סוקרטס ואני

מאז ומעולם ספורט היה קשור בפוליטיקה. בניגוד לכל מיני משאלות לב תמימות שמזדמזמות לנו באוזן פה ושם, ענפי משחק פופולריים - תמיד הצליחו לייצר אנרגיה בסדרי גודל אסטרטגיים. ומה לעשות? שום מדינה ושום פוליטיקאי לא יכולים להישאר אדישים לעוצמות כאלו. הם גם לא באמת רוצים. ההצלחה היא פוליטית, וגם הכישלון. התהילה, כמו החרפה, האהדה והתיעוב, הם כולם, וכמעט תמיד, גם פוליטיים. 

כמו כל זכר ישראלי שגדל בשכונה, גם אני מעולם לא הנחתי למונדיאל לחלוף לצידי. אני זוכר את עצמי צופה בשלושה משחקים באותו יום, גם אם שניים מהם התרחשו בו בזמן. היו תחרויות שתפסו אותי במילואים או בנסיעות, ועקבתי אחריהן קצת מרחוק, אבל טרחתי להתעדכן. 

כמו כל ישראלי, גם הלב שלי נשבר בגמר ההוא של 74' בין מערב גרמניה להולנד. באותם ימים הוציאו הגשש החיוור את "אופסייד סטורי", שבו שופט בית המשפט לשלום ולהתראות נוזף באוהד שמעון כאסח על ההתעסקות בהבלי הכדורגל, אבל גם כבוד השופט יודע לדקלם כמו איזה חמור את הרכב הנבחרת ההולנדית. ולא רק הוא. 

היינו אז ילדים, ישובים על הרצפה מסביב לרדיו־טייפ הישן, עם הקסטה של הגשש, ממלמלים כמו תפילה את השמות ההולנדיים: מיונגבלאד ועד דה יונג. למה באמת אהבנו את ההולנדים? בגלל העיניים היפות שלהם? הטוטאל פוטבול? בזכות אנה פרנק? לא ולא. מפני שבמלחמת יום הכיפורים הם שברו אמברגו ערבי ומכרו לנו דלק, שהיה כמו אוויר לנשימה.

באותם ימים התוכנית "ניקוי ראש" היתה סוג של "ארץ נהדרת", ואני זוכר את התחקיר הקומי שהם שידרו על כך שיוהאן קרויף הוא יהודי כשר שלמד בילדותו ב"חיידר" ועשה טקס בר מצווה כהלכתו. זאת היתה בדיחה מעולה כי היא נגעה במשהו עמוק ולא מטופל, ומכיוון שכל מי שהתמודד מול גרמניה, או סתם מכר לנו דלק, היה מבחינתנו יהודי בן יהודי. אחינו ואחוק. גם אם קראו לו יוהאן, או מרטין, ולא איזה שם ישראלי שורשי כמו, נגיד, גונן שגב.  

•  •  •

הקיבוץ שחייתי בו, בית רימון, הוקם על ידי גרעין של בני עקיבא מאנגליה. הם היו צעירים יהודים דתיים וציונים נלהבים, אבל לא פחות מזה, הם היו בריטים. תוך כדי הסכסוך בין בריטניה לארגנטינה על איי פוקלנד התקיים מונדיאל שהיו בו יותר אמוציות לאומיות מכדורגל. 

טלוויזיה אחת היתה אז בקיבוץ, שמוקמה במועדון הקטן ולא היתה גדולה או איכותית במיוחד. מדי פעם התעורר הצורך לנער אותה כדי לקבל תמונה סבירה, אבל בכל פעם שארגנטינה הופיעה על המסך, החבר'ה האנגלים ניערו אותה גם סתם כך. הם זרקו חפצים לעבר האלביסלסטה שנואי נפשם, שרקו בוז וניבלו את הפה באנגלית שלא הזכירה לי דבר מהבגרויות, אבל היתה מספיק אקספרסיבית כדי שאקבל את הרושם שעדיף כבר לא לתרגם.

אף פעם לא הבנתי למה אנגליה היתה זקוקה כל כך לאיי פוקלנד, שנמצאים בצד השני של האוקיינוס. אבל מה זה משנה? היא רצתה אותם כי היא רצתה, וארור העם - והנבחרת שלו - שמעזים להעיף מבט אל בבת עינה של הממלכה. 

למותר לציין שבכל הנוגע לפוליטיקה הישראלית, רוב הגרעין האנגלי של בית רימון תמך בפשרה ובוויתורים מפליגים כלפי הפלשתינים. אבל פוקלנד? נחלת אבות אבותינו? שתעלה ארגנטינה כולה באש, כולל מראדונה, ארדילס ומריו קמפס הצוררים.

השבוע, כששמעתי את השדרן הישראלי אומר "הלב יוצא אל האוהדים המצרים", חשבתי שזה נפלא. הרי יעבור נצח עד שנזכה לשמוע משפט דומה מהצד המצרי. אבל מה זה משנה? אולי הכל פוליטי, אבל רוב הישראלים בעד פוליטיקה נקייה משנאה.

פעם, כשהעולם היה פחות מרושת ובכלל לא מחובר, המונדיאל היה הזדמנות מרגשת להפתעות. כשלא היו ערוצי ספורט, עצם העובדה ששידרו כל כך הרבה משחקים הפכה את השבועות האלה לחגיגה. 

עד היום, כשאנו מתיישבים בחגיגיות מול המסך עם השתייה, הפיצוחים והג'אנק שבימים כתיקונם אסור לקרב הביתה, משהו בתוכנו מצפה בדיוק לריגוש ההוא. שפתאום יגיח משום מקום איזה פלה חדש, שדווקא מתוך נבחרת שאף מהמר לא זרק לעברה פרוטה, יצוץ גאון אנונימי ובלתי צפוי כמו רוז'ה מילה או קרלוס ואלדרמה. אבל אט־אט אנחנו מבינים שאין כבר כמעט סיכוי שזה יקרה. כמו שמגלי ארצות כבר לא יגלו אמריקה חדשה, ואפילו לא אי קטנטן. כמו שכבר אין יותר מציאות בנחלאות או בנווה צדק, גם בכדורגל העולמי לא נותר זוג נעליים שעדיין לא נבדק באופן יסודי על ידי סוכנים ומגלי כישרונות, והכל די צפוי והרשות לא כל כך נתונה. 

כיוון שזה המצב, אנחנו מנסים לפצות על המחסור המשווע בהפתעות רומנטיות, באמצעות איכות שידור מבהילה ומסכים נוטפי רזולוציה. רק מה? בסוף מתברר שעם כל ה־4K ומסכי הענק, בעלי הזכויות חוסכים עלינו ומצלמים את המשחקים מתוך רחפן מרוחק. מה שמעניק חוויית צפייה שדי מזכירה את המרפסות מול המגרש של בני יהודה, ואפילו את הברושים הקשישים של ימק"א. 

למה הדבר דומה? בקליפים ישנים אפשר עדיין לראות הופעות של הביטלס שבהן שני זמרים חולקים מיקרופון אחד. לא להאמין שמישהו הצליח ליהנות מהסאונד הישן. בשנים האחרונות טכנולוגיית ההקלטה והצליל זינקה קדימה, והאולפנים העכשוויים מצוידים במכשור שמאפשר לאמנים להגשים כל חלום או קפריזה. רק מה? את התוצאה כולם שומעים בסמארטפון שלהם, באיכות שמתקרבת לטרנזיסטור ישן על סוף הבטרייה. 

•  •  •

ויש גם סיפור אישי על המונדיאל שלעולם לא אשכח, למרות שלא צפיתי בשום משחק מתוכו. 

זה היה ב־86', ואני הייתי בטיול אחרי צבא. שוטטנו בקטמנדו, עשינו, כמו שאומרים, את האנאפורנה, ביקרנו בראנגון ובמנדאליי שבבורמה, וקינחנו בתאילנד. ובכל מקום שהגענו אליו ניגשו דווקא אלי כל מיני מקומיים - ילדים, בחורים, נזירים וטף. הם ביקשו להצטלם אתי. או לשאול אותי שאלות מטופשות. או סתם לגעת בי. 

לא הבנתי מה רוצים מחיי, והחברים שלי הבינו עוד פחות. אבל שיתפתי פעולה. הצטלמתי, התחבקתי, עניתי תשובות מטופשות. עד שיום אחד, בצ'אנג מאי שבצפון תאילנד, ניגש אלי נער צעיר וביקש שאחתום לו על הכדורגל. הוא לחש לי בסוד שגם פלאטיני כרגע בתאילנד. כנראה באיים. "פלאטיני?", אמרתי לו, "אני לא מדבר איתו יותר. הוא חייב לי על שני בקבוקי קולה. שילמתי עליו במזנון והקמצן לא מחזיר". 

התאילנדי הגיב כאילו נפלה לידיו הידיעה החמה ביותר בעולם. ואט־אט התחילו ליפול האסימונים. בתום תחקיר פעוט התברר שמישהו חושב שאני לא נח"לאי משוחרר, אלא אחד השחקנים של ברזיל. למען האמת לא מישהו, אלא המון נפאלים, בורמזים ותאילנדים חושבים שאני לא פחות ולא יותר, דוקטור סוקרטס, הכוכב של נבחרת ברזיל בשנות ה־80. 

שנים לאחר מכן חזרתי לתמונות, ולא הצלחתי לראות שום קשק. הייתי רזה והיו לי רעמת שיער וזקן, אבל כאן נעצר הדמיון בינינו. גם הדמיון, כנראה, הוא פוליטי או לפחות תלוי תרבות. עד היום, כששואלים אותי איך זה מרגיש להסתובב ברחוב כשחלק מהאנשים מזהים את פניך מהתמונה הקטנה בעיתון, אני צוחק עמוק בפנים. מה זה תמונה בעיתון מקומי? לפני 30 שנה הייתי מגה־סטאר גלאקטי.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו