רודפי העפיפונים

על השדות והיערות שמסביב ליישובים בעוטף עזה משתלט בשלושת החודשים האחרונים הצבע השחור. ריח העשן הנישא באוויר נדבק לגוף, חונק את הנשימה ואת הנשמה. חבילות חציר זהובות ויפות, שזה עתה נאספו, שרופות כליל. שובל שחור וארוך שלכד חבילה ועוד חבילה עדיין נראה בבירור לעין. תפוחי האדמה, שכבר מזמן היו צריכים להיאסף, ממתינים באדמה החרוכה בלי שיהיה אפשר להוציאם, ופרדס הקלמנטינות, שרבים מעציו נשרפו, עדיין נאבק על קיומו.

עופר ליברמן, מנהל ענף החקלאות בקיבוץ ניר עם, השוכן מרחק קילומטר וחצי מהגבול, נראה עייף ומותש. הוא נע באיטיות בין השטחים השרופים, עיניו כבויות, והוא לא יודע את נפשו מרוב צער. "כל שטח כזה שנשרף שורף לי עוד חלק מהלב", הוא אומר.

"בהתחלה השריפות הגיעו רק למפלסים ולכפר עזה, שנמצאים סמוך לנקודות שבהן חמאס הפגין. שבועיים אחרי שהתחילו השריפות שם התקיימה הפגנה ב־11 נקודות לאורך הגדר, ומאז העפיפונים והבלונים עפים לכל עבר. היום הם יכולים להגיע גם למרחק של תשעה קילומטרים מהגדר.

"במשך ימים ארוכים, החל משעות הצהריים, כשהרוח היתה מתחזקת, אני וחקלאים נוספים היינו יושבים עם טרקטור באמצע השדות, מחכים לבלון או לעפיפון במטרה לתפוס אותם, רגע לפני שהשריפה מתפשטת והופכת לשריפת ענק. כמעט לא ישנו. במקום להמשיך לעבד את האדמה ולאסוף את התוצרת, ישבנו לתצפת על עפיפונים, ואני לא רואה את הסוף. רגע לפני השבירה הגיעו המתנדבים והצילו אותנו".

מתנדבות של "השומר החדש" באזור עוטף עזה. "זאת תחושת סיפוק אדירה" // צילום: דודו גרינשפן

המתנדבים שעליהם מדבר עופר הם תושבים מכל הארץ - גברים, נשים, בני נוער, אימהות וסבתות - שעוזבים את אזור הנוחות, את הבית והעבודה, ונוסעים דרומה, למרות הסכנה, כדי לאייש את עמדות התצפית במטרה לאתר שריפות ולסייע לכוחות הכיבוי לכבות אותן כשהן עדיין קטנות ונשלטות.

כמאתיים מתנדבים פקדו את הדרום בחודש האחרון, והם האחראים הישירים לזיהוי ראשוני של 60 שריפות. חלקם באו למשמרת אחת של חמש שעות, וכשהבינו את החשיבות הרבה של העשייה, מיהרו להשתבץ למשמרות נוספות. אחרים הפיצו את הבשורה בקרב בני משפחה וחברים.

על היוזמה הזאת אחראי ארגון "השומר החדש", שהוקם בשנת 2007 על ידי חקלאים כדי לסייע לחקלאים לשמור על אדמתם. לדברי אורי ספיר, סמנכ"ל המרחבים ומנהל פעולות השטח בארגון, "זיהינו צורך בעמדות תצפית ייעודיות, שבהן יישבו לאורך כל שעות היום מתנדבים עם משקפות, יתצפתו על כל אזור ויסייעו לכוחות להגיע למוקדי השריפה במינימום זמן.

"המטרה היתה להעתיק את המודל שפיתחנו במסגרת המאמץ לסייע לחקלאים מפני פשיעה חקלאית. לנו לא משנה אם מדובר בגניבות, בניסיון השתלטות על קרקעות או בהצתות, כל עוד חקלאים נפגעים מזה. מסיור שערכנו בשטח, בשיתוף הקב"טים באזור, הבנו שחסר תיאום בין כל הגורמים שפועלים שם. כשפרצה שריפה, כל הכוחות יצאו אליה, בלי לבצע חלוקה בנטל.

"פתחנו קבוצת ווטסאפ, שאליה מחוברים קציני הביטחון של היישובים, כוחות כיבוי האש, קרן קימת לישראל, נציגי השומר החדש במרחב הדרומי והמתנדבים שנמצאים באותו יום בעמדות התצפית. המטרה היא ליידע את כולם בזמן אמת על זיהוי שריפה ולאפשר לכוחות הקרובים אליה לצאת ולכבות אותה".

שלוש עמדות תצפית נבחרו, לפי צורכי הצבא והשטח. לכל עמדה מצוּותים שניים־שלושה מתנדבים, שיושבים מתחת לרשתות הסוואה, חמושים במשקפות. חלקם מצליחים לזהות עפיפונים ובלוני תבערה ברגע שהם מתקרבים אל הקרקע, ומתריעים עליהם. כל משמרת אורכת חמש שעות.

• • •

יום חמישי שעבר, 10 בבוקר. אנחנו עולים אל עבר התצפית הראשונה במצפה סיבוני, שליד קיבוץ ניר עם. שקד גבר, יאיר ניר גרוס ונדב בכר כבר מאיישים אותה. שלושתם תלמידי בית הספר החקלאי "אדם ואדמה" שבחצבה, שהוקם על ידי השומר החדש בתגובה למשבר החקלאות בערבה, והעובדה שרק יום קודם הם סיימו את שנת הלימודים ויצאו לחופש הגדול לא מטרידה אותם. יש להם עכשיו דברים חשובים יותר על הראש, כמו הגנה על המדינה ועל הבית של חברם נדב בן ה־17, שגר בקיבוץ בארי.

יאיר (18) הגיע מאלפי מנשה, בעקבות הודעה שפרסם מנהל בית הספר שלו בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות, שמחפשים מתנדבים לסייע בתצפיות בעוטף עזה. "החלטתי שבמקום לנסוע ליום כיף בכנרת, אבוא לעזור לאנשים שחיים פה", הוא אומר. "מכל ההתחלות של החופש הגדול, זו היתה הכי משמעותית שלי. אין לי ספק שאבוא שוב".

מתנדבות "השומר החדש" קרן כצמן ולינדה ברכה‎. "אם לא היינו מזהות את השריפה בזמן, הכל היה נשרף, לכן הביאו לנו כמזכרת את העפיפון" // צילום: דודו גרינשפן

שקד (17 וחצי) מירוחם אומרת שתכננה להיות באזור בכל מקרה. "כשראיתי שמחפשים מתנדבים, הסכמתי מייד. זאת הפעם השנייה שבה אני מגיעה. בפעם הראשונה, כשהגעתי לקיבוץ בארי, זה היה פחות מסודר. פשוט הסתובבנו בשטח, וכשנתקלנו בשריפות, כיבינו אותן בעזרת מכלית המים של הקיבוץ. הפעם אני כבר לא מסתובבת בשטח, אלא רק יושבת לתצפת".

לא פחדתם? בכל רגע יכולות ליפול פה רקטות.

יאיר: "האמת היא שלא. ההורים קצת נלחצו, אבל הם סומכים עלי שלא אסתכן שלא לצורך. הם רק אמרו לי להיזהר".

שקד: "ההורים שלי מאוד תמכו בי ועודדו אותי, אבל ביקשו שאזהר. לצורך העניין, אנחנו הברגים הקטנים האלה שחיוניים לתפקוד המערכת. זה בדיוק מה שבאנו לעשות".

עד היום פרצו בעוטף עזה יותר מ־400 שריפות עקב עפיפוני תבערה. כ־35 אלף דונמים של שטחי מרעה ויערות עלו באש. "הנזק האקולוגי הוא עצום", אומר עדי שוורץ (34) מגוש עציון, מנהל מרחב דרום של השומר החדש. "הרבה בעלי חיים, ובהם נחשים, ציפורים וזוחלים, נשרפו, ואני מעריך שיעברו שנים עד שיהיה אפשר לשקם את האזור".

"הגזרה שקטה בינתיים, אבל לא לאורך זמן", מוסיף תמיר אבוקסיס (24), רכז השטח של מרחב דרום. "תכף תתחיל הרוח, ונתחיל לראות שריפות". תמיר הוא אחיה של אלה אבוקסיס ז"ל, שנהרגה בינואר 2005 בגיל 17 כשנשכבה עליו בעת אזעקת צבע אדום בשדרות. הרקטה, שנחתה בסמוך אליהם, פצעה אותה באורח אנוש, והיא נאבקה על חייה במשך שבוע עד שנפטרה. בזכות פעולתה המהירה ניצלו חייו של תמיר, שהיה אז בן 11.

"במהלך חייה הקצרים של אלה היא היתה עסוקה רק בעשיית טוב ובהתנדבות למען אלה הזקוקים לכך", אומר תמיר. "היא היתה מתנדבת וחונכת ילדי רווחה, הקימה גמ"ח באולפנה שבה למדה והדריכה בבני עקיבא. איפה שהיה אפשר לתרום ולעשות למען אחרים - שם היא היתה.

"כשהיא נרצחה הגעתי להבנה שמה שהם רוצים זה לשבור את הרוח ואת המורל שלנו. הבנתי שבכך שאני מתנדב ומסייע לאנשים לשמור על מורל גבוה, אני ממשיך את הרוח של אלה ולא נותן לחמאס את תחושת הסיפוק שהם מביסים אותנו.

"בסופו של דבר, אני רוצה להסתכל על החיים שלי ולהגיד לעצמי שהשפעתי. לכולנו יש יכולת להשפיע, רק צריך להתחיל לעשות. כשאני מסתובב פה בשטח עם המתנדבים ומסייע לחקלאים להמשיך לעבד את האדמה, אני מסיים כל יום בתחושת סיפוק אדירה". 

• • •

ב־11, שעה לאחר תחילת המשמרת, אנחנו מבחינים בעמוד עשן דק, המיתמר בתוך שטחי המרעה באזור. למעשה, זאת השריפה הראשונה מתוך 31 שיתרחשו ביום הזה. תמיר ממהר לדווח בקבוצת הווטסאפ, ואנחנו קופצים לטנדר ושועטים לכיוון השריפה. שקד, יאיר ונדב, שמתים להצטרף לכיבוי השריפה, נאלצים להישאר בעמדת התצפית, כדי לגלות שריפות נוספות. 

אנחנו מתקרבים אל מקום השריפה ומגלים שלמעט שופל גדול של חקלאי מהאזור, שמנסה לעשות "טבעת חנק" שתמנע את התפשטות האש, אין אף אחד בשטח. הצמחייה היבשה, שמכסה את הקרקע, מסייעת לאש להתפשט במהירות רבה, ועד מהרה שביל העפר, שדרכו הגענו אל מוקד השריפה, כבר חסום בלהבות, ומשבי רוח פתאומיים מלבים אותן.

רכב כיבוי האש מגיע דקות ארוכות לאחר שהשריפה כבר כילתה שטח נרחב. "הכבאים פזורים בכל השטח, ולא תמיד הם נמצאים במרחק קצר ממוקד השריפה", מסביר תמיר, ותחושת התסכול ניכרת על פניו. גם תנאי השטח לא מאפשרים להם לנסוע מהר כאן".

שריפה ביער בארי בשבוע שעבר. "כל שטח כזה שנשרף, שורף לי עוד חלק מהלב", אומר עופר ליברמן מקיבוץ ניר עם // צילום: מיכל יעקבי יצחקי

עם השגת השליטה על האש אנחנו ממשיכים לעבר תצפית "העץ הבודד". כאן אנחנו פוגשים את עדל רבעייה (51), בדואי מתל שבע, שהזדמן לאזור והחליט לנצל שעה מתה כדי לשבת במצפה. כשגילה שבימים אלה המקום משמש תצפית לגילוי עפיפוני התבערה, הבטיח לבוא להתנדב כבר בשבוע הבא.

"כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע לכאן. ראיתי בטלוויזיה את המראות, וכאב לי הלב. יש בדואים רבים שיש להם כאן שטחי מרעה, ולא נעים לראות את הכל שרוף. אני לא מבין למה לא מביאים לכאן את העדרים שיאכלו את כל העשב, ואז לא יהיה להם מה לשרוף.

"בשבוע הבא אפַנה יום ואבוא לתצפת. תמיד הפריע לי שלא תרמתי למדינה, ועכשיו, כשיש לי הזדמנות לעזור, אני מתכוון לנצל אותה".

את עמדת התצפית שליד קיבוץ עלומים מאיישים יצחק טפרובסקי (74), בעל חנות תכשיטים מראשון לציון, וחברו מיכה אמיר (73), פנסיונר מהיישוב רעות, שכיהן בעברו כמשנה למנכ"ל של אולפני ג.ג. הם חלק מקבוצת ג'יפאים של עשרה חברים, שכבר ארבע שנים מתנדבים בעזרה לחקלאים.

"אי אפשר לשבת בבית ולהסתכל בטלוויזיה על מה שקורה בדרום ולתת עצות מרחוק", אומר יצחק. "החלטנו שצריך לעשות מעשה ולבוא לסייע. כשראינו את ההודעה של השומר החדש על חיפוש מתנדבים, היה ברור לנו שאנחנו באים.

"החשיבות של כל מתנדב היא עצומה. מספיק שראיתי שריפה אחת או עפיפון אחד והצלחתי לגרום לכבאית להגיע אליו מהר - עשיתי את שלי. מעבר לכך, זאת גם עזרה מוראלית. אי אפשר להמשיך לחיות כאילו אנחנו שתי מדינות, מדינת הפצמ"רים ומדינת המרכז. כולנו שייכים לאותה מדינה, וכל אחד צריך לעשות משהו כדי לסייע.

"עכשיו אני מרגיש שאני סוגר מעגל. כשהייתי חייל בשריון, ב־1963, עשיתי פה מארבים בנחל עוז. היום אני יושב על הגבעה, צופה לעבר נחל עוז ומתצפת נגד עפיפוני תבערה. אין רגע דל במדינה שלנו".

מיכה: "לא הכל צריך ליפול על הממשלה והמדינה, גם לנו כאזרחים יש חובה לקום ולסייע. במסגרת קבוצת הג'יפאים שלנו אנחנו משתדלים להתנדב לפחות פעם בחודש. יש פעמים שיותר".

הנשים והילדים מפרגנים? לא דואגים לכם?

מיכה: "אצלנו במשפחה יש היסטוריה לא נעימה מכל נושא ההתנדבות. בשנת 1969 אבא שלי אהרון היה בן 49 והוא עבד כמנהל סניף בנק בסביון. באותה תקופה היו הרבה פיגועים וגניבות של הפדאיון באזור הצפון. בארגון רוטרי, שאליו הוא השתייך, החליטו שנוסעים להתנדב ולסייע בשמירות. יום אחד, בעת שהוא היה בשמירה בקיבוץ אשדות יעקב שליד הכנרת, חייל שישב בעמדה שלו ראה דמויות הולכות לעברו, טעה בזיהוי וירה עליו. אבא נהרג במקום.

"בפעם הראשונה שיצאתי להתנדב, אחותי אמרה לי, 'אתה זוכר מה קרה לאבא בפעם האחרונה שהוא התנדב'. הבטחתי לה שאני אשמור על עצמי ויצאתי אל השטח. אשתי מאוד בעד התנדבות והיא מאוד מפרגנת, למרות שאני יודע שמבפנים היא מאוד דואגת. אבל אין מה לעשות, כשצריך לקום ולעזור קמים ועוזרים".

המשמרת של יצחק ומיכה עוברת בשקט יחסי. לקראת סיומה, בשעה שתיים וחצי, הם מזהים כמה מוקדים של שריפות באזור בארי ומדווחים על כך.

אנחנו נוסעים לכיוון וכמות עמודי העשן שנשקפת לעינינו לא הגיונית. אנחנו מזהים כארבעה מוקדים בו בזמן. תמיר בודק בקבוצת הווטסאפ שכל השריפות מדוּוחות, ואנחנו מתלבטים לאן לנסוע.

ליד הכניסה לקיבוץ בארי נראים באוויר שני בלונים, שחוט וגחל מחוברים אליהם. "זה לא פשוט בכלל לזהות את הבלונים במעופם, כי הם שקופים", מציין תמיר, ואנחנו עוצרים את הרכב ומנסים לעקוב אחריהם, כדי לנסות לזהות היכן הם נוחתים. לרגע, כשהרוח נחלשת, הבלונים מנמיכים עוף ומתקרבים לקיבוץ, עד שנדמה שהם עומדים לנחות בתוכו. משב רוח פתאומי מעלה אותם בחזרה, עד שהם נעלמים לנו.

בקבוצת הווטסאפ ממשיכים לזרום דיווחים על שריפות נוספות באזור, ואנחנו מחליטים להמר ולצאת לשריפה ביער בארי. כשתמיר מבין ששום רכב כיבוי עדיין לא הגיע למקום, הוא לוקח מהטנדר שלו את מחבט כיבוי השריפות ורץ לנסות לעצור את התפשטות האש בידיו. האש חזקה מאוד, הרוח שמלבה אותה גורמת לאש להזדחל במהירות על הקרקע, והרעש שהיא משמיעה כשהיא מאכלת את העשבים מקפיא את הדם.

אנחנו עומדים מנגד, בלי יכולת לסייע, ופשוט עוקבים בעיניים עצובות אחר הלהבות החובקות את גזעי העצים ומתחילות לטפס, עד שהן אוחזות בענפים.

במקשת האבטיחים הסמוכה מונחים האבטיחים על הקרקע, ולפי ממדי השריפה שמאיימת עליהם, נראה שאיש כבר לא יאסוף אותם. גם היבול הזה ירד לטמיון.

• • •

ארבע אחר הצהריים, ואנחנו חוזרים לעבר מצפה סיבוני שליד קיבוץ ניר עם. שלושת בני הנוער כבר סיימו את המשמרת שלהם, ואת מקומם תופסות ג'נט אגסי וג'ודי ניסמן, שתי אחיות תאומות שנמצאות בעשור השישי לחייהן. הן באו לכאן עם בעליהן, בעקבות חברתן קרן, שהתנדבה בתצפיות בשבוע החולף.

ג'נט וג'ודי נולדו באוהיו. ג'נט היתה מפיקת חדשות ב־CBS וב־ABC ועלתה ארצה לפני 35 שנה בעקבות אהבתה לאמנון, שאותו פגשה במסיבה בוושינגטון, ושהפך לימים לבעלה. היא גרה ברמת השרון, מלמדת אנגלית עסקית, אמא לשני בנים ובת, וסבתא לנכדה. כדי לבוא לכאן פינתה את היום.

ג'ודי באה מכפר סבא. לפני חמש שנים עלתה ארצה עם בן זוגה דב, שהיה בעבר אלוף הארץ בשחייה. היא אמא לשלושה ילדים, שגרים כולם בארץ, וסבתא לארבעה נכדים.

"אני מכורה לחדשות", אומרת ג'נט. "אני מניחה שזה משהו שמלווה אותי עוד מהימים שבהם עבדתי בטלוויזיה. מעבר לסיוע שאני נותנת כאן בתצפית, חשוב לי להוציא את האמת החוצה ולשנות את הנרטיב. רוב החברים שלי ברשתות החברתיות הם אמריקנים, ואני משתגעת כשאני רואה שמזינים אותם באינפורמציה לא נכונה.

"אני כל הזמן דואגת להעלות פוסטים שחושפים את המצב פה בארץ באופן אמיתי, כי יש עובדות שצריך להגיד אותן, ואני לא אפסיק עד שזה יקרה. לאחרונה העליתי פוסט שבו כתבתי לחבריי בארה"ב: 'דמיינו לעצמכם שאתם קמים בבוקר והחצר האחורית שלכם עולה באש. דמיינו לעצמכם שגם כל החצרות של כל השכנים שלכם עולות באש. מה אתם הייתם עושים?"

ואיך אנשים הגיבו? 

"רובם עשו לייק, כאילו פתאום הם הבינו מה המשמעות של הדברים. אני מרגישה שכאשר מביאים את המידע בדרך כזאת, קל יותר להתחבר לסבל של האנשים. הם פתאום שמים את עצמם במקום התושבים בדרום, וזה נוגע בהם". 

זיהיתן את השריפות שהיו פה עכשיו?

"חצי שעה אחרי שהתחלנו את המשמרת, התחילו השריפות באזור. אין לי מושג אם אנחנו היינו הראשונות שדיווחנו עליהן, ואין לי ספק שלפחות לחלק מהשריפות, הכבאים הצליחו להגיע בזמן קצר יחסית. במהלך כל המשמרת זיהינו שלוש שריפות.

"בחור שישב לידי, שבא גם הוא להתנדב, אמר שזה מרגיש כאילו אנחנו הציידים, שיודעים שהטרף שם אבל לא רואים אותו. זה באמת מרגיש ככה, אבל זה לא מְרפה את ידיי. אין לי ספק שאבוא שוב, ואביא לכאן חברים, שיתנדבו גם הם".

איך הגיבו הילדים כששמעו שאתן נוסעות לחפש עפיפונים?

ג'נט: "בלילה שלפני הנסיעה כתבתי להם בווטסאפ המשפחתי שאני ואבא נוסעים להתנדב בעמדות התצפית בעוטף עזה. כולם אמרו לנו כל הכבוד, ושזה מדהים. רק ביקשו שנהיה ערניים ושנעזוב את הטלפונים בזמן המשמרת כדי שנוכל להסתכל מסביב, שלא יפתיעו אותנו. הם אפילו זכרו להגיד לנו לשים קרם הגנה נגד השמש".

קרן כצמן (59), אם לארבעה וסבתא לשניים מאבן יהודה, היא שאחראית להגעתן של ג'נט וג'ודי לעמדות התצפית. ביומיום היא מנהלת המשרד הישראלי של הפדרציה היהודית של וושינגטון, אבל עכשיו נפרדה מהחליפה, לבשה חולצה של מתנדבת בשומר החדש, ויחד עם לינדה ברכה מבית יהושע, אשתו של ראש מועצת חוף השרון, הן תפסו פיקוד על עמדת התצפית שליד קיבוץ עלומים.

"כשראיתי את המודעה של השומר החדש ברשת החברתית, שלחתי להם הודעה ושאלתי אם זה מיועד רק לבני נוער או לכולם. כשהשיבו לי שאין הגבלת גיל, הסתערתי על זה בכל הכוח. אם לומר את האמת, הייתי די סקפטית. לא חשבתי שיכול להיות מצב כזה שפורצת שריפה ואף אחד מהתושבים שגרים באזור לא יראה אותה.

"כשהגעתי, הבנתי עד כמה טעיתי. השטחים הם עצומים. זה היה יום עם ראות טובה מאוד, ומעמדת התצפית הצלחתי לראות אפילו את הים בעזה.

"השעתיים הראשונות עברו בשקט. לא זיהינו כלום, והיינו מאוד מתוסכלות. מצד אחד, שמחתי שאין שריפות, הרי זאת המטרה. מצד שני, רציתי להרגיש שאני עוזרת.

"לקראת 16:30 הרוח החלה להתגבר, ואז השריפות התחילו להגיע אחת אחרי השנייה".

הצלחתן לזהות את העפיפונים באוויר?

"בתחילת המשמרת הסבירו לנו שכמעט בלתי אפשרי לראות אותם ולכן כדאי שנתמקד בעשן, וזה מה שעשינו. אחד העפיפונים נפל ליד החממות של קיבוץ נחל עוז. העובדים כבר לא היו בשטח, ואם לא היינו מזהות את השריפה בזמן, הכל היה נשרף. לאות תודה, אחראי החממות בקיבוץ הגיש לי במתנה כמזכרת את העפיפון.

"החזקתי אותו ביד וראיתי שיש שם בסך הכל כמה מקלות עץ עם ניילון שרוף, שמחובר אליו חוט קצת יותר עבה מחוט תפירה. המחשבה שכמה דקות לפני כן החזיק אותו ילד עזתי, שיכול להיות בגיל של הבן שלי, זעזעה אותי.

"מאז, העפיפון כל הזמן איתי באוטו, וכשאני נפגשת עם ראשי פדרציות נוספים, בין שהם יהודים ובין שלא, אני מראה להם אותו, שיבינו עם מה אנחנו מתמודדים. זה שונה כשרואים את זה במציאות".

מה בער לך כל כך לקום ולצאת לדרום המסוכן?

"כל ארבעת הילדים שלי שירתו או משרתים בצבא ביחידות מובחרות, ודרכם נחשפתי לחוויות השירות שלהם ועד כמה הם מרגישים שהם תורמים. אני עליתי לישראל מניו יורק בגיל 24, כשכבר הייתי נשואה. תמיד היתה לי תחושת פספוס, שלא תרמתי. פה הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי. הרי אי אפשר לשבת בבית בלי לעשות משהו, וזה המעט שאפשר לעשות. כולי תקווה שעוד אנשים יקומו ויעשו מעשה. הידיעה הזאת, שבזכותי נמנעו חמש שריפות, נותנת תחושת סיפוק אדירה". 

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו