על גג העולם

פולינה פרטמן, ילדה יפהפייה עם חיוך מלאכי, עיניים כחולות ומשקפיים סגולים, ישבה בכיסא הגלגלים שלה באצטדיון לוז'ניקי הגועש במוסקבה, עטופה בצעיף אדום של נבחרת פורטוגל, שרשרת מזל על צווארה, ולא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. בעוד רגע היא תגשים את חלומה הגדול: לראות במציאות את כריסטיאנו רונאלדו, החלוץ הטוב בעולם, שמשחק בנבחרת פורטוגל. 

ואז עלה מספר 7 לכר הדשא.

"הנה רונאלדו!" צהלה פולינה למראה החלוץ האגדי, מתמתחת להציץ בו מבעד לראשי ההמונים ביציע. "מגיל 7 אני אוהבת אותו הכי בעולם. אני חולה על כדורגל, וכל יום אני משחקת עם רונאלדו באייפד שלי. ועכשיו זה אמיתי: אני רואה אותו מולי!" 

ארבע דקות אחרי שריקת הפתיחה, רונאלדו כבר ניתר אל על ונגח כדור בעוצמה לשער של נבחרת מרוקו. פולינה נעמדה בכיסא הגלגלים, הציבה את רגליה על משענות הרגליים והחזיקה במעקה בידיה הקטנות, זורחת. "רונאלדו נותן לי יתרון", היא לוחשת לי. "רונאלדו נותן לי אומץ וכוח לעמוד וללכת על הרגליים שלי". 

פורטוגל תשמור על יתרון השער עד לסיום המשחק, והאוהדת האדוקה בת ה־9, שעשתה את כל הדרך מאשקלון, תזכה לחוויה הגדולה בחייה.

• • •

פולינה, שסובלת משיתוק מוחין (CP), היא אחת מ־24 ילדים (ארבע בנות ועשרים בנים) עם מוגבלויות, מחלות ולקויות שונות, שטסו למונדיאל ברוסיה לחמישה ימים, במשלחת שארגנה עמותת "הגשמת חלום", שהוקמה לפני שלוש שנים (ראו מסגרת). המשלחת כולה, עם המדריכים, המלווים והעוזרים, כללה 66 איש.

המשלחת במוסקבה. ביקרו במוזיאון היהודי, בילו ערב בקרקס ובין לבין משכו הרבה תשומת לב 

בראש העמותה עומדים שני חברים מירושלים - המנכ"ל הצעיר גילעד סולטר (25) והיו"ר יוסף ברוס (34). "אנחנו מגשימים חלום לילדים עם מוגבלויות שונות, שיכולים להתחבר קוגניטיבית למסע כזה, ושאין להם אפשרות אחרת להגיע לאירוע כדורגל בסדר הגודל הזה", אומר סולטר.

"לפני המסע פנינו לעמותות שמטפלות בילדים ובצעירים עם צרכים מיוחדים, ולחמישה בתי ספר שבהם לומדים בני נוער עם רקע משפחתי וסוציו־אקונומי קשה. חיפשנו שם את 'חולי הכדורגל', שבשבילם נסיעה למונדיאל ברוסיה תהיה הגשמה אמיתית של חלום. כאלה שהמסע יעצים אותם ויפַתח אצלם אחריות, מסירות, נתינה ובגרות.

"במקביל, חיפשנו בבתי הספר תלמידים מצטיינים, אוהבי כדורגל, שיוכלו להיות מדריכים ועוזרי מדריכים ולסייע לנו בטיפול בילדים במשך הטיול. תהליך המיון היה ארוך. השקענו הרבה בבחירות המדויקות כדי שנוכל לקחת איתנו את המתאימים ביותר למוסקבה".

פיפ"א, התאחדות הכדורגל הבינלאומית, נתנה להם כרטיסים לשלושה משחקים במונדיאל, 30 לכל משחק. חלקם בחינם, חלקם במחירי עלות. "את שאר הכרטיסים השגנו באמצעות הגרלות שפיפ"א עשתה בשנה שעברה", אומר גילעד. "כל אנשי הצוות, בני משפחה וחברים נרשמו להגרלות, וחלק זכו בכרטיסים. כך השגנו את כל הכרטיסים עבור 22 הנערים ו־41 אנשי המשלחת".

כדי להוציא את המסע לפועל הם נזקקו ל־750 אלף שקלים. המיליארדר הרוסי־ישראלי רומן אברמוביץ', שעבר לאחרונה לגור בישראל, תרם מחצית מהסכום, ואליו הצטרפו חברות דוגמת Heritage, אושר עד ואלדן. תרומות נוספות הגיעו מגורמים פרטיים מהארץ ומחו"ל, וכן מקרובי משפחתו של סולטר ומאנשי הקהילה היהודית במנצ'סטר, עיר הולדתו של סולטר. 

כשבועיים לפני פתיחת המונדיאל גייסו מדריכי המשלחת, במרתון מרוכז של 48 שעות במלון בירושלים, יותר מ־100 אלף שקלים מחברים ומקרובי משפחה. תורם אלמוני, שהבטיח להשוות כל סכום שייאסף, תרם עוד 100 אלף. 

לנסיעה הזאת לא מתלווים הורים או בני משפחה של הנערים, למעט אח אחד. המדריכים, עוזרי המדריכים, וגם חברים ובני משפחה של סולטר וברוס יהיו האמא והאבא של הנערים האלה לחמשת הימים הבאים. כולם עושים זאת בהתנדבות מלאה.

• • •

בוקר יום ראשון, אולם הנוסעים היוצאים בנתב"ג. הפרידות של ההורים מילדיהם מרגשות. חיבוק אחרון, נשיקה ודמעות בעיניים, ושיחה אחרונה עם המטפל הצמוד. כל מדריך ועוזר־מדריך צמודים לנער או לנערה שאיתם הם יוצאים. מובילים אותם בכיסא הגלגלים שלהם, נותנים להם לשתות ולאכול, מעבירים אותם בביקורת הדרכונים, שולחים בשבילם את המזוודות. סוחבים גם הררי קרטונים של אוכל כשר, שנשלחים בבטן המטוס.

פולינה ביציע באצטדיון לוז'ניקי. "רונאלדו נותן לי כוח ואומץ לעמוד וללכת על הרגליים שלי" 

"אני עוזבת את פולינה לשבוע, וזה לא פשוט בשבילי", אומרת האם אירנה. מיכל, המלווה של פולינה, מרגיעה: "הכל יהיה בסדר. תהיי רגועה ותנוחי קצת". אירנה תנצל את הימים האלה כדי לטוס לבקר את אמא שלה, בבלארוס.

למסע מצטרף גם הכדורגלן מאור בוזגלו, שסולטר ביקש ממנו להצטרף כדי לרגש את הילדים. וזה עובד כבר מהרגע הראשון. "וואו, הנה מאור בוזגלו!" צועקים הנערים כמעט במקהלה כשהם מבחינים בו בטרמינל. הם מייד מסתערים עליו ומבקשים להצטלם איתו. 

זידאן עלו (20) מעוספיה לא יכול להירגע. הוא אוהד מכבי חיפה, שבה שיחק בוזגלו בעונה שעברה. "אתה תהיה איתנו בטיול? אני לא מאמין!" צועק הצעיר, הסובל משיתוק מוחין. הוא נולד כחודש לפני מונדיאל 98' שנערך בצרפת, והוריו החליטו לקרוא לו על שמו של הכוכב הצרפתי הגדול, זינדין זידאן. 

המדריך המלווה של זידאן הוא יוני לוינבוק (26), סטודנט להנדסת סביבה בטכניון וחבר קרוב של סולטר. השניים למדו יחד בישיבה ואחר כך שירתו יחד בגולני. הוא גר בנשר ופגש את זידאן לראשונה בביתו שבעוספיה לפני כמה שבועות. למד להעביר אותו מהכיסא לרכב, שמע מהוריו על צרכיו ועל מגבלותיו. לאחר הנחיתה הוא מעביר אותו מהמושב במטוס לכיסא מיוחד, שיכול להתנייד במעברים הצרים של המטוס עד ליציאה, שם מחכה כיסא הגלגלים. "זיזו, הגענו!" הוא אומר לו, "יאללה מונדיאל!"

ביציאה מהנמל מחכים האוטובוסים. המדריכים מעלים בידיהם את הנערים והנערות המרותקים לכיסא גלגלים, והכיסאות מתקפלים לתאי המטען. כל עלייה כזאת לאוטובוס, כמו הירידה ממנו, נמשכת לעיתים קרוב לשעה. למשחק הראשון באצטדיון לוז'ניקי, גרמניה נגד מקסיקו בשלב הבתים, אנחנו מגיעים שעתיים לפני שריקת הפתיחה ומתיישבים במדשאות הסמוכות לאצטדיון.

הנערים כבר מותשים מהדרך הארוכה מהארץ, אבל אוהדי מקסיקו, שמציפים את המקום בבגדים צבעוניים ובפנים צבועות, מכניסים אותם להתלהבות. שי־לי ונווה, עמית והודיה, זידאן, פולינה והאחרים מצטלמים איתם, וכולם יחד צועקים "מחיקו, מחיקו!". המדריכות מיכל, דבורה, רעות וליאור תופסות פיקוד ומאפרות את רובם בצבעי הדגל של מקסיקו.

זידאן, שמבקש דווקא להתאפר בצבעים של גרמניה, צועק להם, "גרמניה קורעת אתכם היום 0:4!", ומבקש מיוני שיוביל אותו כבר למשחק. האווירה באצטדיון מחשמלת, קרוב ל־80 אלף אוהדים, רובם המכריע ממקסיקו, שיוצרים רעש מחריש אוזניים.

פולינה פרטמן (מימין), המדריכה מיכל ואוהד נבחרת מקסיקו. לקחו חלק בחגיגות הניצחון

הודיה בטיטו (16) מדימונה, שסובלת מפיגור קל, מגיעה ליציע רצוצה עם המדריכה שלה, רעות. היא קמה לעודד וצועקת לאוהדים המקסיקנים בתוך האוזניים "מקסיקו, מקסיקו!". כשהמקסיקנים מבקיעים את השער הראשון (והיחיד במשחק), הר הגעש הירוק מתפרץ בבת אחת, והיציע כמעט קורס. אנחנו חוטפים מקלחת של בירה מהאוהדים שמעלינו, אבל את הודיה זה לא מעניין. "יש, יש, יש!" היא צועקת ומתחילה לרקוד בין המקסיקנים המוטרפים, ספוגה בבירה ומאושרת עד הגג.

עם שריקת הסיום זידאן פורץ בבכי תמרורים. יוני לא מצליח להרגיע אותו. "גרמניה הפסידה, גרמניה הפסידה", הוא ממלמל, והדמעות חונקות אותו.

יוני מוריד אותו במעלית בכיסא הגלגלים, ולצידו איתי סופר (17), עוזר המדריך מירושלים. אבל זיזו שבור הלב עדיין לא מצליח להירגע. "אני עייף ומאוכזב. אני רוצה כבר להגיע למלון", הוא אומר למראה אוהדי מקסיקו, שיוצאים מהאצטדיון בשירה אדירה.

בסביבות 12 בלילה, אחרי לילה של טיסה ויום מתיש ומשחק מונדיאל ראשון, יוני ואיתי עולים עם זידאן לחדר שלהם שבקומה השביעית של מלון "הולידיי אין". הם מעולם לא רחצו איש נכה ולא טיפלו באדם משותק, שאותו הם בקושי מכירים.

"ראיתי בבית שלו איך עושים לו אמבטיה, אבל לא עשיתי בעצמי", יאמר לי יוני אחר כך. "זה לא פשוט לייצר מייד אינטימיות כזאת. לקחנו כיסא, הושבנו אותו במקלחת, החזקנו אותו חזק, וכך קילחנו אותו. פעם הוא אמר שזה חם לו מדי ופעם קר מדי, ויש לו כאבי גב לא פשוטים.

"אחרי המקלחת צחצחנו לו שיניים, ומשם העברנו אותו למיטה והלבשנו אותו כבר בבגדים של מחר. זידאן שוכב במיטה, ופתאום צועק שהוא צמא. איתי קם ונותן לו לשתות.

"זה טיפול מורכב וקשה. יש לי פצעים בידיים מרוב ההרמות, ההורדות וההחזרות שלו מהכיסא. והיו רגעים, ממש בלילה בלילה, שבהם שאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה, לעזאזל. מצד שני, ידעתי גם ברגעים היותר קשים שאטפל בזידאן עד הסוף ואעשה בשבילו כל מה שצריך.

"אני דחפתי אותו לצאת איתנו, כי ראיתי כמה הוא מחובר לכדורגל, כמה זה חלום אמיתי שלו להיות כאן. ידעתי כל הזמן שהחוויה הזאת תיגמר בעוד שבוע, ואז האופוריה שהוא נמצא בה כאן תתחלף במציאות הקשה של חיי היומיום שלו". 

איתי מספר שנבחר להיות כאן בגלל ההשקעה והרצינות שלו בלימודים. עד כיתה ז' הוא בכלל היה הליצן של הכיתה, ואז לקח את עצמו בידיים ועשה סוויץ' בראש. "הטיפול בזידאן נותן לי לחוות מה זאת אחריות. לתת מעצמי, לטפל באדם אחר. אני לא יודע מה מרגש אותי יותר - הכדורגל או הטיפול בילדים".

בשתיים בלילה, אחרי שבני הנוער הולכים לישון, המדריכים יורדים לישיבת צוות וסיכום היום שחלף. "תפסתי כמה שעות בודדות של שינה וקמתי ליום חדש", מספר יוני למחרת בעיניים טרוטות. 

• • •

באוטובוס שמסיע אותנו לכיכר האדומה בבוקר יום שני, קובי מאור ("סברי מרנן", "כאן גרים בכיף") מצחיק את הילדים בחיקויים. הוא צורף לקבוצה כדי להיות "אחראי מורל" ועושה את זה לא רע בכלל.

הבקיע ושימח. רונאלדו // צילום: אי.פי

אני יושב ליד עמית יונה (16) מבאר שבע, נער מלא חן שמאובחן על הרצף האוטיסטי. שרוף על כדורגל והפועל באר שבע, מכיר כמעט את כל השחקנים בעולם, וגם את מספרי החולצות שלהם, ובמונדיאל אוהד של נבחרת ניגריה, "כי ג'ון אוגו (שחקן באר שבע) משחק שם".

"לא תמיד אני מדבר ברור", הוא אומר. "לפעמים אני מגמגם. פיתחתי שיטה איך להגיד את זה לאנשים. אני אומר שאני מתנצל כי אני מגמגם ולא תמיד מדבר ברור. ככה הם יותר סבלנים אלי". 

יום אחד, לפני חודשיים, אחרי שחזר מבית הספר שלו, דפק בדלת ביתו דן איינבינדר, אחד מכוכבי הפועל באר שבע, ועמית כמעט התעלף. "הייתי בהלם, לא הבנתי למה הוא בא אלי הביתה. הוא סיפר לי שאני הולך לטוס למונדיאל עם עמותת 'הגשמת חלום', ואני לא האמנתי. הייתי במשחקים של באר שבע באצטדיון טרנר והייתי במשחק בטדי מול בית"ר, אבל בחיים לא האמנתי שאהיה במונדיאל. פנטזתי על זה שנים. בכיתי מרוב אושר. סיפרתי לחברים שלי מהכיתה, והם קצת קינאו בי".

בכיכר האדומה הממורקת מרגישים היטב את אווירת המונדיאל. אוהדים ססגוניים של ברזיל, מרוקו, מקסיקו ואיראן מציפים את המקום ועוצרים להצטלם עם הנערים והנערות מישראל, שמושכים הרבה תשומת לב בגלל כיסאות הגלגלים. אוהדים איראנים משתטחים עם דגלים לתוך הקבוצה הישראלית כדי לתפוס תמונה למזכרת, ואוהד מקסיקני אחד, שראה את הילדים במשחק אתמול, מספר ש"זה חימם לנו את הלב לראות אותם מעודדים את הנבחרת שלנו. זה הביא לנו מזל".

• • •

ביום שלישי מתקדרים השמיים מעל מוסקבה. בוזגלו מצטרף לאוטובוס שמסיע את החבורה לטיול בפארק ודאנחה, המעוטר בפסלים מרהיבים. נווה שירה, אוהד שרוף של ריאל מדריד, שואל את בוזגלו מה השער הכי יפה שכבש בקריירה שלו. "היו שניים", אומר לו בוזגלו, "האחד נגד סאות'המפטון באנגליה, והשני בסאן סירו מול אינטר".

הודיה מתיישבת בפינה ומודיעה שהיא לא רוצה עוד לטייל. רעות, המלווה שלה, מזעיקה את בוזגלו שיציל את המצב, והוא מבקש ממנה שתראה לו איך היא רוקדת וממס את ליבה. הנערה מנתרת ממקומה ופוצחת בדילוגי ריקוד בשבילי הגן. 

ריגש והתרגש. בוזגלו // צילום: אריק סולטן

"מרגש אותי להיות כאן, עם הילדים האלה שאפשר רק להעריץ, והמדריכים יוצאי הדופן שלהם", אומר בוזגלו. "שיחקתי בהרבה אצטדיונים גדולים, כבשתי שערים חשובים, אבל החוויה עם הקבוצה המיוחדת הזאת היא משהו אחר. אני נפעם מהמסירות ומהדאגה של המדריכים לילדים, אין דברים כאלה".

בערב נוסעים למגרש של ספרטק מוסקבה, למשחק של פולין נגד סנגל. יצחק שמש (17) מתל אביב, הסובל משיתוק מוחין, נרטב מהגשם הכבד שניתך עלינו, אומר שהוא מפחד להצטנן. הקהלים של פולין וסנגל יוצרים אווירת חג, ורק זידאן שוב לא רגוע. "רוברט, רוברט!" הוא צועק לכוכב נבחרת פולין רוברט לבנדובסקי, "תרוץ כבר! תבעט! תבקיע כבר!"

אבל לבנדובסקי לא ממש פוגע, והסנגלים מדהימים את הפולנים ומנצחים 1:2. זידאן שוב מזיל דמעות. "אני מפחד שרונאלדו לא יבקיע מחר", הוא כבר חושב קדימה. איתי, עוזר המדריך, מרגיע אותו.

בין משחק למשחק מבקרים הנערים במוזיאון היהודי במוסקבה, מבלים ערב בקרקס ובאים ל"פאן זון", מתחם הצפייה המאורגן של פיפ"א, שאליו מתקבצים אלפי אוהדים של כל הנבחרות וצופים יחד במשחקים על גבי חמישה מסכי ענק הפזורים מסביב לדשא. ארוחות הערב מתקיימות כולן בבית חב"ד, עם הרב של חב"ד, יעקב פרידמן, ושליח חב"ד במקום, אלימלך וייסברג, שעוזרים רבות למשלחת במסע.

הם עוברים מסע מטלטל, פיזית ורגשית, מאמץ בלתי רגיל וקשיים לא מבוטלים. איתי כהן (18) ממעלה אדומים סובל מניוון שרירים. כל עלייה לאוטובוס מצריכה ממנו מאמץ הרואי וגורמת לו כאבים. המדריך שלו, אמוץ לוטפי, מניף אותו בידיו החסונות למושב הראשון באוטובוס. "ידעתי שאני בא לכאן לעבוד קשה", הוא אומר, "אבל גם לתת מעצמי לילדים האלה, שהם הגיבורים האמיתיים. הם באמת עוברים שבוע מאוד מתיש וחווייתי".

אביב לוי (15) מתל אביב מרותק לכיסא גלגלים וסובל משיתוק מוחין. יש לו אח תאום בריא, אליי, ואביב אומר שהם קשורים מאוד. המדריך המסור יהודה אלמכיאס (25) צמוד אליו, והם תופסים פינה ליד האוטובוס ומדברים.

"אמא שלי סיפרה לי שאהיה במונדיאל ולא האמנתי לה", מספר אביב. "לא ישנתי בלילות מהפחד שאהיה כאן בלי ההורים. יהודה הרגיע אותי". הוא פונה ליהודה ואומר לו: "תגיד, הלב שלך תמיד פתוח ככה?", ויהודה לא יכול לעצור את ההתרגשות שאוחזת בו. הוא מלטף את אביב, מיישר אותו בכיסא ואומר לו: "תמיד. ואתה נכנסת לי ללב מהרגע הראשון". 

גם לפולינה, הילדה הכי קטנה במשלחת, יש רגעים שבהם הגעגוע הביתה, לאמא אירנה, לא מניח לה. "אתמול בלילה היא מאוד התגעגעה והיה לה קשה", מספרת מיכל בלכמן (25), המלווה הצמודה שלה, סטודנטית לתואר שני בחינוך מיוחד באוניברסיטה העברית וחברה טובה של אפרת, אשתו של גילעד. 

"פולינה עוברת פה ימים מתישים. בבית היא רגילה ללכת לישון בשבע בערב, וכאן זה קורה לא לפני 12 בלילה. אני כל הזמן מקשיבה לה ומשוחחת איתה, ורואה ילדה מאושרת, שבאמת הגשימה חלום גדול".

• • •

הרוסים, כמו הרוסים, לא ממש מסייעים לקבוצה להגיע בזמן לאצטדיון לוז'ניקי, למשחק של פורטוגל נגד מרוקו. המשחק אמור להתחיל בשלוש אחר הצהריים, אבל אף שאנחנו מגיעים לעמדת הבידוק הביטחוני כבר בסביבות אחת בצהריים, הבודקים הרוסים מורטים את העצבים ולא נותנים לנו לעבור.

הם מבקשים מחברי הקבוצה להפוך את החולצות "כי יש עליהן סמל של המונדיאל ואסור להיכנס כך למשחק", מעלים כלב הרחה מיוחד שסורק את האוטובוס, בודקים כרטיס אחר כרטיס, וחצי שעה לפני תחילת המשחק מחליטים שהאוטובוס לא יכול להתקדם, וצריך לרדת ממנו וללכת ברגל.

עמית שואל אם בכלל נגיע למשחק, ומה יהיה. נווה כמעט מיואש. הוא נכנס לחרדה שלא יראה את רונאלדו משחק. ההתרוצצות גדולה. גילעד מורה לכולם לרדת ולהתארגן למרגלות האוטובוס עם כיסאות הגלגלים, אבל ברגע האחרון נמלכים הרוסים בדעתם, לאחר שהם מבינים שזה ייקח דקות ארוכות. האוטובוס מקבל אישור מעבר, ואנחנו במרוץ נגד הזמן. 

פולינה שואלת אותי בלחש: "נספיק להגיע? אני אראה את רונאלדו?" אני מוביל אותה בכיסא הגלגלים שלה ופותח בריצה מטורפת לכיוון האצטדיון. מרים את הכיסא ומדלג על מהמורות בכביש, נכנס איתה למעלית שמובילה ליציע, ועוד רגע אנחנו שם, חסרי נשימה, מתיישבים במקומות שלנו דקה לפני שריקת הפתיחה. 

פולינה מבקשת שאסדר לה את השיער, כי הוא התיישב לה ממש על העיניים ומסתיר לה את הדבר היחיד שהיא רוצה לראות עכשיו: האליל שלה, כריסטיאנו רונאלדו.

לקראת סיום המשחק היא מתעייפת. הגעגועים הביתה שוב תוקפים אותה. "יש עוד יום אחד וחוזרים הביתה", היא אומרת, "אני מתגעגעת לאמא שלי. יש לי שתי אחיות גדולות, בת 30 ובת 21, ואני הקטנה בבית. כל הזמן מפנקים אותי".

אמא שלה מקדישה את חייה לטיפול בה. היא מחכה לה בצהריים כשהיא חוזרת לאשקלון מבית הספר לחינוך מיוחד בחולון. אביה, לב, עובד כבר שלוש שנים בארה"ב. לפני שיצאה למונדיאל, קיבלה פולינה טלפון נייד מאמא שלה, "וכל בוקר וכל לילה אנחנו מדברות".

• • •

היום האחרון בטיול, יום חמישי. בלילה חוזרים הביתה. גילעד ויוסף מתחילים לנשום לרווחה. "כשהתחלתי את הפרויקט הזה הייתי בן 19, בצבא", מספר גילעד. "היום אני כבר נשוי, אבא לילד בן שנה וחצי ומצפה לילד שני. לא קל לי, אני משלם מחיר אישי. גם העסק שלנו, סאמר סקול לנוער דתי, נפגע בתקופה הזאת.

גילעד סולטר (מלפנים) ויוסף ברוס

"אבל מה שקשה לי במיוחד הוא העול המשפחתי, שנופל על אשתי. בחודשים האחרונים אני עסוק מהבוקר עד אמצע הלילה בעניין הזה. לא זוכר כבר מתי ישנתי יותר משלוש שעות.

"אני עושה את זה כי אני מתמלא סיפוק להעניק מעצמי לקהילה ולראות פרצופים מאושרים של ילדים, שאין להם שום דרך אחרת להגיע לחוויה מיוחדת כזאת. אני מקווה שיהיה לי הכוח ותהיה לי האפשרות לעשות את זה שוב". 

אחר הצהריים מתקיימת בבית חב"ד מסיבת הסיום הסוחפת. גילעד מקבל עוגה גדולה ליום הולדתו, ויוסף מודה בהתרגשות לכל המדריכים, לעוזרי המדריכים ולכל הצוות. הנערים והנערות רוקדים במעגל בכיסאות הגלגלים, ובאמצע מקפצים הודיה ועמית. זידאן מבקש להודות לכולם: "היה לי כיף חיים. לא האמנתי שאני טס לכאן, ועכשיו אני לא מאמין שזה כבר נגמר".

ופולינה - לה יש עוד חלום גדול אחד להגשים. "אני חולמת ללכת על הרגליים ולשחק כדורגל", היא אומרת בעיניים נוצצות, ואמיר שניידר, אחד המדריכים, מרים אותה מהכיסא ונושא אותה בידיו אל משחק הכדורגל שהנערים משחקים על הדשא.

הוא מחזיק אותה חזק, והנערים מוסרים לה את הכדור. פולינה מושיטה את רגלה, מותחת אותה קדימה במאמץ עילאי, ובועטת בכדור בחוזקה. הכדור נכנס לשער המאולתר.

"ראית את זה?" היא אומרת בדמעות של אושר. "הבקעתי גול! עם הרגל שלי". 

עמותת "הגשמת חלום": היעד הבא - משחקי היורו ב־2020

כשהיה תלמיד תיכון בן 17 הקים גילעד סולטר, עם יוסף ברוס, חברה בשם "פאן טראוולס", לייזום קורסי סאמר סקול לבני נוער דתיים בלונדון ובארה"ב, ולהוצאת בני נוער למחנות כדורגל בחו"ל. כעבור שנתיים הגה סולטר, חובב כדורגל מושבע, את הרעיון לשלוח נערים ונערות הסובלים מלקויות וממוגבלויות לצפות במשחקים בינלאומיים.

"ב־2012 היו לי שני כרטיסים למשחקי היורו, שנערכו באוקראינה, והרגשתי שאני חייב לעשות טוב ולקחת איתי שני ילדים עם מוגבלויות כדי להגשים להם חלום לשבת במגרש. עמותת 'קו לחיים' הפגישה אותנו עם שני ילדים עם שיתוק מוחין וניוון שרירים, ועם שני המלווים המבוגרים שלהם.

"מימַנו את כל הטיסות וההוצאות של הארבעה מכספי העסק שלנו. רק לראות את הילדים האלה מחייכים ומאושרים - זה היה בשבילי סיפוק אדיר". 

סולטר החליט להרחיב את היוזמה למונדיאל שנערך בברזיל ב־2014. הוא ארגן משלחת של 20 ילדים ו־20 אנשי צוות. "הוריי אמרו לי שאני משוגע, אבל כשיש לי מטרה להגשים, אני לא רואה בעיניים. זה היה עניין מסובך מאוד, אבל לא ויתרנו. כל כרטיס טיסה לברזיל עלה 2,000 דולר, וכדי לעמוד במשימה היינו זקוקים לנס. החלטנו לפנות לרומן אברמוביץ', שהוא גם הבעלים של צ'לסי. שלחנו לו מכתב במייל, הסברנו לו מי אנחנו ושאלנו אם יוכל לעזור. במקביל יצרתי קשר עם אברם גרנט (שאימן בעבר את צ'לסי; ע"נ) וביקשתי שידבר עם אברמוביץ' בשבילנו". 

שלושה שבועות לפני המונדיאל נפגש סולטר בארץ עם ראש הקהילה היהודית בריו דה ז'נירו, שהסכים לממן למשלחת את הוצאות השהייה בברזיל. במהלך הפגישה במסעדה התקבלה שיחת הטלפון הנכספת ממזכירתו של אברמוביץ', שהודיעה כי הוא מוכן לתרום למסע 200 אלף שקלים. "היינו בעננים", אומר סולטר. "הרגשנו שהגשמת החלום קרובה מתמיד".

ברוס: "היתה המון לוגיסטיקה. קיבלנו את האוכל מהקהילה היהודית, ומכיוון שכבר לא היו מקומות במלונות, התאכסנו בקאנטרי קלאב שם".

ב־2015 הם הקימו את עמותת "הגשמת חלום". במשחקי היורו בצרפת, לפני שנתיים, מנתה המשלחת של סולטר וברוס לא פחות מ־103 איש. אברמוביץ' המשיך לתרום סכומי כסף נדיבים, ואליו הצטרפו תורמים נוספים, שגויסו לפרויקט בעמל רב. סולטר ידע שגם ברוסיה הוא עומד להגשים חלום לעשרות בני נוער ששרופים על כדורגל.

עכשיו הם עובדים על פרויקטים נוספים, כמו משלחות סקי וצלילה לילדים עם צרכים מיוחדים, וכמובן - התארגנות לקראת הוצאת משלחת של בני נוער למשחקי היורו ב־2020.

 

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו