כן, ערבית יכולה להפחיד אותנו

האירוויזיון שעתיד להתקיים בישראלמציף כאן סוגיות כואבות. כאלה שבדרך כלל נוח לנו לטאטא מתחת לשולחן או פצעים שאנחנו מעדיפים לא לחפור בהם ביום-יום. אפשר להתמרמר מהעובדהשהאירוע החגיגי והמשמחהזה מלווה בכל-כך הרבה בעיות, אבל אפשר גם לברך על כך שאנחנו נאלצים להתמודד איתן. הרי השלב הראשון בדרך לפתרון בעיה הוא להודות בעצם קיומה.

"מרחבא ומסא אל חיר' אירופה"בירכה לוסי איוב, נציגת ישראל בשידור האירוויזיון. הברכה בשפה הערבית לא הטרידה אותנו אז, איש לא התעכב על כך, ומי בכלל זכר את זה כשנטע קטפה את הגביע. אבל עכשיו, כשדנים באופן שבו ישראל תציג את עצמה לעולם באירוויזיון שיתקיים בארץ הקודש, פתאום הסרטון הזה מככב ברשתות החברתיות ובמהדורות החדשות.

בתקשורת נשמעות טענות על כך שהשימוש בשפה הערבית היה אחד האלמנטים שהובילו לדרישה לאשר מראש את התכנים שייאמרו על הבמה בישראל בשנה הבאה. עיתונאים ופובליציסטים מיהרו כמובן לגנות ולהתמלא שאט נפש, לא מעצם הדרישה לפיקוח כמו מהתדהמה שהכתה בהם באשר לנסיבות - ערבית היא שפה רשמית ולגיטימית בישראל, ואסור לערער על כך.

אבל האם מותר לנו להרהר על כך?

האירוויזיון הוא לא הסיפור פה, הוא רק הטריגר לשיח שכמעט פרץ באשר לתפישת השפה הערבית בישראל. שיח שהוכרע, נחתם והושתק בתוך שעות. עוד לפני שהספקנו לחשוב מה אנחנו מרגישים לגבי העניין הזה, כבר קבעו עבורנו באולפנים שזה לא בסדר. המצפן החוקי, הערכי והמוסרי מחייב אותנו שלא לעסוק בזה בכלל. משטרת המחשבות בתפארתה. גם אני השתכנעתי שאסור לי לבטא רתיעה מהשפה הערבית, גם לא בלב, זה כל-כך לא פוליטקלי קורקט. כל כך גזעני.

אבל האמת היא שערבית מרתיעה אותנו. בעצם מרתיעה זה אנדרסטייטמנט, היא מפחידה. היא מפחידה גם את הילדים של הפרשנים המכובדים כשהם עולים לאוטובוס, היא מפחידה כל נערה שפונים אליה בשעת לילה מאוחרת עם מבטא, היא מפחידה את כל מי שהווייז לקח אותו דרך כתובת בשפה הזו. היא מפחידה למרות שהיא שפה רשמית בישראל ועל אף שהיא שפת הוריו המקסימים של החבר הכי טוב שלי, אמיר.

אז בואו לא נתייפייף, בואו נפסיק לטאטא, בואו נדבר על זה רגע דוגרי. התחושות הקשות שמתלוות לשפה הערבית נובעות מהיותה השפה של רבים מאויבנו, מכך ש"אללה אכבר" נשמע לפני כל פיגוע, ומהעובדה שבשפה הזו קוראים לחיסול מדינת ישראל. ואם תשאלו אותי, זה לגיטימי. זה לגיטימי שהיא לא תהיה נעימה לנו, שהיא תתקשר עם אימה, עוינות וסכנה, גם כשמדובר בברכה יפה. זה מנגנון הגנה קיומי. ואם נודה בו, אז אולי נוכל לפתור את הבעיה.

כי כן, יש בישראל תושבים אוהבים שזו שפתם, ושבוודאי כואב להם שקשה לנו איתה. מגיע להם שנחבק אותה, כפי שהם מחבקים את שלנו. ומגיעה גם לה. השפה הזו לא אשמה, לא אשמה שהיא גם שפתם של אלו שרוצים לפגוע בנו. ואתם יודעים מה? אין לי ספק שאנחנו מסוגלים לאהוב אותה, כפי שאנחנו מתענגים על שיריה של נסרין קדרי ועל הטקסטים מפאודה. ובתכלס, אנחנו משתמשים בה אשכרה כל הזמן. הצביעות באולפנים היא רק מסכה, והגיע הזמן שנסיר אותה. אני מאמינה שרק אם נחפור בפצע וננהל עליו דיון כן ואמיתי, הוא אולי יגליד יום אחד. אינשאללה.

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום