מרתק להסתכל על היחס של ארה"ב למונדיאל בתור מדינה שיחסה לכדורגל הוא מלכתחילה בחשד, ובטח בטורניר שהיא לא העפילה אליו. בקצרה: זה לא מזיז להם את הקצה. במילים אחרות: אף פעם לא קרה דבר גדול כל כך ברוסיה, שהאמריקנים התעניינו בו פחות.
אבל מובן שכל זה לא מפריע ל־FOX SPORTS לדחוף את האירוע הכי חזק שהיא יכולה. וזה אומר שהיא עושה את זה בדרך היחידה שתקשורת ספורט אמריקנית יודעת: לבודד אינדיבידואלים, לתפור להם תיק של נתונים, ואז להשוות אותם זה מול זה, גם אם אין השוואה.
אז קודם הם השוו את פורטוגל לקליבלנד קבאלירס, כי כריסטיאנו רונאלדו "סוחב חבורת שחקנים אנונימיים" ממש כמו שלברון ג'יימס עושה. ואז, כשנראה שדווקא ארגנטינה מתקשה, זה בכלל לאו מסי שמושווה לג'יימס. וכשרונאלדו מבקיע פנדל ומסי מחמיץ, כל הפאנל יכול לדון שוב במשך דקות ארוכות מאוד בהשוואה בין שני אלה. וברור שלאורך כל הדרך המסך מלא בנתונים שבאמת יש להם מעט מאוד השפעה או משמעות על מה שקורה על הדשא, ושמתקשים מאוד לספר את התמונה, או חצי ממנה.
לברון ג'יימס. יודע איך להשתמש במדיה לטובתו // צילום: אי.פי.איי
הנקודה היא שלא משנה מה, את התירוץ להתכתש בהשוואות עד המוות – הם ימצאו פה. וכידוע, מה שתקשורת הספורט פה עושה משפיע על כל העולם. והרעות החולות האלה מוצאות את דרכן, וביתר שאת, לכל מקום בעולם במוקדם או במאוחר.
עכשיו תוסיפו לקלחת הזו את העובדה שיש כיום יותר כלי תקשורת מאשר אי פעם, שכולנו צורכים יותר תוכן, נחשפים ליותר ויותר דעות, תזרקו פנימה כמובן את הרשתות החברתיות, את הביקורות המיידיות, את רצח האופי, את הלחץ הבלתי אפשרי ואת ההשוואות הבלתי פוסקות (אה, רגע - רונאלדו החמיץ פנדל גם? אז בעצם מסי יותר גדול!) - ותקבלו סיטואציות שבהן באמת אי אפשר לדמיין את רמות הלחץ שמופעלות על צמרת ספורטאי העולם כיום.
ג'יימס, אגב, הוא הדוגמה והמופת לגבי איך להתמודד עם זה. במקום להתרסק תחת הלחץ הוא מנצל, משתמש, שולט ומשחק בתקשורת וברשתות החברתיות כרצונו. ואם אנחנו כבר בהשוואות, אז החיוכים שרונאלדו מפזר למצלמות, בניגוד ללחץ שניכר על פניו של מסי, דומים יותר לאיך שג'יימס מתמודד, ואכן מראים שמסי קצת בבעיה בתחום הזה. ולמה שמסי יהיה בלחץ גדול יותר? בגלל ההשוואות, בין השאר.
ניימאר. המאבק הוא לא רק על הדשא, אלא גם ברשתות החברתיות // צילום: איי.פי
וככה אנחנו רואים את ניימאר מתפרק ובוכה על המגרש, אחרי שכבש פנדל שלא שינה דבר, בתוספת הזמן, של המשחק השני בשלב הבתים. וככה אנחנו רואים את ארגנטינה חוגגת עלייה משלב הבתים בצורה שלא היתה מביישת חגיגות זכייה בגביע העולמי. ככל שהלחץ גדול יותר, כל הישג – או, נכון יותר, כל הימנעות ממבוכה – מביא איתו שחרור יותר גדול. אז אפשר להסתכל על הבכי של ניימאר או על החגיגות של ארגנטינה ולחשוב שהן מגוחכות. ואפשר גם לסמפט ולהבין שהחבר׳ה האלה משחקים כל הזמן בשני מישורים - על המגרש, ובדיגיטל. ורק באחד מהם המאבק נגמר עם שריקת הסיום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו