הזירה הלשונית: אורז בן גוריון ופתפותי ביצים

שרה נתניהו לא אוהבת פתיתים, היא מעדיפה סושי. אני מודה שהפעם הזדהיתי איתה. פתיתים היא טראומת ילדות ממטבח בית הספר א.ד.גורדון שבו למדתי, ובו בישלו לנו כל יום ארוחות זוועה בנוסח עדות פולניה. פרט לכך, יצוין, זה היה בית ספר נפלא. הפתיתים נפלו בין הכיסאות, או אם תרצו, בין הסירים. לא היה להם את המרקם הפריך של אורז (פרט לאורז בית הספר שהפך לדייסה), ולא את הקסם הלא ברור של הפסטה הבצקית.

הפתיתים קרויים, כפי שידוע כבר לרבים, "אורז בן גוריון", והם חגגו לא מזמן יובל, מאז יצאו לשוק כמוצר ייחודי של אוסם. הם נועדו לחפות על המחסור באורז בתקופת הצנע ואחריה, או לפחות להציע לו חלופה זולה. לאחרונה מנסים השפים התקשורתיים ברחבי הסצנה הקולינרית לשדרג את הפתיתים ולשכנע את בעלי הטראומות לאהוב מתכוני פתיתים, ויש מכנים אותם אפילו "הקוסקוס הישראלי".

שמו של המאכל אינו חדש. פתיתים או 'פתיתין' פירושם בלשון המשנה פירורים. השארת פירורים על השולחן נחשבה חטא, ובמסכת סנהדרין נכתב אפילו: "כל המשייר פתיתים על שולחנו - כאילו עובד עבודה זרה". גם המאכל, בכל הכבוד לבן גוריון ולחברת אוסם, אינו חדש כלל. הוא מופיע כבר במילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת 1913, כתרגום מאכל היידישאי פערפאלאך, המוגדר גם כ"מילואי מרק". ועל כך אמר המושבניק של שייקה אופיר: "אביסלע וואסר עם קאשע עם פערפאלאך" (מעט מים עם דייסה ופתיתים).

פָתית היא צורה משנית של המילה התנכית פְתוֹת, המופיע פעם אחת, בספר יחזקאל: "בשעלי שעורים ובפתותי לחם". היא קשורה למילה פת, שפירושה לחם, מה גם שצורת הריבוי של פת, פיתים, פירושה פירור או פירורים. המונח 'פתותי שלג' מופיע לראשונה במילוני האקדמיה ללשון למטאורולוגיה בשנת 1971, אך זהו אימוץ בדיעבד למונח ותיק. כך בכתב עת "קול מחזיקי הדת" של חסידות בעלז משנת 1904 מופיעה רשימה שבה מסופר כי "ענני עופרת פתחו לועם [והורידו] שפעת פתותי שלג על הארץ". העיתון "דואר היום" מבשר בגיליונו מיום 26 בינואר 1934  כי "פה ושם ירדו פתותי שלג על ירושלים". 

לכל אלה מצטרף הביטוי התלמודי "פתפותי ביצים", במשמעות דברי הבל. במסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי נכתב: "אמר רבי יוסי: פתפותי ביצים היו שם", וכן בשיר השירים רבה. במקור אלה פתיתי ביצים שנמעכו, אבל רבי יוסי השתמש בו כדימוי לדברי סרק או דברי הבל. הצורה התלמודית נכתבת היום גם  פטפוטי ביצים, בעקבות הדמיון הפונטי בין פתופות לפטפוט. ואם נחזור לפרשת המעונות, לאוזן הלא משפטית כל זה נשמע אכן כפטפוטי ביצים.

אז איך קוראים לשוער של דנמרק?

רמי וייץ הרעיד את הרשת הישראלית כאשר התעקש לקרוא לשוער המצוין של נבחרת דנמרק קספר סְמַייכֶּל, ולא שְמייכל, כמקובל. מאחר שרמי וייץ הוא שדר רציני ברור היה שהוא מביא גרסה של השם כפי שהוא נהגה במקור, ואכן השגרירות הדנית אישרה שהשם מבוטא במקורו סמייכל. בבדיקה של אתר הגיית מילים מסתבר שגם באנגלית נהגה השם כמו בדנית, סמייכל.

מהיכן  אפוא הגיע שמייכל למחוזותינו? התשובה פשוטה: מן הגרמנית. בגרמנית נכתב השם, בשונה מן הדנית, Schmeichel, ונהגה שמייקל. השוני הזה נקשר לדפוס קבוע במעברים מאנגלית לגרמנית. ש' ימנית (sch) בגרמנית, מול ש' שמאלית או ס' (s) באנגלית. דוגמאות: שלג הוא בגרמנית Schnee (שְנֶה), ובאנגלית – snow (סנואו). מעמד הוא בגרמנית Stand (שטאנד), ובאנגלית, בכתיב זהה – סטאנד. בגרמנית יש גם מילה הדומה לשמו של השוער. Schmeichelei (שְמַייקֶלַיי) פירושה מחמאה, הפועל schmeicheln (שמייקֶלְן) פירושו להחמיא או להחניף. 

האם רמי וייץ צדק בהתעקשות על ההגייה הדנית-אנגלית, הזרה לאוזן ישראלית? הוא ודאי לא שגה, אבל לא בטוח שצדק בהחלטה. שמות אנשים ומקומות משתנים תדיר במעבר בין שפות, מסיבות פונטיות או תרבותיות. בשמות מקומות הדבר בולט כמעט בכל דוגמה מזדמנת. ישראלים אומרים לונדון ולא לַנְדֶן, פריס או פריז ולא פארי כבמקור, או פֶרִיס, במלעיל, כבאנגלית. 

הדוגמה הקרובה ביותר לסוגיית שמייכל-סמייכל היא עיר הבירה של שוודיה, הנהגית במקורה סטוקהולם, אך ההגייה ההישראלית היא בדרך הגרמנית, שטוקהולם, וכך נקרא, ובצדק, ספרה של נעה ידלין שעובד עכשיו לסדרה טלוויזיונית. המחזר הנצחי קרוי אצלנו דון ז'ואן, כבצרפתית, ולא דון חואן, כבספרדית. ועדיין זכור הוויכוח על הגייה וכתיב של הרודן העיראקי: סדאם או צדאם? מה לעשות, צ' הערבית - ص - אינה מייצגת עיצור המוכר לישראלים, והיא נהגית על הספקטרום שבין צ' ל-ס'. לכן גם נאמר סבאבה ולא צבאבה כפי שאומר המקור, סחבק ולא צחבכ ועוד. אז סמייכל זה נכון, אבל שמייכל זה בסדר גמור.

רחוב מעוללי הרעש

ההפרטה שינתה את פניו של הקיבוץ, גם בהיבט הפיזי. שכונות חדשות נבנו והן שונות מאוד מהשכונה הקיבוצית הצנועה מן העבר. את שרשרות החדרים החליפו וילות צמודות קרקע.

תחום אחר שבו חלים שינויים בקיבוצים הוא הנוף הלשוני. הקיבוצים של פעם לא נזקקו לשילוט פנימי. חברי הקיבוץ הכירו כל פינה ולא נזקקו להכוונה ולשלטים נוסח "בית ילדים", "מחסן חצר" (השם העתיק לצרכנייה) או "חדר האוכל". שבילי הקיבוץ לא דרשו שילוט גם הם. בקיבוץ החדש העניין עובר תהליך שינוי. את השינוי חקר הסוציולוג פרופ' אליעזר בן רפאל, המתמחה בין היתר בסוציולוגיה של הקיבוץ, בצוותא עם אשתו, ד"ר מרים בן רפאל. הממצאים הוצגו בכינוס האגודה לחקר השפה והחברה בישראל, שנערך ביוני בשלוחה התל אביבית של אוניברסיטת ניו יורק.

הממצא הבולט והגורף הוא שילוט של מוסדות. הקיבוץ של היום זרוע שלטי הכוונה למוסדות ואתרים שונים.

המהלך הדרמטי והשנוי במחלוקת הוא מתן שמות לרחובות בקיבוץ ומספרי בתים. למרות מהלכי ההפרטה הגורפים, המהלך הזה מסמל עדיין בקיבוצים רבים את המעבר ממה שהוא עדיין בדרך זו או אחרת 'קיבוץ', לשכונה רגילה בעיר. עד כה עברו כמה עשרות קיבוצים בלבד למתן שמות ומספרים לרחובות, לפעמים לחלק מהקיבוץ בלבד, כדוגמת שכונת ההרחבה בקיבוץ גבעת ברנר.

בקיבוצים שלא עברו לשיטה, והם הרוב המכריע, נוצרה בעיה. מכתבים רשומים או חבילות המיועדים לאדם מסוים מחייבים ממשרד הדואר לקבל את כתובתו המדויקת של האדם כתנאי למשלוח. חברי קיבוץ רבים פיתחו שיטה של כתובות בדויות, רק כדי לעקוף את המחסום הבירוקרטי. חבר קיבוץ נגבה המציא לצורך העניין סדרת שמות רחובות שהיו מאכלסים כל תוכנית סטירית ראויה לשמה, ובהזדמנות סגר כמה חשבונות עם חבריו לקיבוץ: רחוב מעוללי רעש, רחוב ביצי פרה, רחוב הקרחים, רחוב ההפרטה, רחוב קיבוציהו, רחוב פילפ' פלופ', רחוב גונבי השקדים, רחוב סטאלין.

ולמי שלא מאמין: הרי מקבץ מעטפות שנועדו לחברי קיבוצים, ועליהם שמות רחובות, שכאמור לא היו ולא נבראו.

מדקות

בטור מן העבר נכתב על מוצאה של המילה מדקה. במהלך חקירה משותף עם הבלשן המנוח ראובן מרקין מצאנו כי מקור המילה הוא ערבי. מַדַכָּה היא עֵלי, והיא גם שם הפעולה של נקישה קצובה, מן השורש הערבי דכּ"כּ. עלי הוא, אם כך, הכלי הנוקש. צורת המדקה: ידית ובקצה חלק עגול, הזכירה לרוחצים על חוף הים את העלי הערבי, ומכאן השם. אולי תרמה לכך גם הנקישה הקצובה המאפיינת את המשחק. לצד "מדקה" צמחה הגרסה הנוחה יותר להגייה "מטקה", שבה ד' נהגית כת/ט בהשפעת ק' הבאה אחריה. 

בעניין זה כותב אורי טל: "בסיור מעניין ביפו שכותרתו "מלאכות מתכלות" הגענו גם למי שמייצר  כבר עשרות שנים מטקות ועלתה השאלה מה מקור המילה. חיטטתי באיגרותיך וגיליתי התייחסות למילה, ואני מציע השערה שונה. לדעתי מקור המילה הוא אכן בערבית. בשני מילונים הנחשבים כמילונים הערביים הטובים ביותר (ערבי-עברי של שרוני וערבי-ערבי אלמונג'ד) מופיעה הפועל הערבי תמטק (تمطق) שהפירוש שלו הוא: ביצע פעולה של נקישת הלשון על גבי החך העליון. אני מבין מכך שהמדובר  בפעולה שהצליל היוצא ממנה זהה לצליל של פגישת הכדור על המטקה. זה אותו צליל ששמענו בילדותנו מהעגלונים שזירזו את הסוסים והחמורים, ויש לו דמיון מפתיע לצליל המטקות בעת המשחק.

גם לכם נמאס מפתיתים? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית

 • חשיפה: צילומים מהפקת ענק של HBO בישראל

 • אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון

 • נטע TV: קמפיין ראשון לנטע ברזילי

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום