הנסיכה דיאנה

דווקא בלילה שלפני היום הגדול בחייה של דיאנה ויסמן, בחרו כמה צעירים מאשקלון לארגן ערב קריוקי עם חפלה רועשת בגינה שמתחת לביתה.

"ידעתי שאני חייבת לישון טוב, כי למחרת אני צריכה לרוץ באליפות ישראל, אבל לחבורה הזאת היו תוכניות אחרות", היא מחייכת. "בחצות הבנתי שאני לא יכולה להירדם, ובמקום להשתגע, קמתי מהמיטה ופשוט התחלתי לרקוד עם המוזיקה שלהם בסלון שלי, בקומה השמינית. בסביבות 1 בלילה הם התחילו להירגע, ואז הלכתי לישון. בסופו של דבר, ישנתי מצוין וקמתי בצהריים עם אנרגיות מטורפות".

אמה של ויסמן, אירינה, שהיא גם המאמנת האישית שלה, איפרה אותה וקלעה לה את הצמות, וכך התייצבה האתלטית הישראלית הצעירה באצטדיון הדר יוסף, מוכנה "פיזית ונפשית הכי טוב שאפשר" לערב השיא בקריירה הקצרה שלה. 

בשעה 19:40 פרצה החיילת בת ה־19 מאדני הזינוק, טרפה את המסלול במקצה חצי הגמר ל־100 מטר, והדהימה מדינה שלמה כשעצרה את השעון על 11 שניות ו־38 מאיות השנייה - 7 מאיות פחות מהשיא בן 46 השנים (11.45 שניות), שקבעה מלכת האתלטיקה המיתולוגית אסתר רוט שחמורוב באולימפיאדת מינכן ב־1972. עם כל הכבוד למונדיאל, לא בכל יום נשבר כאן שיא היסטורי עתיק, ועוד בענף מרכזי כל כך.

הקהל באצטדיון נכנס לאקסטזה. אמא אירינה פרצה בבכי, וגם אבא ולדימיר והחבר מקס לא הצליחו לעצור את רגשותיהם. רוט שחמורוב ביקשה להיכנס למסלול ולחבק את היורשת הצעירה שלה, אבל ויסמן ההמומה עדיין דאגה מהרוח.

"סיימתי את הריצה בפיניש גדול ושמעתי 'וואו' עצום בקהל, עם צעקות שמחה. ראיתי את השעון והבנתי ששברתי את השיא, אבל חיכיתי שמדידת הרוח תופיע על המסך. פתאום היה שקט כזה באצטדיון, וחשבתי שאולי הרוח היתה יותר משני מטרים לשנייה, כך שהשיא לא חוקי ולא יאושר. 

"ואז התוצאה הגיעה: 0.2 מטרים בשנייה. לא היתה רוח בכלל. נכנסתי לשוק חיי. לא ידעתי אם ליפול על המסלול, לצחוק, לצעוק, לבכות. ממש קפאתי במקום".

אמא אירינה פרצה למסלול בהתלהבות. "הייתי נרגשת מאוד, הרגשתי סיפוק אדיר ושמחה בלי גבול", מספרת האם.

דיאנה חיבקה את אמה באושר. "בלעדיה כלום לא היה קורה", היא זורחת, "בחיים לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום. ואז אסתר רוט שחמורוב, אגדת הספורט הגדולה, נכנסה למסלול, חיבקה אותי ואמרה לי: 'אני גאה בך, כל הכבוד!' 

"איזה כבוד זה בשבילי. להיות היורשת של אסתר? זה בלתי נתפס. היא היתה ההשראה שלי. עד עכשיו לא נרגעתי מהשיא ומהמפגש איתה. לקחתי את דגל ישראל, רצתי על המסלול וצעקתי 'יש! יש!'"

  • • • • •

אנחנו נפגשים ארבעה ימים אחרי, באצטדיון האתלטיקה בראשון לציון, שם היא מתאמנת. האדרנלין שלה עדיין בשמיים. ויסמן, 1.67 מטר ו־58 ק"ג, לבושה במכנסיים קצרים ובגופיית אימונים לבנה, מנשנשת "עוגיות בריאות" ומדברת בקצב מהיר. כמו הספרינטים שלה על המסלול.

מאות התקשרו לברך אותה על השיא, שלחו הודעות מפרגנות בנייד, הרעיפו מחמאות. והיא? בעיקר נבוכה מאור הזרקורים שנפל עליה פתאום.

"זה היה פסיכי לגמרי, הטלפון שלי פשוט קרס. לא יכולתי להחזיק אותו בכלל מרוב שיחות, הודעות, בקשות לראיונות. היו לי יותר מ־300 הודעות ווטסאפ שלא הספקתי לקרוא באותו ערב. מזל שאת השיא הצלחתי לעשות בחצי הגמר, כי בגמר, שעתיים אחרי, היתה בעיה באקדח ההזנקה ועצרו אותנו שלוש פעמים. זה פגע בזינוק שלי, כך שעשיתי תוצאה פחות טובה (11.46 שניות), אבל ניצחתי בכל זאת וזכיתי באליפות ישראל". 

אחרי הגמר עברה את בדיקת הסמים השגרתית ויצאה הביתה רק ב־1 בלילה. "את השיחות שלי העברתי לאורן בוקשטיין (דובר איגוד האתלטיקה; ע"נ), כי הייתי חייבת שקט, לישון קצת ולהוריד את עצמי לקרקע, כי למחרת חיכתה לי ריצת ה־200 מטר. לא ישנתי הרבה באותו לילה. בבוקר אורן סיפר לי שלאורך כל הלילה חיפשו אותי ובירכו אותי מכל מקום אפשרי. זה לא ייאמן בכלל".

גם במקצה ל־200 מטר הצליחה ויסמן לקטוף את הזהב, כשהיא משפרת את שיאה האישי ל־23.78 שניות וגוברת על אולגה לנסקי בת ה־25, שחזרה לאחרונה להתחרות בתום חופשת לידה. בכך הוכיחה ויסמן שהיא האצנית הבכירה בישראל כיום.

"רק אז קלטתי באמת את גודל ההישג שלי, גם שבירת השיא ההיסטורי וגם זהב כפול, ופרצתי בבכי על המסלול. כל המתח העצום התפרק. התחלתי לעכל שאני זאת ששברה שיא של כמעט 50 שנה". 

לפני ארבע שנים השיגה האצנית אולגה לנסקי תוצאה טובה יותר מזו של רוט שחמורוב, כשקבעה 11.42 שניות בתחרות שנערכה בארץ, אבל לאחר שלא התייצבה לבדיקת הסמים, התוצאה נפסלה.

"אני יכולה להבין את האכזבה שהיא בטח הרגישה אחרי שהשיא שלה לא אושר. אני לא מתעסקת בזה. אבל כשנסעתי היום במוניות לכל מיני פגישות שהיו לי, כולם שאלו אותי, 'עשית בדיקת סמים? השיא שלך אושר? זה כבר סופי?'

"התעצבנתי מזה. סליחה, זה מעליב. נכון, היה הסיפור עם אולגה, אבל מה זה קשור אלי? אני רצתי ועשיתי שיא, ולא היה לי שום חשש לעשות את הבדיקה. אני לא לוקחת שום כדור, שום תרופה. אני בכלל חושבת שספורט הוא סוג של חוויה, משחק, דרך חיים, ואני לא מצליחה להבין את הספורטאים שלוקחים סמים כדי לשפר ביצועים. זאת רמאות, אני בחיים לא אעשה את זה. הרי בסופו של דבר, יתפסו אותך. אני בעד אימונים טובים וקשים ודרך ישרה להגיע לתוצאות".

לנסקי מבוגרת מוויסמן בשש שנים, אך השתיים הספיקו לנצח זו את זו, וגם להפסיד זו לזו - ובעבר היו שטענו שהן יריבות מרות. "ניסו לסכסך בינינו", אומרת ויסמן, "לצייר תמונה כאילו אנחנו אויבות. להפך. זה טוב שיש גם ויסמן וגם לנסקי, וכל תחרות רק תורמת לענף".

היא בירכה אותך על שבירת השיא?

"בטח. שלחה לי הודעה בנייד: 'דיאנוש, כל הכבוד לך ולאמא, תותחית'. כתבתי לה: 'תודה רבה!' והוספתי לבבות. הייתי עם אמא שלי בחתונה שלה. אין בינינו שום דם רע".

  • • • • •

ויסמן נולדה בבלארוס לוולדימיר (47), בעל חברת אבטחה, ולאירינה (43), בעלת תואר שני בחינוך גופני. כשהיתה בת שנתיים עלתה המשפחה לישראל והשתקעה באשקלון. אירינה השתלבה כמורה לחינוך גופני בתיכון באשקלון, ומנהלת גם את חדר הכושר במכללת אשקלון.

"מגיל צעיר היתה לי אנרגיה אדירה", מספרת דיאנה. "הייתי ילדת ג'ונגל, מוגלי קטנה, קופצת ומסתערת על כל דבר. חיפשתי רק אקשן בחיים. אמא שלי עשתה חוגי ריצה לילדים באשקלון, ואני באתי לשם ועקפתי את הבנים בסיבוב.

"מגיל 9 אני רצה מהר. ניצחתי אז בריצות של 60 מטר מול ילדים בני 11, ואמא הבינה שיש לי כישרון מיוחד.

"בבית הספר היה קשה לי לשבת ולהקשיב בשיעור שעה שלמה. כל הזמן רציתי רק לעשות כל ספורט אפשרי, מהבוקר עד הלילה. הייתי בחוג שחייה ובחוג טניס ובחוג להתעמלות אמנותית ורקדתי. לא עניינו אותי בובות וכל משחקי הבנות, או לעמוד כל היום ולהתאפר מול המראה. רציתי להוציא מרץ, כמה שיותר ובכל מקום.

"כבר מגיל צעיר הייתי רואה בטלוויזיה את האצניות בתחרויות הגדולות ואומרת לאמא שלי: 'אני רוצה להיות כמוהן, אני רוצה לעשות היסטוריה'".

"פחדתי שבגלל הרוח השיא לא חוקי ולא יאושר". באליפות הארץ באתלטיקה קלה בשבוע שעבר // צילום:אלן שיבר

אירינה החליטה להשקיע את כל חייה בפיתוח הקריירה של בתה. "אני עצמי רצתי וקפצתי לרוחק כשהייתי נערה בבלארוס. זכיתי שם באליפויות נוער. אני גם תזונאית, כך שבניתי לדיאנה מערכת אימון ותזונה שמתאימה לחיים ספורטיביים, מאוזנים ומוקפדים.

"יש לי מחשבון מאוד מדויק, שבו אני יודעת בדיוק כמה מהר היא צריכה לרוץ ב־30 המטרים הראשונים, וכמה מהר היא צריכה לרוץ אחר כך, ממש כמו מדע. יש לדיאנה גם מכשיר מיוחד שבודק את איכות השינה שלה בלילה, לפי נשימות ודופק. הוא קורא את הנתונים, מנתח אותם ומעביר אותם לאפליקציה מיוחדת בנייד.

"אני מקבלת את הנתונים וקובעת לפיהם את קצב האימון והקושי באותו יום. אני מקפידה שדיאנה לא תאכל מזון מטוגן ולא טייק אוויי. אני מבשלת לה בעצמי, ויש לה תזונה קבועה ובריאה".

  • • • • •

כבר בגיל 11 סומנה ויסמן כהבטחה גדולה. היא זכתה באליפויות ישראל במקצים לבנות גילה, 60 ו־80 מטר. בפעם הראשונה שהתחרתה בריצת 100 מטר, כשהיא בת 16, הדהימה וסיימה ראשונה בתוצאה של 11.75 שניות, וגם שברה את השיא לנערות - שנקבע על ידי אסתר רוט שחמורוב ב־1971 ועמד על 11.79 שניות.

ככל שצברה עוד ועוד הישגים והאימונים התובעניים עם אמה הלכו ותכפו, כך הגיעו גם המשברים. "בגיל 16-15 היו לי כמה נקודות משבר, בעיקר בגלל הוויתורים האישיים שהייתי צריכה לעשות. זה לא קל ללכת תמיד לישון מוקדם ולשמור על חיים ספורטיביים, כשאני יודעת שהחברות שלי יוצאות לבלות. ולא קל לאכול רק אוכל בריא ולהתאמן מהבוקר עד הלילה. חיי החברה שלי בגיל הנעורים נפגעו, וגם הלימודים בבית הספר. היו לי חברות שהתנתקו ממני. זה פגע בי מאוד. 

"היו ימים שכבר לא היה לי כוח לאימונים, היו התפרצויות ומרד קטן של גיל הנעורים. בערבים הייתי בוכה לאמא שנמאס לי. אמא שלי לא ויתרה לי, וזה המזל הגדול שלי, כי רק בזכותה הגעתי למה שאני היום. היא מאמינה בי ומשקיעה בי את כל חייה. פשוט אמא מדהימה".

אירינה: "אני יודעת שבאימונים אני יכולה להיות מאוד קשוחה עם דיאנה, ולפעמים קשה לה לקבל את זה. יש רגעים באימון שהיא פשוט אומרת לי, 'אני לא יכולה יותר, לא יכולה', ופורצת בבכי. למדתי כבר לתת לה כמה זמן שהיא צריכה כדי להירגע, ואז אנחנו ממשיכות".

דיאנה: "אני הולכת מהמסלול הצידה, בוכה עשר דקות, וחוזרת להתאמן. אני אוהבת מאוד את הריצה, אוהבת להשקיע, ויש לזה תוצאות. היום אני כבר דוחפת את אמא להתאמן כמה שיותר, והיא דוחפת בחזרה, תמיד נמצאת איתי, כמה שצריך. לפעמים זה באמת מתיש וחוזר על עצמו.

"ויש עוד בעיה: אין לי עם מי להתאמן בארץ. אין אצניות אחרות שירוצו מולי, יאתגרו אותי באימונים. זה הזוי, אבל זאת האמת. לכן אני צריכה לצאת יותר למחנות אימונים בחו"ל, ושם לפגוש את הרצות הטובות באירופה, להתמודד איתן גם באימונים.

"פה אני רק מול עצמי, ולפעמים פשוט נשבר לי מזה. אני שואלת את עצמי, 'כמה אני יכולה לרוץ שוב ושוב לבד?' זה סיזיפי, זה קשה".

  • • • • •

כשדיאנה הגיעה לגיל 15, החליטה אירינה לחפש לה אגודת אתלטיקה גדולה, שבמסגרתה תוכל להתאמן, עם אצטדיון ומסלול ריצה שלא היו לה באשקלון. "הבנתי שיש לה פוטנציאל גדול וידעתי שהיא חייבת להתאמן על מסלול, כמה פעמים בשבוע", היא מספרת. "האגודה הכי קרובה אלינו היתה מכבי 'הישגים' ראשון לציון. הבאתי אותה לשם להתאמן אצל אירנה לנסקי, אמה של אולגה, שבעצמה היתה אצנית ואימנה גם את הבת שלה".

דיאנה התאמנה אצל לנסקי במשך שנה וחצי, שלוש פעמים בשבוע, במקביל לאימונים עם אמא שלה באשקלון, על טכניקה, ריצות וחדר כושר. "לא היה לי קל להתאמן בראשון לציון. באופן טבעי, אירנה התרכזה יותר בבת שלה. היא יצאה איתה למחנות אימון, כשאני נשארתי בארץ ולמדתי בבית הספר. לא הרגשתי בבית. זאת היתה התקופה שבה התחילו לייצר יריבות מדומה ביני לבין אולגה, עם כל מיני כתבות בעיתונים. הרגשתי שאני חייבת לסיים את זה ולחזור ולהתאמן רק עם אמא שלי".

עם אמה אירינה, שהיא גם המאמנת האישית שלה. "בלעדיה כלום לא היה קורה" // צילום: אריק סולטן

דיאנה עוצרת לראשונה את שטף הדיבור ועיניה מתמלאות דמעות. "בא לי לבכות כשאני נזכרת בתקופה ההיא. איך בכלל יכולתי להסכים לעזוב את אמא שלי? הייתי קטנה וטיפשה בגיל 15. בחיים לא יקרה יותר מצב כזה".  

אירינה קמה להרגיע אותה. "הכל בסדר, ילדה שלי. לא יכולתי לאמן אותך כל יום. ואנחנו יחד, תהיי רגועה". היום אירינה מאמנת את דיאנה באופן מלא ומועסקת באגודת מכבי ראשון לציון. 

"אני באמת עושה כל מה שאני יכולה כדי שהבת שלי תצליח, אבל זה לא מספיק", היא אומרת. "כדי שדיאנה תגיע להישגים גדולים בעולם, היא צריכה לצאת ליותר מחנות אימון בחו"ל, להתאמן עם האצניות הגדולות באירופה. היא צריכה עוד ציוד מקצועי באימונים. לפעמים אני מרגישה שהכל נופל עלי, בעיקר הניהול שלה.

"המדינה חייבת להשקיע יותר כסף באתלטיקה, יותר משאבים בספורט שיופנו לילדים, לנערים ולנערות מגיל צעיר. זה העתיד שלנו, זה חינוך. אין כאן ממש דרך, לא מגדלים פה אתלטים מההתחלה ועד הסוף, כדי שיגיעו למדליות באליפויות הגדולות בעולם.

"האגודה תומכת בה באמצעים הלא־גדולים שיש לה, וגם 'אתנה' (פרויקט לאומי לקידום ספורט הנשים; ע"נ) עזרה לנו. אבל אני מאוד אשמח אם יהיו לדיאנה ספונסרים אמיתיים, שישקיעו בה כסף וידחפו אותה לטופ העולמי".

דיאנה: "אולי בגלל זה לא היתה פה ספרינטרית כמו אסתר רוט כמעט 50 שנה. זה פספוס גדול. בלי אמא שלי ואבא שלי, שהוא הרבה פעמים גם הספונסר שלי, לא הייתי מגיעה לכלום. אני חושבת שזה צריך להיות גם האינטרס של המדינה ודרך חיים כדי לקדם את הספורט כאן".

  • • • • •

בנובמבר 2016 התגייסה דיאנה לצה"ל, במעמד של ספורטאית מצטיינת, ושובצה להיות מדריכה בחדר הכושר של מחנה בר־לב (קסטינה), ליד קריית מלאכי.

"אני משרתת במשמרות. בימים שאני בבסיס אני קמה ב־05:30 בבוקר, אוכלת ארוחה קבועה של שלוש ביצי עין, פרוסות לחם כוסמין וטחינה, וב־06:20 נוסעת לבסיס במכונית שלי. ב־06:50 אני כבר פותחת את חדר הכושר.

"אני עושה שם אימוני כוח ותרגילי מתיחה. בצהריים אני חוזרת הביתה, אוכלת ארוחת צהריים - אורז, קינואה, בטטה, אטריות אורז, דגים ולפעמים בשר, ואחרי הצהריים יוצאת לאימון עם אמא. לפעמים בחולות בים, וכמובן גם באצטדיון בראשון. אנחנו עובדות על טכניקה, ריצה, חיזוקים, מתיחות, גמישות, הכל.

"חוזרת הביתה ב־20:30, אוכלת ארוחת ערב - דייסה, קציצות ופשטידה, ואמא שלי עושה לי מסאז'. סביב 22:00 אני פשוט מתפרקת ורק רוצה לישון".

את החבר מקס (23), גם הוא מאשקלון, הכירה בשכונה כשהיתה בת 13, והוא בן 17. "אבא שלי לא ממש התלהב מהקשר שלנו. הוא רצה לשמור עלי, ולכן היינו נפגשים בעיקר מחוץ לבית. כשההורים שלי ביקשו ממנו לבוא כדי להכיר אותו, הוא בא, והם קיבלו אותו. הכל הסתדר.

"מאוד טוב לנו יחד. הוא מאוד מפרגן ותומך בי, ומבין את אורח החיים הספורטיבי שלי. בגלל אורח החיים שלי אנחנו לא יוצאים הרבה לבלות, אלא בעיקר נפגשים בבית". 

והיא מתה על חיות. "אני מסוגלת לעצור את האוטו בחריקה אם אראה חתול פצוע ברחוב. אני אקח אותו מייד לווטרינר. בעתיד אני ארצה ללמוד וטרינריה או משהו שקשור לתזונה". 

שבוע וחצי לפני אליפות ישראל השתתפה ויסמן בתחרות בצרפת ושיפרה את השיא שלה ב־100 מטר ל־11.48 שניות, מרחק שלוש מאיות השנייה מהשיא של אסתר רוט שחמורוב. היא גם השיגה את הקריטריון לאליפות אירופה, שתיערך בחודש הבא בברלין, קצת אחרי שימלאו לה 20.

"אני מתרגשת מאוד. זאת הפעם הראשונה שלי באליפות של הבוגרות. אני מאוד מקווה להגיע להישג מכובד בברלין. החלום הגדול הוא כמובן אולימפיאדת טוקיו בעוד שנתיים. 

"כרגע עדיין לא פורסם הקריטריון לטוקיו ב־100 מטר. באולימפיאדה הקודמת בריו הקריטריון היה 11.3 שניות, אבל יכול להיות שהפעם יעלו עוד את הרף.

"טוקיו היא חלום. אעשה הכל כדי שסוף סוף תייצג את ישראל אצנית בריצת 100 מטר, כמו שאסתר רוט שחמורוב עשתה באולימפיאדת מינכן. יש לי על הצוואר שרשרת עם טבעות אולימפיות שמקס קנה לי. בכל בוקר, כשאני מתעוררת, אני מתחברת לשרשרת, מנשקת אותה, ויודעת שזאת המטרה הכי גדולה שלי בחיים".

עם רוט שחמורוב. "היא היתה ההשראה שלי, עד עכשיו לא נרגעתי מהמפגש איתה" // צילום: אלן שיבר

שחמורוב: "רגע בלתי נתפס"

"זה היה באמת בלתי נתפס שהשיא שלי ב־100 מטר החזיק 46 שנה", אומרת אסתר רוט שחמורוב (66), שהיתה באצטדיון בהדר יוסף וראתה את שיאה ההיסטורי נשבר. "היה בזה כבר משהו פסיכולוגי וקשה לביצוע. אני שמחה בשביל דיאנה, וגם עבור האתלטיקה הישראלית, כי מאוד חשוב לי שתהיה כאן אתלטיקה טובה וראויה, שתהיה התקדמות ושנרוץ קדימה".

"היה כאן כבר ייאוש מהעובדה שהשיא לא נשבר, שנה אחרי שנה. אני חושבת שדיאנה יכולה להתקדם עוד ולעשות אפילו תוצאה טובה יותר. היא רצה את השיא שלה בלחות גבוהה, בלי רוח מסייעת ובלי מתחרות. יש לה מהירות מתפוצצת ברגליים, היא תופסת תאוצה מהר, ואני חושבת שהיא צריכה להתמקד יותר בסיומת שלה, כך שאחרי 60 מטר היא תאיץ יותר ותשפר את התוצאה שלה. דיאנה צריכה גם להשתתף בכמה שיותר תחרויות בינלאומיות, וכך לצבור ניסיון נגד מתחרות חזקות.

"האושר וההתרגשות של דיאנה ושל אמא שלה היו שווים את הכל. חיבקתי אותן ואמרתי להן שאני מאושרת בשבילן. כיף לראות איך אירוע כזה מעורר את הענף. למזלנו, האליפות התקיימה בימים שלא היה מונדיאל, וכל המדינה דיברה על השיא, על דיאנה ועל האתלטיקה".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו