רגע של נחת

כבר התוודיתי על כך פעם. אני קורא טוקבקים. לא כאלה שמתייחסים אלי באופן אישי. אני לא מספיק אוהב ולא מספיק שונא את עצמי כדי ללכת כל כך רחוק. 

אבל סתם טוקבקים, על סתם ידיעות בחדשות - בעיקר ידיעות שאפשר להסתדר בלעדיהן - שם לפעמים אני מתקשה להתאפק ונכנס לתוך השרשור. בעיקר כדי להיפרד לשלום מ־20 דקות ומחלקים ניכרים של החומר הפעיל במוח שלי. לפעמים אני מתחרט שנכנסתי. לפעמים לא. אין ספק שטוקבקים הם גרסת ביבים של הייד פארק. אבל מי שלא רק מסתפק בדמוקרטיה, אלא ממש מאמין בה, אמור לצאת מפעם לפעם מהפינוק ולהתפלש קלות ברפש הדעות האנונימי הזה. 

השבוע, למשל, התרחשה הזדמנות כזאת. בריונים התנפלו על ישראלי ברחובות רוסיה. הם ניסו לפגוע באדם שהם לא מכירים, והעובדה שילדיו הקטנים היו לצידו ממש לא הפריעה להם. המותקף, כמו גם התוקפים, הגיעו לרוסיה כדי לחגוג את חגיגת הכדורגל העולמית. הוא היה עטוף בדגל ישראל. הם התעטפו בדגלי תוניסיה. הוא הצליח להדוף את הפוגעים בכוחות עצמו, כלומר - ניצל, ועד כאן פחות או יותר העובדות היבשות כפי שדווחו. 

מעכשיו זה רק טוקבקים, וכמו תמיד במקרים שיש בהם דגל, זהות ישראלית, חוצלארץ ואלימות, היה ברור שהולך להיות חשמל בדיון. ואכן היה.

בין היתר, משכו את עיניי מגיבים שאמרו דברים כמו "אני לא מצליח להבין למה הבן אדם שם על עצמו דגל ישראל". וואלה, נכון - אמרתי לעצמי. גם אני לא מבין. דגל ישראל זה משהו שמעולם לא לבשתי, ואם מדברים על "להבין", גם אני לא כל כך מבין למה שמישהו ילבש דגל. 

הבנתי גם את הטענה שישראל ממילא לא משתתפת במשחקים (לאור גורלה של פנמה, כדאי שכולנו נברך על מה שנחסך מאיתנו), אז למה דגל? נסכם ונאמר שאפשר להבין את כל מי שלא מבין למה ללבוש דגל ישראל במונדיאל הנוכחי ברוסיה.

רק מה? אנחנו לא מדברים כאן על גבולות ההבנה. על אלימות אנחנו מדברים. אני, למשל, לא מבין למה שאישה תלך עם עקבים גבוהים. באופן אישי, מעולם לא נעלתי שום דבר עם עקבים, וזה נראה לי מאוד לא נוח ולכן גם לא סביר בעליל. 

אני לא מבין עוד הרבה דברים אחרים שאנשים עושים. לא מבין קעקועים. לא מבין עניבות. גם אופניים חשמליים אני לא מבין. שטריימלים של חרדים. זקנים היפסטריים מטופחים מדי. לא מבין. 

אבל זה עדיין לא מצטייר בעיניי כמו סיבה טובה לתקוף אותם או להצדיק את מי שתוקף. אז למה, למען השם, בכל פעם שמתפרסמת ידיעה כזאת, יהיו ישראלים שיאשימו את הקורבן? למה תמיד יקפצו כמה דוברי עברית ויטרחו לציין שהם לא מבינים למה דגל, כאילו שמישהו שאל לדעתם.

הדברים פשוטים: מי שתוקף אדם שהתעטף בדגל כחול־לבן לא כועס על פעולת ההתעטפות בדגל. שום דגל אחר לא היה סוחט ממנו תגובה דומה. לכן גם העובדה שישראל לא העפילה לטורניר היא לגמרי לא רלוונטית. התוקפים במקרה הזה לא שונים ממי שתקף בסכינים את הנערה שובה מלכה בעפולה. דגל. מילה בעברית. כיפה. חולצה. סתם תחושת בטן שהאדם שממולי הוא ישראלי או יהודייה. אין כל הבדל. 

האם התעטפות בדגל ישראל היא פרובוקציה? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבל בעיניו של האנטישמי אין פרובוקציה בוטה יותר מאשר עובדת קיומנו. פושעי השנאה התוניסאים פשוט לא היו מצליחים לזהות ישראלי עם שום דבר שהוא פחות מדגל בגודל של סדין זוגי. נו טוב, את הזנב למדנו להסתיר.

איור: עציון גואל

• • •

כמה קרובים וגם כמה חברים שלי ביקרו בתוניסיה בשנים האחרונות. עבור רובם זה היה ביקור מולדת או טיול שורשים. כולם שמעו שם מילות געגועים. לפני שעזבתם - אמרו להם בדמעות - היה הרבה יותר נעים פה. 

לפני שהיהודים עזבו, תוניסיה היתה גן־עדן־אירופי־ים־תיכוני. ואולי זה בדיוק הפוך: כל עוד תוניסיה התעקשה להישאר גן־עדן־אירופי־ים־תיכוני, היהודים יכלו להישאר. כך או כך, ביצה או תרנגולת, במקומות שנשלטים על ידי סדר היום האסלאמיסטי אין לאף אחד אחר מה לחפש. 

אני מאמין באמונה שלמה שאסור להתרגל לאלימות. מסוכן להשלים איתה. לשנאה יש מין תכונה כזאת: כשמתייחסים אליה כאילו היא חוק טבע או גזירת גורל, היא באמת הופכת להיות כזאת. התיירים התוניסאים שתקפו את המשפחה הישראלית הם די צעירים. רוב הסיכויים שהם מעולם לא ראו ישראלי במו עיניהם. אולי גם יהודים הם לא פגשו. 

אפשר לתהות כמה יכול אדם לשנוא מישהו שהוא מעולם לא פגש, אבל העובדה היא ששנים ארוכות שבהן נציגים ממדינות מוסלמיות לא מוכנים לפגוש ישראלי על מגרש הספורט או על הבמה, הולידו דור חולה מרוב שנאה. 

אחרי שנים שבהן ערוצי טלוויזיה חותכים לפרסומות ברגע שפרצוף ישראלי עלול להופיע על המסך, צמחה שם פוביה אפלה, עמוקה ופתולוגית. מדי פעם ישראלים נפגעים ממנה, אבל מי שסובלים ממנה הם בעיקר החולים עצמם. 

• • •

בחוויה המאוד אישית שלי, העולם של ילדותי היה גזעני ושונא הרבה יותר מזה שהילדים שלי זוכים לגדול בו. ילדותנו התפקעה מדעות קדומות, ומבדיחות עדתיות איומות. ה"עצות לחיים" שקיבלנו ממבוגרים היו לא פעם חגיגה קטנה של חוסר סובלנות. כמעט כולנו חונכנו להומופוביה. 

הילדים שלי יודעים מי מהמורים שלהם יצא מהארון, והם מדברים על זה בשלווה עניינית ובלי שהקול שלהם ירעד. אין לי הסבר טוב איך זה קרה. לאט ובסבלנות כנראה.

לפני כמה ימים הגעתי למסיבת הכיתה של הילד שסיים כיתה ו'. מסיימי היסודי הציגו, לשמחתנו, את "חסמבה". סדרת הספרים הרכים של יגאל מוסינזון, שהיתה אחת מאבני הפינה של ילדותנו. וכמו כל ההורים גם אני התרגשתי לראות את הצוציקים מתרוצצים על הבמה במכנסי חאקי ובצמות, שרים "הרוח נושבת קרירה" ומכסחים להנאתם את בדיחות הקרש שהיה נהוג לספר במערה החשמלית.

לצד ההתרגשות והחיוכים לא היה אפשר להתעלם מכך שבחסמבה גרסת 2018 כבר אין שמנים, אין רזים ואין תימנים. גם הסטריאוטיפים הגסים על חשבון הערבים נעלמו כלא היו. 

בגרסה של ילדותנו, התכונה של מנשה היתה שהוא תימני. ליתר החברים לא היה מוצא עדתי. הם היו נורמלים מן הסתם, וכשההרכב התבגר וירון זהבי התחלף ביואב צור, נמסר המנדט של מנשה לתימני חדש. לא להאמין. חשבתי לעצמי שהגרסה הנקייה הנוכחית אולי טיפה מתאמצת מרוב צדקנות, ובכל זאת הכל לטובה. 

מה נשאר מחסמבה הישנה שלא עושה חשבון? ובכן, אלימלך זורקין הוא עדיין חלאת אדם, וחברי חסמבה עדיין שונאים בחופשיות את האנגלים הארורים. אבל זה עניין של שנים ספורות עד שנקבל באמפתיה את הנראטיב של זורקין עצמו. באותה הצגת סיום, אחרי שירחמיאל המשקפופר ירקע ברגליו, ויצעק שנמאס לו כבר מהבריטים הארורים, תסיט שולמית את צמתה לאחור ותאמר: "לא להכליל, ידידִי המאותגר אופטית. רוב הבריטים ממש לא עוסקים בדיכוי המעפילים!" 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו