70 שנים אחרי

בטקסים, בחגיגות ובתפילות: צה"ל הושבע

השבוע לפני 70 שנים, ב־28 ביוני 1948, התקיים יום ההשבעה לצה"ל, אירוע שיצר התרגשות עצומה בציבור בישראל ובעולם היהודי.

את חשיבות המאורע אפשר לראות בפקודת יום ההשבעה, שפורסמה ברבים ואמרה בין השאר: "במורא אחריות וברטט קדושה נעמוד ביום זה להישבע שבועת אמונים, ונכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו - כי נשבענו לא להניח לנשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קורבן שיידרש, עד ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד בארצנו־מולדתנו... תהילת נצח להגנה העברית! יחי צבא ההגנה לישראל! היה חזק!"

השבעת צה"ל החלה, למעשה, כבר ביום הקודם. מפקדי הצבא הראשיים ו־21 ראשי האגפים במטה הכללי הגיעו למחנה המטכ"ל, ששכן אז בקבוצה של שמונה בתים אזרחיים ב"גבעת החלמה" ברמת גן, שפונו לצורך כך מיושביהם (כיום - שטח בית הספר בן־גוריון ברחוב משה שרת). שם השביע אותם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, ולאחר מכן התכנסו כולם לצילום בכורה משותף של המטכ"ל הראשון של צה"ל, עם בן־גוריון ורעייתו פולה.

בו ביום נקבעו סופית ופורסמו התארים העבריים של המטה הכללי וצה"ל: התואר בריגדיר נקבע כ"רב־אלוף", קולונל הוסב ל"אלוף", לוטננט קולונל הפך בעברית ל"רב־סרן" ו"סרן" החליף את המונח "סרג'נט". בד בבד נערכו בכל מיפקדות החטיבות ברחבי הארץ טקסי השבעה של קציני החטיבה ומפקדי הגדודים, כדי שאלה יוכלו להשביע גם את פקודיהם.

1948: כרזת יום ההשבעה לצה"ל // עיצוב: א. פת. "שנקר" ו"ציונות 2000"

למחרת נשבעו עשרות אלפי מגויסים בכל רחבי הארץ: במחנות ובבסיסים הצבאיים נערכו מראש ליום הגדול, בהכנות קדחתניות שכללו מבצעי ניקיון, צביעה והצבת דגלים ושלט גדול בחזית כל מגרש מסדרים: "ביום הזה נהייתם צבא".

כל הציבור בארץ חש שותף ביום המרגש, והאווירה הכללית היתה של התרוממות רוח חגיגית. העיתונים, שבישרו כולם בכותרות ענק על יום ההשבעה, נחטפו במהירות מידי מוכרי העיתונים, שרצו ברחובות וצעקו בקול: "היום הוא יום השבועה לצה"ל". דגלים הונפו על גגות כל המוסדות הממשלתיים, ומרפסות הבתים הפרטיים ומכוניות רבות התקשטו בדגלי המדינה.

הטקס הציבורי המרכזי התקיים בכיכר הבימה בתל אביב, שם הושבעה פלוגה של חיל רגלים. אלפי אזרחים שגדשו את הכיכר מכל עבריה נהנו מנגינת התזמורת הפילהרמונית, שהתמקמה בחזית בניין הבימה. בתחילת טקס ההשבעה ניתנה לחיילים פקודת "עמוד דום" ו"דגל הנשק", ודגל ישראל הועלה לראש התורן, מלווה בתשואות האלפים מסביב, שרבים מהם צפו במחזה בעיניים דומעות. האירוע הסתיים בתפילת "יזכור" לחללי צה"ל ובשירה אדירה של המנון "התקווה".

לאורך היום נערכו בבתי הכנסת ברחבי הארץ תפילות מיוחדות להשבעת הצבא. בבתי הספר נערכו מפקדים לרגל היום החגיגי, ובשעות הערב התקיימו מסיבות בכל רחבי הארץ. קיוסקים כיבדו לובשי מדים בשתייה חינם, ובתי הקולנוע פתחו את שעריהם לכניסה חופשית לחיילים.

עם תום ההשבעה הושלמו, הלכה למעשה, הקמתו והתארגנותו של צבא ההגנה לישראל.

בזכות "גפילטע פיש": הטייס הצונח ניצל

ב־28 במאי סיפרנו כאן את סיפור "קרב גאולים" שהתרחש ב־1948, ובו חייל בן 20 בשם שאול פינצ'וק עצר לבדו דהירת טור שריון עיראקי שהיה בדרכו לבתר את המדינה לשתיים - בחלק הצר שבין טול כרם וחוף הים. בעקבות הפרסום יצר איתנו קשר אבי משה סגל, חוקר תולדות התעופה ואוצר מוזיאון חיל האוויר בחצרים, וסיפר את הסיפור הפנטסטי הבא:

ב־30 במאי 1948, יומיים אחרי הקרב ההוא, התארגן הכוח העיראקי מחדש ויצא בטור שריון מאזור טול כרם לחוף הים מדרום לנתניה. שני מטוסי אוויה ("סכין") של חיל האוויר תקפו מייד את הטור וגרמו לנסיגתו. במטוס אחד ישב הטייס הצעיר עזר ויצמן (לימים מפקד חיל האוויר ונשיא המדינה) ובאחר טייס יהודי מתנדב מארה"ב בשם מילטון רובינפלד, שמטוסו נפגע והתרסק, בזמן שהוא הספיק לנטוש ולצנוח בשלום בחוף כפר ויתקין.

דגם המטוס ("אוויה 117") שבאמצעותו תקף הטייס

תושבי כפר ויתקין, שחזו במטוס המתרסק ובצניחתו של הטייס, היו משוכנעים שמדובר באויב המצרי, ולכן יצאו מייד חמושים לכיוון חוף הים והמטירו אש תופת על דיונת החול שמאחוריה הסתתר הטייס. רובינפלד, שמצא עצמו במצוקה קשה, ללא שליטה בעברית, נזכר במילה היחידה שהכיר ביידיש והחל לזעוק בקול גדול: "גפילטע פיש! גפילטע פיש!" אנשי כפר ויתקין, שנדהמו לשמע הקריאה, נצרו מייד את נשקם. הם הבינו מייד שלא מדובר בטייס מצרי דובר יידיש.

"חלק גדול מהסיפורים המיתולוגיים על מלחמת העצמאות הם רק צ'יזבטים, אבל הסיפור הזה הוא אמת לאמיתה", מסביר אבי משה סגל. הוא גם הדגיש שבידיו קלטת שבה נשמע עזר ויצמן עצמו מספר על האירוע.

מי העלים את "צור ישראל" ממגילת העצמאות?

השבוע לפני 70 שנים סערו מערכות כתבי החוץ בישראל בשל אירוע שהחל להתגלגל, למעשה, בארה"ב: נציגי הזרם הנוצרי פרוטסטנטי באמריקה למדו בעיון את כל נוסח מגילת העצמאות כפי שפורסמה בעיתונות האמריקנית, וטענו שמדינת ישראל, שזה עתה הוקמה, החליטה "לבטל את הקשר בין העם ואלוהיו", שכן, להבנתם, אין שום אזכור במגילה לאלוהי ישראל.

בעקבות זאת הוציא הארגון הפרוטסטנטי, ב־25 ביוני 1948, הודעה לעיתונות האמריקנית, שתקפה בחריפות את ישראל וראשיה, והעלתה את השאלה אם ראוי שארה"ב תתמוך במדינה היהודית, "שכפי שמסתבר ממגילת עצמאותה - אינה מאמינה באל". בו ביום פנו עשרות עיתונים אמריקניים לכתבי החוץ שהוצבו אז בישראל וביקשו מהם לברר בדחיפות אם נכונה ההאשמה.

כזכור, כבר בטיוטה הראשונה של מגילת העצמאות, שנכתבה בהשראת מגילת העצמאות האמריקנית, צוינה התייחסות לאל. אמנם במהלך כתיבת הטיוטות הבאות הושמט מהנוסח השם המפורש, אולם לאחר ויכוחים סוערים בין החילונים והדתיים הוסכם על הוספת הביטוי המרוכך "צור ישראל", הידוע כשמו של האלוהים בעידן הגאולה.

כתבי החוץ בישראל, שבדקו את נוסח מגילת העצמאות הסופי, שיגרו למערכות העיתונים בארה"ב מברקים בהולים ובהם ציטוט של הפסקה האחרונה במגילה, האומרת כך: "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זאת, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב, היום הזה, ערב שבת ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948".

לכאורה הדברים ברורים, אולם מערכות העיתונים בארה"ב טרחו להשוות את הדיווח החדש עם הדיווחים שהתקבלו מישראל ביום הכרזת המדינה עצמו, 14 במאי, ומצאו לתדהמתם שבדיווחים המקוריים חסרה כליל הפסקה המדוברת. למי היה אינטרס להעלים אותה?

עד מהרה נפתרה התעלומה: בבוקר 14 במאי 1948 קיבלה הצנזורה הישראלית הצעירה הוראה למחוק מכל המברקים שנשלחו לחו"ל כל אזכור לתאריך ולמקום הכרזת המדינה, מחשש שמטוסי האויב יפציצו את הטקס. אלא שבמקום להסתפק במחיקת שני הנתונים הרלוונטיים, הסירו הצנזורים ממברקי הכתבים את כל הפסקה האחרונה במגילה, שכללה, כאמור, גם התייחסות לאל.

הארגון הנוצרי, קיבל את ההסבר, הבין את טעותו - והסערה שככה מייד.

נגד אוגרי מטבעות: שטרות חדשים יונפקו

ב־27 ביוני 1948, במסגרת ההתארגנות הכלכלית־כספית של ישראל הצעירה, הודיע שר האוצר, אליעזר קפלן, ש"לאחר התייעצות עם חוגים פיננסיים התקבלה החלטה לא להוציא בשלב זה כסף חדש בצורת מטבעות. זאת לעומת שטרות בערכים של חצי לירה, לירה אחת, 5, 10 ו־50 לירות א"י הנמצאים כעת בהכנה בחו"ל ויגיעו לארץ תוך כחודש ימים".

עוד הוסיף השר: "אמנם התברר לאחרונה שקיים מחסור במטבעות, כתוצאה מאגירת מטבע המאפיינת תקופות של מצבי חירום, כשרבים מעדיפים לייחס למטבע ערך ממשי יותר מאשר לשטר הנייר, אך

תופעה זו תחלוף במהרה כשיגיעו השטרות החדשים".

בד בבד נמסר שאם תופעת אגירת המטבעות תימשך ותגיע לממדים שיכבידו על המסחר - תנפיק מדינת ישראל שטרות כסף זמניים של ערכי מטבע נמוכים.

תוכנית להקמת אלפי יחידות דיור לעולים

השבוע לפני 70 שנים פורסם דבר הקמת "הוועדה המשותפת לשיכון עולים", במגמה למצוא פתרונות דיור מיידיים לעולים שנמצאים בארץ - ולרבים האחרים שאמורים להגיע אליה בתקופה הקרובה.

הוועדה תכלול באי כוח מטעם הסוכנות היהודית, ביחד עם נציגים של כתריסר ערים ברחבי הארץ, נוסף על נציגי "מגבית ההתגייסות וההצלה". בכוחות משותפים אלה מתכוונת הוועדה להקים בשלב ראשון יותר מאלף יחידות דיור, על פי רוב במתכונת חדר בודד עם שירותים, בעלות של כ־150 לירות ליחידה.

פרידה מארונו של האלוף הראשון בצה"ל

ב־25 ביוני 1948 נערך במחנה המטכ"ל טקס פרידה מארונו של קולונל דוד מרכוס ז"ל, האלוף הראשון של צה"ל, שנהרג שבועיים קודם לכן בשוגג מאש של זקיף צה"ל במחנה באבו גוש. מרכוס הגיע ארצה במהלך מלחמת העצמאות כאחד מאנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), כדי לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל.

בתום הטקס ליוו חברי הפיקוד העליון את הארון לשדה התעופה, ומשם הוטס לארה"ב לקבורה על ידי אשתו באקדמיה הצבאית ווסט פוינט, שמרקוס היה מבוגריה.

הנעלמים / מקצועות שהיו

סנדלר

מקצוע שהיה מרכזי בחיי השכונה בזמנים ההם, כשרבים חסכו כל גרוש וקנו במשורה. הסנדלר ידע לתפור מחדש תפרים שנפרמו בנעל, לחדש סוליות שנשחקו ולהתקין בחרטום הסוליה ברזלים שטוחים בצורת חרמש, להארכת חיי הנעל. ולא פחות חשוב: הוא זה שגזר במספריים גדולים את קצה נעלו של ילד שכבר גדל, כדי לאפשר לאצבעות לבצבץ החוצה - ובכך להאריך בעוד כמה חודשים את משך השימוש בנעל.

הצרכנייה / פריטים מאז

"מנטשלעך"

ה"מנטשלעך" (ביידיש: אנשים קטנים) היו מתקנים קטנים עשויים מתכת, שעל ראשם התנוססו דמויות אדם מיניאטוריות (ג'נטלמנים אירופאים, נשים אוריינטליות עטופות שיער, דמויות מהקלאסיקה היוונית ועוד). מתקנים אלה הוברגו לקיר החיצוני של הדירה, סמוך לכל חלון, ושימשו לקיבוע תריסי עץ שנפתחו החוצה. ראש המתקן ("האיש הקטן"), שאותו אפשר היה לסובב מעלה־מטה לפי הצורך, החזיק למעשה את התריס לבל ייסגר בטריקה במשבי הרוח.

מי מכיר, מי יודע?

הקורא ישראל פרקר (70), מתנדב במוזיאון לתולדות ראשון לציון וחוקר ההיסטוריה של העיר, שלח לנו את התמונה המצורפת, שצולמה השבוע לפני 70 שנים ומנציחה את בוגרי שנת תש"ח (1948) של בית הספר העממי בראשון לציון (לימים בית הספר "חביב"). מזהים בתמונה את עצמכם או מישהו ממכריכם? כיתבו לנו, ואולי נוכל להזמין את המצולמים לשחזור התמונה, שבעה עשורים אחרי:shishabat@israelhayom.co.i