, עתידה לקום גינה על שמו בכניסה לשבט הצופים בגבעתיים, בשיתוף עם עמותת דובדבן, וייצא גם ספר, המאגד מכתבי פרידה שכתבו לו חבריו, לצד מילות נחמה מראש הממשלה, משר הביטחון, מהרמטכ"ל ואחרים. 

החדר שלו כמעט לא השתנה מהיום שבו עזב. מדף הספרים, עם הקלסרים והמחברות מימי הלימודים, הסדינים על המיטה, שמיכל המשיכה להחליף גם לאחר מותו, והדגל של מכבי על הקיר. מיכל מספרת שלפעמים היא משאירה לו הודעות ווטסאפ. מתעלמת מהצפצוף הבוקע מהמגירה של קובי, שם מונח הטלפון הנייד שלו. 

עד היום היא לא מסוגלת להסתכל בטלפון שלו, הדבר הכי פרטי שלו. מדברת איתו בדרך לעבודה, ברכב. גם את הארגזים עם הציוד שלו, הנמצאים בבית אמה, היא לא מצליחה לפתוח. רק לאחרונה, כחלק מהטיפול שהיא עוברת, הצליחה להיכנס לבית ההוא, להתמודד עם הידיעה שיש שם ארגזים, שברגע שייפתחו היא תבין שזהו, שחר לא יחזור. 

"זה קשה לראות את המיטה שלו ריקה עכשיו. הוא היה גדול כזה על המיטה, והייתי מכסה אותו כמו תינוק", מיכל מכרבלת דמות נעלמת. "כל הזמן הייתי מנשקת אותו, למרות שהוא לא אהב נשיקות. הוא גם היה גבוה ממני, הייתי מגיעה לו רק עד הצוואר עם הנשיקות. 

"עכשיו זה לא נתפס שהוא לא חוזר בימי חמישי. שאין את הכביסה שלו, את ההווי שלו, את כל הצחוקים שלו. תמיד חשבתי שאני הכי בת מזל בעולם, עם המושלם הזה שהיה לנו קודם. עם כל המשפחה. כל ערב הייתי אומרת תודה לאלוהים, ושרק ישמור לי על אלו. 

"היום אני עושה דברים על אוטומט. מנסה הכל כדי לא לחשוב, אבל אין רגע ביום שאני לא חושבת על מר גורלי".

שחר במדים. אהב להצטלם

על הקיר בחדרו קולאז' גדול, ובו תמונות של שחר עם חברים. שחר אהב לצלם ולהצטלם, ובעיקר חוזרות על עצמן תמונות של טקסים קטנים, כמו המשפחה שהולכת בשרוול המוביל למטוס, כמו הלאפה על השולחן לפני שצופים ב"פאודה", כמו פחיות השתייה שמונחות זו על זו לפני שמתחילים מסיבה. 

על השידה שליד המיטה שתי תמונות מודפסות, שחברתו סטפני סידרה שם לאחר מותו. 

"סטפני ושחר היו יחד 67 ימים, חודשיים וקצת. הקשר שלה איתנו, עם המשפחה שלו, נעשה ארוך יותר מהקשר שהיה לה עם שחר", אומר קובי. "היא לא עוזבת אותנו לרגע. נמצאת פה הרבה, מתכתבת עם עדי המון. כל החברים שלו נמצאים איתנו בקשר. אני חושב שבחיים לא דיברתי עם כל כך הרבה ילדים כמו היום. גם החבר של עדי, אור, נמצא פה כל הזמן.

"חלק גדול מהם עשו קעקועים, כמו ששחר רצה ולא הספיק, עם כנפיים או לבבות, וחברה שעשתה צמיד עם המשפט 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'.

"שחר היה בצופים בשכבת בני משגב, ותמיד רצה שכל החברים יעשו יחד קעקוע של BM, אותיות השכבה. אחרי שהוא נהרג, הם סיפרו לי שהם רוצים לעשות קעקוע לזכרו. כשאמרתי שאני לא מרשה, הם אמרו שהם לא בגיל שמבקשים רשות, וכשהם יגדלו ויהיה להם ילד שישאל מה מסמל הקעקוע, הם יספרו לו על שחר. זה מאוד מרגש".

"לא יכולתי לענות לאמו"

בתום השבעה ניסתה אמא של נ' לפנות אל מיכל. שלחה לה הודעת טקסט, שבה הביעה צער על מותו. מיכל אומרת שלא היתה מסוגלת לענות.

שבועיים אחרי המקרה, בחג השני של פסח, יצא נ' מהמעצר לחופשה, והלך לקבר של שחר. שם, מספר קובי, פגש נ' את חבריו של שחר.

"הוא התקשר אלי, בכה, אמר שהוא מבקש סליחה. אמרתי לו שאני רוצה לדעת מה קרה בחדר, שאני מוכן לבוא אליו הביתה, לשבת אצלו כדי שיהיה לו נוח, אבל אני רוצה לדעת מה קרה. הוא אמר שהוא צריך להתייעץ. מישהו מטעמו חזר אלי ואמר שפגישה כזו לא תתקיים. אני מניח שזה היה בגלל המשפט.

"אני מאמין שכאשר אפגוש אותו, מתישהו, הוא יספר בדיוק מה קרה. הרי זה נגמר, הוא לא צריך עוד להיזהר מבחינה משפטית. זה לא יכול לקרות עכשיו, כי זה טרי לנו מדי, אבל אולי זה יקרה. נ' היה חבר שלו, היה בא לפה, מלמד את שחר איך להתחיל עם בנות בצרפתית, כי ידע את השפה. 

"הרבה אנשים לא מבינים אותי איך אני לא רוצה שנ' יהיה בכלא לכל החיים, אבל זה לא איזה פרחח. זה לא המקרה של שכן שלנו מגבעתיים, יפתח גריידי ז"ל, שנרצח בכניסה לדיסקוטק. זה ילד שהתגייס לדובדבן, שעבד קשה יחד עם שחר במסלול, חבר.

"אני חייב לומר לך", הוא פונה אל מיכל שיושבת לצידו, "אני חושב שהוא ירגיש הקלה מאוד גדולה לספר מה קרה שם. אני באמת מאמין בזה". 

ועדת החקירה, בראשות אל"מ בצלאל שנייד ואל״מ אבי בלוט, מצאה שהגורם הישיר למותו של שחר הוא משחק בנשק. הוועדה קבעה שבשעה 19:00 שחר וחבריו המתינו לאימון, ושיחקו בנשק. בשלב מסוים שלפו נשקים זה כלפי זה, כשבאקדחו של נ' לא היה תותב. כשנ' לחץ על ההדק, לשחר לא נותר סיכוי.

הוועדה מצאה כי ביחידה יש תרבות לקויה של משחק בנשק, וכי המפקדים לא פעלו כנדרש להילחם בתופעה ולא אכפו את ההנחיות לשימוש באקדחים.

"אין מצב בעולם ששחר היה מכוון אקדח כלפי בן אדם", מיכל פותחת את כפות ידיה, מפנה אותן אל התקרה. "גם אם שיחק עם הנשק, הוא היה מכוון לרצפה, לקיר, היה עם תותב. בחיים לא אל בן אדם". 

קובי: "אין משחק בנשק בדובדבן, ובטח לא אחד מול השני. החברים דיברו על זה ששחר הראה לחיילים איך הוא יכול לפרוק ולטעון את הנשק ביד אחת, כשהם היו מחוץ לחדר. אבל גם כשהוא עשה את זה, הוא עשה את זה בצורה מסודרת, אל הרצפה, לא כלפי מישהו. אף פעם לא כלפי מישהו. אני אומר את זה בוודאות. אין לי מושג למה נ' כיוון לעברו, שחר לא היה עושה את זה בחיים. היתה לו אחריות אישית. 

"אנחנו יודעים את כל הדברים האלו גם מהחברים שלו, החיילים. הילדים האלו היו צריכים ללכת למבצע יום־יומיים אחר כך, ואיך הם יכולים להישאר מפוקסים כשמסביב מספרים עליהם סיפורים?"

בעקבות מסקנות הוועדה נענשו קצינים בכירים ביחידה. סא"ל ע', מפקד היחידה, ייאלץ לסיים את תפקידו ביחידה, ללא העלאה לדרגת אל"מ וללא קידום בשנתיים הקרובות. מפקד הפלוגה ננזף באופן חמור, וגם קידומו נמנע לשנתיים הקרובות. מפקד הצוות וסמל הצוות הודחו מתפקידם.

"לא התקיימה בקרת מפקדים מספקת למניעת שימוש בנשק בניגוד לפקודות ולנהלים, למרות המודעוּת לאפשרות כזאת", אמרו בצה"ל, ומדובר צה"ל נמסר אז כי "ועדת החקירה קבעה שקיימת נורמה לקויה של שימוש בלתי חוקי בנשק בקרב צוות הלוחמים שאליו השתייכו נ' וסטרוג". בד בבד, המליצה הוועדה על שורת נהלים כדי להגדיר מחדש כיצד לשאת אקדחים ולהתאמן בהם. 

קובי מספר שמפקד דובדבן ומפקד הצוות עדיין מלווים את המשפחה. "אמרתי למפקד היחידה שצר לי על העונש שהוא קיבל, אבל הוא אמר שאלו רק שנתיים עיכוב, והסיפור פה זה שחר. ואז אתה מגלה שיש אנשים מיוחדים בעולם. שלמרות הביקורת הקשה, הוא איתנו כל הזמן.

"אני חושב שזה חשוב ללכת ליחידות כאלו. שהנוער כן צריך להגיע לשם. להתנדב, ללכת לתפקידי לחימה, לעשות את השירות המשמעותי הזה למדינה. אם היה לי עוד בן, הייתי רוצה שילך בדרך הזאת. כי שחר היה מאוד מאושר עם כל מה שהוא עשה שם". 

מה ששחר היה רוצה

קובי היה שותף מלא לכל ההתנהלות לקראת הסדר הטיעון, ואילו מיכל העדיפה להתרחק ולשמוע את הפרטים מבעלה. 

"כשגיבשו את הסדר הטיעון דיברו איתנו על עבירה של הריגה ועונש של שנה וחצי מאסר, או גרימת מוות ברשלנות ועונש של חמש שנות מאסר", אומר קובי. הוא מדבר לאט, מילותיו מחושבות וטון הדיבור רך. "אני אמרתי שאין ספק שזו הריגה, ולא צריך לתת לו עונש שיהרוס לו את החיים. לקחת ילד כזה, שעשה טעות נוראית, טעות איומה, ולהושיב אותו בכלא עם רוצחים, זה להרוס לו את החיים. 

"אני יודע שזה גם מה ששחר היה רוצה שיהיה. הוא היה אומר לי, 'מה קרה לך, אבא, השתגעת? מה, הוא עשה את זה בכוונה? תעזור לו'. כי כזה שחר היה. אחד שחושב על אחרים.

"כל הזמן סיפרתי לשחר מה קורה. רציתי לדעת אם אני פועל נכון. הייתי יושב אצלו ושואל מה דעתו, ותולה תקווה בכל דבר קטן בשטח. רואה פרפר ואומר, 'הנה, שחר מאשר', כי פרפר מסמן נשמה. רואה זבוב, אומר שזה משהו אחר. התחושה היתה שיש ממנו אות. 

"הרי לא משנה איזה עונש הוא קיבל, המציאות לא תשתנה. זה לא יחזיר לי את שחר. אם היה משהו שהיה יכול להחזיר את שחר, הייתי אפילו מקבל את הכדור במקומו. אבל שום דבר לא יכול להחזיר אותו. הדעה שלי, לפחות, אומרת שאין טעם בעונש של חמש שנים על טעות כזאת. טעות נוראית, אבל טעות. לא כולם במשפחה חושבים כמוני.

"נכון, נ' הרג את שחר, רצח משפחה שלמה, אבל הוא לא רוצח. אני לא חושב שאם הוא היה מקבל עונש כבד יותר, כואב יותר, הורס יותר, זה היה מחזיר לנו את שחר. זה רק היה מקשה עליו ועל ההורים שלו את החיים". 

נ' ובני משפחתו מחוץ לבית המשפט הצבאי. קובי: "זה לא פרחח, זה ילד שעבד קשה יחד עם שחר במסלול. חבר" // צילום: זיו קורן

"אני הייתי מתחלפת עכשיו עם אמא של נ'", מתפרצת מיכל, כמעט בלחישה. "הייתי מעדיפה להיות המשפחה של היורה, לא אלו שהילד שלהם לא פה. להם יש את מי לבקר, יש למי לעזור. לנו אין.

"המפקד הישיר של שחר היה פה, ואני אמרתי לו שאני מפחדת מטעויות אנוש. הרי כל היום הם מתעסקים עם נשק חם, ואימונים, ומבצעים, וזה מדאיג. הוא, וגם שחר, אמרו לי תמיד שבוודאות, אין מה לדאוג. סיפרו על פעם שבה הדיחו חייל מהיחידה על התנהלות לא כשירה בניווט. אז נשמע הגיוני שאם מישהו היה יודע על משהו שלא מתנהל כשורה, היו מתנהגים אחרת.

"אבל אי אפשר לשנות את העובדה שאיבדתי את הילד שלי. שאי אפשר להחזיר אותו. קברתי את העתיד שלי, לא את העבר שלי. וזה מופרע".

"משגע אותי שאני לא יודע"

השעה מתאחרת, אבל מיכל, קובי ועדי מפחדים ללכת לישון. הלילה, הם אומרים, הוא האויב הכי גדול שלהם. אם במהלך היום הם מצליחים קצת להדחיק, בלילה המחשבות מחלחלות פנימה. 

מלבד הגעגוע, חוסר הידיעה לא נותן לקובי מנוח. עד עכשיו הוא לא יודע באמת מה קרה באותן 20 שניות שחלפו מהרגע שבו נ' נכנס לחדר ועד הרגע שבו קרס שחר אל זרועותיו, פצוע קשה.

"זה משגע אותי שאני לא יודע מה קרה", הוא מכה באגרופו את כף ידו השנייה. "רק מצ"ח דיברו עם נ' כדי להבין מה קרה, ואנחנו לא קיבלנו את חומרי החקירה. שחר היה בחדר, נ' נכנס אליו, וזהו. היתה ירייה. 

"אני רוצה לדעת מה קרה. מה היה שם. מיכל לא מסוגלת להתעסק עם זה, אבל היא תשאל אותי מה כתוב שם. אני לא יודע אם הוא קיבל מכה, אמר משהו, שתק, נפל, נחבל. 

"אני מת לדעת שלא קרה כלום. שהוא לא הרגיש שום דבר, שלא כאב לו. מבחינתי, המסמכים האלה אמורים להגיד מה קרה לבן שלי בשניות האחרונות שלו. וקרה לו משהו, שאני לא יודע מה הוא, וזה לא מניח את הדעת של שנינו".

מדובר צה"ל נמסר: ״צה״ל מחבק את משפחתו של שחר סטרוג ז״ל בכאבה, ומלווה אותה באופן צמוד מאז מותו. למשפחה הוצגו ממצאי ועדת החקירה שנערכה בעקבות האירוע, בידי אל״מ בצלאל שנייד ואל״מ אבי בלוט. הפרקליטות הצבאית עומדת עם המשפחה בקשר שוטף, ובין היתר עדכנה אותה בעיקרי הממצאים שעלו מחקירת מצ״ח, שמעה את עמדתה בעניין גיבוש הסדר הטיעון ונתנה לעמדה זו משקל משמעותי.

"כמקובל, לא ניתן היה להעביר למשפחה עדויות או ראיות אחרות מתוך תיק חקירת מצ״ח לפני סיום משפטו של החייל שהורשע בהריגתו של שחר ז״ל. המשפט הסתיים בשבוע שעבר, ועם סיום בחינת המסמכים על ידי הגורמים הרלוונטיים, הם יועברו לידי המשפחה. גורמי צה״ל פועלים להשלים את הטיפול בעניין בהקדם".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו