אחלה אקשן ב"סיקאריו: הנקמה"

"סיקאריו: הנקמה", ארה"ב 2018

"סיקאריו: הנקמה" הוא מותחן פעולה קודר, מדמם וחסר תקווה, שלא לגמרי מצליח לממש את הפוטנציאל שלו. הפתיחה הפרובוקטיבית שלו - שמשלבת בין הנצלנות חסרת הבושה של "המטרה: אמריקה" לבין האסתטיקה והטון שאופייניים לסרטיו של מייקל מאן - מציגה שני פיגועי התאבדות קטלניים ומלמדת אותנו שדאעש החל להיעזר בקרטלי הסמים כדי להבריח מחבלים דרך גבול ארה"ב־מקסיקו.

בתגובה האמריקנים מחליטים להביא לפריצתה של מלחמה בין הקרטלים המתחרים, ולשם כך מגויסים הסוכן הממשלתי מאט גרייבר (ג'וש ברולין) ועורך הדין המקסיקני הרצחני אלחנדרו (בניסיו דל טורו), שאותם פגשנו בסרט הקודם, "סיקאריו" מ־2015. המשימה שלהם: לחטוף את בתו בת ה־16 של אחד ממנהיגי הקרטלים (איזבלה מונר) ולשכנע אותו שאחד מאויביו אחראי למעשה.

אבל כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, הדברים לא ממש הולכים לפי התוכנית, ואחרי מפגש סוער ורועש עם רשויות החוק המקסיקניות, שמותיר כמה עשרות שוטרים מקסיקנים עם הרעלת עופרת קשה, מחליטים הקודקודים האמריקניים לגנוז את המבצע באופן מיידי ומורים לגרייבר לחסל את אלחנדרו ואת הנערה החטופה. בלאגן.

הבמאי האיטלקי סטפנו סולימה, שנכנס כאן לנעליו של דני וילנב שביים את הסרט הקודם, אמנם אינו מתקשה לנווט את הספינה דרך מבולי הכדורים וענני האבק המדבריים, אך הוא כן מתקשה להותיר את חותמו על הסרט, שממשיך לפעול בתוך גבולות הגירה שנקבעו בסיבוב הלחימה הקודם. בתוך כך, חסרונה של אמילי בלאנט, ששימשה המצפן המוסרי של הצופים בחלק הראשון, דווקא משרת את הסרט הנוכחי ומאפשר לו לצלול אל תוך האפילה הגדולה בלי צדקנות מעושה ובלי מילים מיותרות.

טיילור שרידן, מצידו, שהפך לאחד התסריטאים החמים בהוליווד בעקבות "סיקאריו" (ושהספיק מאז להגיש לנו את "באש ובמים" ואת "רוחות קרות"), ממשיך לשאוב השראה מגיבורו, הסופר קורמק מקארתי.

אך למרות הדגש על האופי הרנדומלי לחלוטין שבו מתנהלים העניינים, התוצאה אינה מכילה את האלגנטיות או את הנדבך הפילוסופי של יצירותיו הטובות יותר של מקארתי (למשל, "ארץ קשוחה"). גם את הפוליטיקה של הסרט - שכונתה "פנטזיה טראמפיאנית" בידי מבקרים רבים - קצת קשה לקחת ברצינות. בעיקר מפני שנראה ששרידן משתמש בה כקטליזטור עלילתי יותר מכל דבר אחר, ומפני שגם היא, כמו כל דבר אחר בסרט, נתונה לרנדומליות ששולטת במתרחש.

למרבה המזל, ברולין ודל טורו נמצאים כאן בשיאם, ושניהם (בדגש על דל טורו) משמשים דוגמנים מושלמים עבור סוג המאצ'ואיזם הניהיליסטי שהסרט מבקש לקדם.

בסופו של דבר, וגם בתחילתו, "סיקאריו 2" הוא המופע שלהם. ולמרות שלא תמצאו כאן סיקוונס שמגיע לשיאי המתח שאליו הגיע סיקוונס חציית הגבול בסרט הראשון, כן תמצאו כאן חופן של סצנות פעולה מתוקתקות, מספקות ועתירות אדרנלין, שיותירו אתכם עם חשק לסיקוול נוסף.

ציון: 7