אלופים

במשחק הקטרגל באולם של קבוצת דולפיני אשדוד שומעים בעיקר שקט. מין דממה לא מוּכרת, שגורמת לך לזוז על המושב באי נוחות. אין כאן שריקות של השופט, אין חילופי דברים בין השחקנים, ובטח שאין קללות. מהפרקט נשמעות רק חריקות נעלי הקטרגל, ולצידן קריאות עידוד מצד הקהל המועט, שגם הן ברובן ללא מילים.

המאמן שי זבלוצקי הוא היחיד שצעקותיו נשמעות מפעם לפעם, מנסה לתדרך את שחקניו על המגרש. אבל גם הקריאות הרמות שלו שוככות במהירות, שהרי הוא יודע שאין מי שישמע אותו. כל השחקנים חירשים.

על הקווים עומד מחמוד, מתורגמן נלהב מכפר קאסם, שכבר שנים מתרגם לשפת הסימנים את הנחיות המאמן לשחקנים. כשהם לא יוצרים קשר עין עם זבלוצקי, רוקע מחמוד בחוזקה על הפרקט, כדי שהתהודה תסב את תשומת ליבם. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. כך או כך, המשחק ממשיך להתנהל עד תום הזמן, ואז מניף השופט את דגל הסיום.

ה"דולפינים" יורדים מהמגרש מחויכים, אחרי ניצחון על זאבוני יהוד. הם ניגשים אל שי, מניחים את ידיהם על כתפו כדי להסב את תשומת ליבו ומודים לו בחיבוק חם, מלוּוה ב"תודה" בשפת הסימנים. ברגעים האלה נדמה שמילים היו רק מפריעות. 

יאיר אלמקייס, מאמן נבחרת ישראל בליגת החירשים, נמצא גם הוא באולם, עם גביע אירופה. לפני ארבעה חודשים, בספרד, בגמר אליפות אירופה לקטרגל לקבוצות חירשים, הביסו הדולפינים את היריבה הספרדית ואלבה וקטפו את הגביע - זכייה ראשונה אי פעם של קבוצה ישראלית בתואר.

אני יושבת לשיחה עם השחקנים חן ברגד (25), מייקל קדוש (29) ודקל זריף (30), הקפטן והשוער. דקל זכה בפעם השנייה ברציפות בתואר השוער המצטיין של ליגת האלופות, וקיבל הצעות ("מפתות מאוד") מהקבוצות האיטלקיות טורינו וריאל סולו.

חן ודקל מוגדרים "כבדי שמיעה", ולכן הדיבור שלהם ברור, מה שמאפשר להם לנהל שיחה רגילה, כל עוד בן שיחם מקפיד לשבת ולדבר מולם. מייקל, חירש מלידה, מתקשה בדיבור ונעזר בחברה שמתרגמת לו את השאלות לשפת הסימנים. לצידם מונח הגביע המוזהב, שעליו הכיתוב באנגלית "אלופי ליגת האלופות לחירשים", והם מביטים בו בגאווה, בפעם האלף. החיוך לא יורד מפניהם.

חן משחזר את הרגעים האחרונים של משחק האליפות. "אני מסתכל על השעון, השניות רצות, אני מסתכל על הקהל, שרובו מקומי, מרגיש את הרעש של התופים, ומבין שאני והחברים שלי עומדים לעשות היסטוריה. שעוד רגע אנחנו לוקחים מקום ראשון בליגת האלופות והופכים לקבוצת הכדורגל הישראלית הראשונה שזוכה בתואר אלופת אירופה אי פעם. 

"ברגע שהשעון נעצר והדגל הונף, כל הרגשות פרצו החוצה. היו הרבה דמעות של אושר, הרבה חיבוקים והרבה שאגות שמחה". 

מייקל: "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רצתי כמו ילד שקיבל פרס. היה שם טירוף, שמחה עצומה, ולפי מה שאני מרגיש עכשיו היא לא תדעך כל כך מהר". 

דקל: "יצאנו כולנו החוצה למגרש החניה המושלג ורקדנו בלי מעצורים. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לשים לב לשלג ולמזג האוויר הקפוא. הורדנו חולצות, שמנו את הגביע במרכז, ורקדנו סביבו. באותו רגע שום דבר לא היה יכול לגרום לנו להפסיק".

* * *

קטרגל אולמות משוחק במגרש כדוריד, או דומה לו, שאורכו בין 30 ל־50 מטר ורוחבו 22-18 מטר. משחקים בו חמישה שחקנים נגד חמישה. מלבד השוער, לשחקנים הנוספים בכל קבוצה אין תפקיד מוגדר, והם תוקפים או מגינים על פי הצורך. המשחק אורך 40 דקות בשתי מחציות, ומתנהל בקצב מהיר. זמן קבלת ההחלטות של השחקנים קצר וקריטי. 

בליגת החירשים בקטרגל יש עשר קבוצות, ובמשך העונה מתקיימים כ־18 משחקים. שישה משחקים נוספים מתקיימים במסגרת גביע המדינה. נבחרת ישראל מורכבת מ־12 השחקנים הטובים בכל הקבוצות, ומייצגת את ישראל בתחרויות בינלאומיות המיועדות לנבחרות. אלופת הליגה זוכה לייצג את ישראל בטורניר ליגת האלופות באירופה.

הדולפינים על המגרש. "בסוף הגמר, כשהשעון נעצר והדגל הונף, כל הרגשות פרצו החוצה עם הרבה דמעות ושאגות שמחה" 

כבר שלוש שנים שדולפיני אשדוד זוכים במקום הראשון בליגה. לפני שבועיים הם זכו בפעם הרביעית, מה שמבטיח את השתתפותם בליגת האלופות גם בשנה הבאה. יעקב אוליאל, יו"ר עמותת ספורט חירשים אשדוד והרוח החיה שמאחורי הקבוצה, אומר שהזכייה בתואר האירופי היתה רק עניין של זמן.

"ב־2016 השתתפנו בליגת האלופות בפעם הראשונה. זה היה אחרי שבארץ לקחנו באותה שנה גם אליפות וגם גביע. נסענו לספרד בטוחים בעצמנו, אבל סיימנו במקום השמיני. הבטחתי לעצמי שב־2017 כבר נהיה בין ארבעת הראשונים.

"בשנה הזאת עבדנו קשה, ובאמת סיימנו ב־2017 במקום השלישי באליפות. הייתי מאושר, אבל מטרת העל שלי היתה המקום הראשון. לא הסתפקתי בפחות".

כדי להשיג את המטרה, אוליאל וחברי הנהלה של שתי הקבוצות האשדודיות (דולפיני אשדוד הבוגרת וכרישי אשדוד, הקבוצה הצעירה), נדב כהן ודן בן ציון, צירפו לדולפינים כמה שחקנים מהקבוצה הצעירה. כך, השחקן הצעיר ביותר בקבוצה שיצאה לתחרות היה סמי לי זנקי (17), והמבוגר - מאיר סמימי (34). עליהם נוספו ניקולאי וורנין וסרגיי אבסטרנקו, שני שחקנים מליגת החירשים ברוסיה, שהובאו במיוחד כשחקני חיזוק לצורך האליפות.

כל השחקנים הישראלים משחקים בקבוצה בהתנדבות, אחרי שעות העבודה. בגלל חוסר בתקציב, כל אחד מהם נאלץ גם לשלם מכיסו 1,000 שקלים עבור ההשתתפות בטורניר.

כשהמאמן הקודם של הדולפינים, יניב נוחי, פרש בשנה שעברה, אוליאל הביא את זבלוצקי, בעל תואר שני בחינוך גופני, קפטן נבחרת ישראל לשעבר בקטרגל אולמות, ומי שנחשב לאחד המאמנים המוכשרים בתחום. זבלוצקי בא עם חששות. "לא הבנתי איך אני אמור לתקשר עם השחקנים. אני רגיל לצעוק לשחקנים הנחיות על המגרש. במקרה הזה הייתי צריך להפנים שאיתם אני לא יכול להתנהל ככה. אני משתדל לתת להם את כל ההוראות וההנחיות לפני שהם עולים למגרש, מתוך ידיעה שעל המגרש הם די מנותקים ממני. העובדה שעם חלקם יצא לי לשחק בליגת הקטרגל של השומעים עזרה לי לקפוץ לתוך האתגר הזה". 

אלמקייס, בעל תואר שני בחינוך ומאמן נבחרת ישראל לחירשים בשלוש השנים האחרונות, הצטרף כמאמן נוסף לזבלוצקי. "שי ואני שיחקנו יחד בנבחרת ישראל בקטרגל אולמות. שנינו פריקים של הענף, ואנחנו משלימים זה את זה. שי שם דגש על קטע הגנתי ומנטלי, ואני על טקטיקה וטכניקה. יחד עם הניסיון שלי בנבחרת החירשים הצלחנו למקסם את הידע המקצועי שלנו ולהעביר אותו לשחקנים".

המאמן שי זבלוצקי: "אני רגיל לצעוק הנחיות על המגרש, והייתי צריך להפנים שאיתם אני לא יכול להתנהל ככה" // צילום: יהושע יוסף

מיום כניסתו של זבלוצקי לתפקיד, היו לו חמישה חודשים כדי להכין את הקבוצה לטורניר ליגת האלופות. הטורניר התקיים ב־28 בינואר בעיר אלקלה שבספרד, סמוך לבירה מדריד. "עבדתי איתם על מיומנויות הגנה, וכמאמן קואורדינציה התמקדנו הרבה בקשר עין ובקבלת החלטות מהירות", מסביר זבלוצקי. "חלוקת הקשב על המגרש צריכה להיות מאוד גבוהה. בגלל שהשחקנים לא שומעים שחקן שבא מאחוריהם, הם צריכים להסתכל כל הזמן לצדדים ולהיות מפוקסים בכל מה שקורה במגרש. יצאתי לטורניר בתחושה שאנחנו מסוגלים לעשות את זה. אני חושב שהאופטימיות של כולם שיחקה תפקיד מאוד מרכזי בזכייה".

אוליאל: "לפני שטסנו לספרד הבאתי את איתן עזריה, יועץ מנטלי מהשורה הראשונה, שיעבוד עם השחקנים ויחזק אותם מנטלית. רציתי לוודא שיש להם את כל הכלים להתמודדות עם כל מצב לחץ. רציתי לשמור אותם עם אדרנלין גבוה ועם האמונה שהם יכולים לעשות את זה. הם הוכיחו שהם ווינרים בנשמה". 

* * *

השחקנים יצאו למסע בתחושה פנימית שהם עומדים לזכות בטורניר, אבל הפכו ספקנים יותר לאחר הגרלת הבתים. "קיבלנו בית קשה עם קבוצות מפורטוגל, שווייץ, אנגליה וספרד. הקבוצה הספרדית חזקה מאוד, היו לנו שלושה מפגשים בעבר, ותמיד הפסדנו לה", אומר אוליאל.

חן: "המשחק הראשון היה מול אראו השוויצרית, וידענו שאנחנו חייבים לנצח. סיימנו את המשחק בתיקו 3:3. שלושת הגולים שלי השפיעו על המשך הדרך בטורניר ונתנו לנו תחושה שזה אפשרי".

דקל: "הגעתי לטורניר עם נפיחות בקרסול וקרע קטן בשריר הירך. הרגשתי חלש, והגולים שחטפנו החלישו אותי עוד יותר. במשחק השני, נגד פורטו מפורטוגל, ניצחנו 1:3, אבל ספגתי גול נוסף, וזה הוריד לי לגמרי את הביטחון. יעקב ודן מההנהלה לקחו אותי לשיחת מוטיבציה. ידעתי שהרבה תלוי בי".

במשחק השלישי ניצחו הדולפינים מאשדוד את קבוצת דונקסטר מאנגליה בתוצאה 1:2. במשחק האחרון, מול ספרד, חששות הדולפינים התאמתו, והמשחק הסתיים בהפסד 3:1 לואלבה, שבארבע השנים האחרונות זכתה באליפות. למרות ההפסד הצליחה הקבוצה מישראל לצבור שבע נקודות, שהעלו אותה למשחק עם טורינו ברבע הגמר. "זאת קבוצה חזקה מאוד, שבשנה הקודמת לקחה אליפות", אומר חן. "גם אנחנו וגם הם הבנו את המשמעות של הפסד במשחק הזה, אז נתָנו את הכל. כל השחקנים לחצו חזק, והמשחק הסתיים ב־0:0 והלך לפנדלים".

דקל: "בשנה שעברה הפסדנו להם וידענו שגם הפעם הם לא יוותרו. אבל המזל היה איתנו, וניצחנו אותם 3:4. בחצי הגמר, מול לונגיה השבדית, נתנו את ההצגה של החיים שלנו. ניצחנו 2:11, ועלינו לגמר מול הספרדים".

חן: "זאת היתה הפעם הראשונה שהגענו לגמר. הבנתי שבאמת יש סיכוי שנעשה היסטוריה. היתה תחושה של אופוריה, אבל שי ויאיר דאגו להוריד אותנו לקרקע. הם הסבירו לנו שיש עוד 40 דקות של משחק שמפרידות בינינו לבין הגביע, ולכן כדאי שנהיה ממוקדים".

הדולפינים סחבו בעיקר עייפות, אחרי שבארבעה ימים הם שיחקו שישה משחקים אינטנסיביים. עכשיו הם היו בדרך למשחק השביעי והמכריע. 

חן: "כשנכנסנו לאולם ראינו שהוא מלא. היו שם 800 איש, רובם שחקנים מ־30 הנבחרות שהגיעו להשתתף בטורניר. מלבד אבא של סמי, השחקן הצעיר בקבוצה, אף אחד מבני משפחות השחקנים לא הגיע. העדפנו שיישארו בארץ וייתנו לנו להיות מרוכזים במשחק. הידיעה שהם צופים בנו בשידור החי באינטרנט חיזקה אותנו מאוד. נשמתי נשימה עמוקה ועליתי לפרקט.

"בהתחלה היינו קצת אבודים, והספרדים ניצלו את זה. כבר אחרי דקה הם הבקיעו גול. ידענו שעל הנייר הם יותר טובים מאיתנו, וזה כנראה השפיע עלינו".

דקל: "את המחצית סיימנו בפיגור של 1:3. ניקולאי הבקיע לנו, אבל זה לא הספיק. הרגשתי שכל הקבוצה מאבדת את זה, לגמרי. בהפסקה אמרתי לחברים שיש לנו הזדמנות לעשות מהפך. המאמנים אמרו לנו להרים את הראש, ושאנחנו לוקחים את המשחק למרות הכל".

מייקל: "במשחק הזה הייתי בתחושה יותר משוחררת. הבנתי שגם אם לא ננצח נזכה במקום השני, שהוא מכובד מאוד. היה משפט שליווה אותי לאורך כל המשחק, גם כשחשבתי שהכל אבוד. משפט שאמר לי היועץ המנטלי, איתן: 'אל תבוא למשחק כי אתה לא רוצה להפסיד, תבוא כי אתה רוצה לנצח'. זה מה שעשה לי סוויץ' בראש כשעלינו למחצית השנייה".

הם עלו למחצית השנייה בטירוף. החליטו שהפעם יְלמדו את הספרדים לקח ויקטפו מהם את הניצחון. שש דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה הבקיע חן את השער השני וצימק את ההפרש לשער אחד, 2:3.

"הגול הזה ערער אותם. הם התחילו להילחץ ועשו שטויות, ובדקה ה־26 ניקולאי הבקיע עוד גול. בשלב הזה לא היה שחקן אחד שלנו על המגרש שלא האמין שאנחנו יכולים לנצח. הרגשנו את זה בכל הגוף, גם הקהל היה לטובתנו, הרוב הריעו לנו".

המהפך הדרמטי התרחש חמש דקות לפני סיום המשחק, חן בישל לניקולאי עוד שער, השלישי שלו במשחק, והדולפינים עלו לראשונה ליתרון 4:3.

מייקל: "הספרדים נכנסו להיסטריה והוציאו את השוער שלהם לטובת שחקן התקפה נוסף. למעשה, הם שיחקו ללא שוער בחמש הדקות האחרונות. אז הבנתי שיש לנו יתרון מובהק שאנחנו חייבים לנצל".

חן: "השער הרביעי שלנו שבר את הספרדים מנטלית. עכשיו היינו צריכים לעשות הכל כדי לא לספוג בחמש הדקות האחרונות. הזמן עבר כמו נצח. נלחמנו עד הדקה האחרונה, וכשהשעון נעצר והדגל הונף, באה ההתפרצות האדירה.

"כל הקהל עמד והריע. תחשבי איזה דבר מדהים זה שמתוך 20 קבוצות אירופיות, שכל אחת טובה מהשנייה, באה קבוצה קטנה מאשדוד, עם כמעט אפס תקציב, ולוקחת את גביע האלופות. זה משהו בלתי נתפס".

יעקב אוליאל: "ברגע שהדגל הונף פרצתי לפרקט ובכיתי כמו תינוק. כל הלחץ והעבודה שהשקעתי בשנים האחרונות פרצו ממני בדמעות שלא יכולתי לעצור.

"השרה מירי רגב שלחה לנו מסרון שבו בירכה אותנו על הניצחון וכתבה שהיא גאה בנו על 'הישג הרואי כנגד כל הסיכויים'. גם יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד, שבלי התמיכה שלו לא היינו מגיעים לאן שהגענו, בירך אותנו ואמר ששמנו את העיר על המפה".

דקל: "זה היה הלילה הכי מאושר בחיי. חגגנו ורקדנו במשך שעות, ורק בבוקר הלכתי לישון. היתה התרגשות עצומה. שגריר ישראל בספרד, דניאל קונטר, שלא הצליח להגיע למשחק, אירח אותנו אחר כך בשגרירות והחמיא לנו על הכבוד שהבאנו למדינה".

זבלוצקי אומר שלא היה לו ספק שהבחורים שלו ינצחו. "כל השערים שקיבלנו במחצית הראשונה היו טיפשיים, מחוסר ריכוז. הדבר היחיד שביקשתי מהשחקנים במחצית היה שיהיו יותר מרוכזים. זה היה קטע מנטלי, להסביר להם שמה שעושה את ההבדל בין ניצחון להפסד זה היכולת ליישם מה שלמדנו באימונים. 

"גם היה לי את דקל, שיש לו זריקות יד מדויקות וחזקות מאוד. שוער שמעביר לחלוצים שלו כדורים מהירים ומדויקים - זה יתרון. זה עניין של שתי שניות מרגע שהכדור יוצא מהשוער ועד שאנחנו מייצרים את ההתקפה. הספרדים עוד לא חזרו להגנה, וכבר הבקענו".

* * *

בנתב"ג המתינו להם המשפחות המאושרות. יורם אסרף, מנכ"ל רשות ספורט אשדוד, יחד עם אלון חזן, המאמן הזמני של נבחרת ישראל בכדורגל ומנהל רשות הספורט בעיריית אשדוד, באו גם הם לברך את אלופי אירופה הטריים. אבל שום כלי תקשורת לא בא לדבר עם השחקנים שעשו היסטוריה.

"אתה מרגיש שלא סופרים אותך", אומר דקל באכזבה. "אני לא יכול לדמיין מצב כזה אם קבוצת כדורגל מליגת העל היתה זוכה בטורניר אירופי. זה היה פותח מהדורות חדשות. במקרה שלנו, בגלל שאנחנו חירשים - דממה. רק למחרת דיברו עלינו כמה דקות בערוץ הספורט, ומהר מאוד חזרנו לאלמוניות".

מימין: מייקל קדוש, הקפטן דקל זריף וחן ברגר  // צילום: יהושע יוסף

חן: "זאת שמחה מהולה בעצב. מי שמביא הישגים כאלה למדינה, רוצה שיכירו בהישג שלו. עצוב לי שנבחרת ישראל בכדורגל, שלא זוכה להישגים, מסוקרת כל הזמן, ואנחנו לא. כולנו נותנים את כל הנשמה בשביל הקבוצה. אף אחד לא משלם לנו על זה. לכל האימונים אנחנו הולכים על חשבון הזמן הפרטי שלנו. הייתי שמח אם שרת התרבות והספורט היתה לוקחת את זה לתשומת ליבה ומפנה משאבים גם לליגת החירשים. הוכחנו שכדי להיות אלופי אירופה לא צריך לשמוע, ושאנחנו לא נופלים משום שחקן אחר".

מייקל: "הכל פה עניין של מודעוּת. האתגר שלנו כמדינה הוא לדעת לקבל את כל הספורטאים ההישגיים. אין סיבה ששחקן כדורגל אחד יקבל תמיכה מכל גורם אפשרי, ואחר ייאלץ להוציא כסף מכיסו כדי לממן השתתפות באליפות אירופה".

דן בן ציון, חבר ההנהלה ששהה עם הקבוצה בטורניר ודאג לכל צורכי השחקנים, חש גם הוא את העלבון והכאב של השחקנים. "כשחזרנו מהטורניר, פנינו לבית הנשיא ולשרה מירי רגב, בבקשה שייפגשו עם השחקנים ויודו להם על ההישג. במשך חודשים התקשרנו, נדנדנו והתחננו. לא בשבילנו, אלא נטו למען השחקנים שלנו, שהרוויחו את התואר הזה ביושר".

אוליאל: "רק השבוע, אחרי אינספור טלפונים, אמרו לי שהנשיא לא יוכל להיפגש איתנו".

לדבריו, גם מירי רגב לא שוחחה איתם. "בכל פעם שדיברתי עם יועץ השרה, הוא דחה אותי למועד אחר. בפעם האחרונה אמרו לי להתקשר אחרי חג השבועות, וכשהתקשרתי אמרו לי שיטפלו בזה ויחזרו אלי עם תשובה. עד לרגע זה לא קיבלתי שום מענה".

מאמן הנבחרת, יאיר אלמקייס, מבין לליבם של השחקנים. "לצערי הרב, יש אפליה בין שחקנים שומעים לחירשים. הנבחרת של השומעים נמצאת תחת ההתאחדות לכדורגל ומעניקה לשחקנים את כל התנאים. הם מקבלים דמי אימון, הם מקבלים אוכל בסוף האימון, והם נהנים ממעטפת רפואית, כמו מעסה ורופא.

"הנבחרת של החירשים נמצאת תחת 'ארגון ספורט חירשים' (אס"ח) ולא נהנית מהתנאים האלה. הארגון ממונה על הליגה ועל טורניר גביע המדינה. כל השאר תלוי תקציב. לפעמים, לפני תחרויות חשובות, מביאים לנו מעסה, ולפעמים צריך להילחם על זה. אני חושב שהדבר הבסיסי ששחקנים שמתנדבים לייצג את המדינה צריכים לקבל הוא דמי אימון ואוכל בסוף כל אימון".

אוליאל: "התקציב השנתי שלנו נע בין 100 אלף שקלים ל־150 אלף, תלוי בכמות התרומות שאנחנו מצליחים לגייס. השנה גייסנו תרומות בסך 60 אלף. מרשות הספורט בעיריית אשדוד קיבלנו סכום זהה. מהטוטו קיבלנו 18 אלף, ומארגון מכבי ישראל עוד 5,000. ממשרד התרבות והספורט קיבלנו מענק חד־פעמי של 20 אלף, בזכות ההישג שלנו בשנה שעברה, כשזכינו במקום השלישי באליפות אירופה".

מייקל: "המחויבות המוחלטת של ההנהלה משפיעה עלינו. לטורניר בספרד הם הביאו מעסה ספרדי, שטיפל בנו לאורך כל ימי התחרות. דן דאג לנו לשקיות קרח לשחרור השרירים באמבטיות קרח, ואפילו לכביסה של המדים הוא דאג. הרגשנו שמטפלים בנו מא' ועד ת', עד לפרטים הכי קטנים. אנחנו לא קבוצה שזוכה לתקציבים גדולים. את התשלום על ההשתתפות בליגת האלופות כל שחקן שילם מכיסו, כך שההתגייסות של כולם לטובת הקבוצה היא לא משהו ברור מאליו. אני שמח שהצלחנו להחזיר להנהלה עם הניצחון הזה".

אחרי התואר הגדול, מה השאיפה הבאה?

חן: "כמובן לשמור על הגביע אצלנו גם בשנה הבאה. אבל יש לנו מטרה נוספת: אנחנו קבוצת החירשים היחידה בישראל שמשחקת בשתי ליגות - גם בליגה של החירשים וגם בליגת העל הרגילה בקטרגל אולמות. אין ספק שהמטרה הראשית שלנו היא לקחת את המקום הראשון בליגה הרגילה. זה יהיה הניצחון המתוק שלנו, וההוכחה שאין הבדל בין שחקן שומע לשחקן חירש. על המגרש כולם שווים".

העובדה שאתם לא שומעים את השחקנים של הקבוצה היריבה לא יוצרת בעיות במשחק?

"לא. יש בזה גם יתרונות. ככה אני יותר מרוכז במשחק, לא יוצא מאיזון בגלל רעש מסביב, צעקות או קללות. לכן היכולת שלי על המגרש יכולה להיות יותר גבוהה מזו של שחקן שומע, שדעתו מוסחת בקלות. את הבעיה שאני לא שומע את השחקנים, פותרים בקלות בעזרת מתורגמן לשפת הסימנים. 

"במדינה שלנו אין סובלנות ואין נגישות לשחקנים חירשים, ולכן הם לא מצליחים להגיע לליגת העל בכדורגל רגיל על דשא. אבל אני יכול להבטיח לך שיש לנו כמה שחקנים בקבוצה שהיו יכולים להשתלב בקלות בליגת העל. זה פספוס אדיר של כל המערכת". 

* * * * *

מלשכת נשיא המדינה נמסר: "אל לשכתו של הנשיא מגיעות אלפי בקשות למפגשים עימו. כמובן שנשיא המדינה היה נענה בשמחה, לו היה יכול, לכל בקשה ובקשה. משמחות ומרחיבות לב מכולן הן בקשות מזוכי וזוכות תארים בינלאומיים כנציגיה הרשמיים של מדינת ישראל בתחרויות רבות ברחבי העולם.

"מטבע הדברים, ולאור לוח הזמנים המחייב, לא עם כל הפונים מצליח הנשיא להיפגש. כך גם נמסר לפונה בשם דולפיני אשדוד על ידי לשכת הנשיא ב־10 במאי. בשיחה איתו נמסר לו כי אנו מתנצלים, אך המפגש לא יתאפשר מטעמי לו"ז, ולא חלילה משום סיבה אחרת.

"מכתב ברכה מהנשיא אל דולפיני אשדוד היקרים וממלאי הגאווה נשלח אל הקבוצה".

ממשרד התרבות והספורט נמסר: "המשרד תומך במסגרת מבחני התמיכה באיגוד החירשים. המשרד אינו תומך פרטנית בקבוצות, אלא באיגודים בלבד. לעניין דולפיני אשדוד, המשרד תמך במסגרת סל הספורט של הרשות בפעילות הקבוצה, שייצגה את ישראל בטורניר ליגת האלופות לחירשים בכדורגל אולמות. המשרד רואה חשיבות רבה בתמיכה באוכלוסיות מיוחדות. השרה רגב נפגשה עם הקבוצה טרם יציאתה לטורניר ואף בירכה אותה כשזכתה במקום הראשון. למשרד לא הגיעה כל פנייה רשמית לבקשת פגישה עם השרה". 

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו